מאמר תורני בגדרי דין 'לשמה' דמצה

א. ידוע שיש דין במצה שעשייתה תהיה לשמה, ואמנם חלוק שורש דין זה מדין לשמה דציצית ותפילין וכדומה ששם נאמר דין שעיקר העשייה תהיה לשמה, אבל כאן לא נאמר שעיקר העשייה תהיה לשמה אלא רק נאמר דין ושמרתם את המצות שצריכים שימור לשם מצה ולכן יש לעשות את פעולות עשיית המצה לשם מצת מצוה שעל ידי זה תישמר מלהחמיץ לשם מצוה.

אמנם מצאנו בגמרא (פסחים מ.) דמבואר שגם במקום שלא יכול להחמיץ יש דין לעשות את הפעולה לשם מצוה, וז"ל הגמ' שם הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור למאי, אי שימור דלישה שימור דלישה לאו שימור הוא דאמר רב הונא בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, באחרונה אין בראשונה לא מ"ט משום דלא עבד בהו שימור, ולעביד ליה שימור מאפייה ואילך אלא לאו שמע מינה שימור מעיקרא בעינן, וממאי דילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור עביד לה שימור הכי נמי דשימור דלישה הוי שימור, ואפ"ה לא הדר ביה רבא דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה, אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן ע"כ, ומבואר בדברי הגמרא שאם מצוה ללתות אז צריך שימור לשמה כבר לפני הלישה ולכן צריך לקצור את העומרים לשם מצוה, וא"כ מבואר לכאו' דאיכא דין עשייה לשמה במצה גם בדליכא עדיין חשש חימוץ כלל, אמנם זה תלוי בפלוגתת ראשונים וכמו שיבואר.

ב. דהנה דברי הגמ' קשים מאוד, חדא דמאי הו"א דגמ' דאי שימור דאפייה לא הוי שימור שימור דלישה נמי לא הוי שימור וממילא ע"כ דשימור משעת קצירה, דהלא פשיטא דחשש חימוץ מתחיל בלישה (אילו אסור ללתות) וממילא ודאי מסתבר דמשעת לישה בעי' שימור ולא לפני זה, וגם למה פשוט כן לגמ' הלא רבא היה אפשר לו להבין דבעי' שימור רק משעת אפייה ולא לפני, וא"כ מדוע א"א לומר דבעי' משעת לישה ולא לפני זה, ומ"ש אפייה מלישה.

עוד צ"ע במסק' הגמ' דאחר דע"כ דמצוה ללתות אמר רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה, ולמה הא דמצוה ללתות הוא סיבה להצריך שימור משעת קצירה ולא סגי בשימור משעת לתיתה.

ג. ויעוי' תוס' הרא"ש שהקשה קושיא אחרת וז"ל כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה, וא"ת כיון דס"ל דבעי שימור בשעת כיפי א"כ היכי מוכח רבא דמצוה ללתות, דילמא לאו מצוה היא ושימור בעי משעת העימור, וי"ל דאם איתא דלא בעי למעבד בחיטי דבר שיהיה צריך שימור כגון להביא עליהם מים, לא היה מצריך שימור בשעת העימור, דלא מיקרי שימור אלא בשעה שנותנים עליהם מים דאז צריכים שימור מחימוץ, ואגב הכי הוה מחמיר להצריך שימור אף משעת העימור עכ"ל, ונראה ביאור דבריו דס"ל דבאמת גדר הדין דלשמה הוא דתהא עשייתה לשמה [והטעם הוא כדי שתהא משומרת לשמה וכנ"ל] והוא שייך אף בדבר שאין בו חשש חימוץ, רק דכיון דיסוד הדין הוא משום שימור לשמה ממילא אי"צ לעשות עשייה לשמה רק ממתי שיש חשש חימוץ, ונתחדש פה בדברי הגמ' דגם קודם חשש חימוץ אם החיטה בשלב ששייך בו חימוץ בעי' עשייתה לשמה, ומש"ה אי אין מצוה ללתות וכל החשש חימוץ מתחיל בקמח אז אי"צ קצירה לשמה, אבל אם מצוה ללתות וחשש חימוץ מתחיל בחיטים עצמם ממילא מתחילת עשיית החיטים דהיינו משעת קצירה בעי' עשייה לשמה.

אלא דעדיין צ"ע הקושיא הראשונה מ"ט הוה ס"ל לרבא דליכא חילוק בין לישה לקודם לישה וכנ"ל. וצ"ל דס"ל דלשמה אינו מתחיל משעה שאפשר לחשוש לחימוץ אלא רק בשלב אח"כ כשכבר נחית לתורת חימוץ ולא כשעושה המעשה שבו יכול להחמיץ, וע"כ אם כל החשש חימוץ מתחיל משעת לישה אי"צ לשמה אלא ממתי שזה בצק שאז כבר נחית לתורת חימוץ וע"כ אי"צ לישה לשמה, אמנם אם מצוה ללתות שאז גם אחר הלתיתה עדיין חיטים הם וכבר נחיתו לתורת חמץ בלתיתה ממילא צריך לשמה מתחילת עשייתן והיינו משעת קצירה וכנ"ל, ועדיין צ"ע.

ד. אמנם הרמב"ן פירש כל דברי הגמ' באופן אחר וז"ל ואפ"ה לא הדר ביה רבא דא"ל רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפיכתו כיפי הפיכו לשום מצוה, פירשו ראשונים שלא תבא עליהן מים אלמא קסבר בעינן שימור מתחלה ועד סוף. קשי' לי כיון דשימור שלא תבוא עליהן מים שימור הוא היכי אמר רבא מצו' ללתות משום דכתי' ושמרתם ואי לאו משום דבעי' לתיתה שימור למאי הא כל זמן שמשמרה שלא תבא עליהן מים שיחמיצו שימור הוא. ועוד קשי' דודאי כל זמן שאין שם שימור הצריך להם אין אדם יוצא ידי חובתו בהם כדמייתי' עלה בצקות של א"י וכיון דאמר רבא אי לאו דבעיא לתיתה שימור למאי נימ' דכל זמן שלא ליתת אין כאן שימור ואין אדם יוצא בהן. ואלו שתי קושיות האחת מתרצת לחבירתה דודאי אף רבא מודה שאין עיקר שימור אלא שישמור שלא יבאו לידי חמוץ אלא הכי אמר רבא כיון דכתב רחמנ' ושמרתם מותר להביא אותן לידי צורך שימור וכל זמן שהוא מביאן לידי כך מקיים בהן יותר מצות ושמרתם, הילכך מכיון דסביר' לי' מותר ללתות דאיפשר לשמרן מחמוץ, מצוה נמי הוא, ואקשו עלה בגמ' ודילמא שימור דליש' דושמרתם את המצות כתיב ולא חטים של מצות דליתנהו בכלל מצות שימור ואפי' לכתחלה ומהדר שימור דלישה לאו שימור הוא דאי ס"ד שימור הוא בצקות של א"י כיון שקיים בהן מצות שימור בלישה למה אינו יוצא בהן אלא ש"מ שימור מתחלה נמי בעינן לדיעבד וכיון שכן למצוה בעי לתיתה כדי שיקיים בהן יותר מצות ושמרתם ואקשי' עליה ממאי דילמא לעולם אימא לך שימור דלישה הוא וקודם לכן ליתיה ככלל ושמרתם את המצות כלל והכא מאי טעמא לא נפיק משום דבעידנ' דנחית לשמור דהיינו משתטיל לה מים לא עביד לה שימור ומש"ה אין אדם יוצא בהן אפי' בדיעבד אבל הכא דבעידנ' דנחית לשימור עביד ליה שימור ה"נ דשימור דלישה הוי שימור דאפילו לכתחלה ואין להם שימור קודם לכך כלל ואפ"ה לא הדר ביה רבא דסבר דשימור מעיקרא נמי בעינן היינו שלא תבא עליהן מים כלל משעת קצירה עכ"ל.

ומבואר מדבריו דס"ל דלא בעי' כלל עשייה לשמה אלא רק שימור לשמה, ומה דאמרי' דבעי' למהפך כיפי לשם מצוה היינו לשמור שלא יבואו עליהם מים, ופי' כל דברי הגמ' עפי"ז דאין הכוונה דאי מצוה ללתות ממילא בעי' שימור משעת קצירה, אלא דאי איכא מצוות שימור גם קודם אפייה ממילא מצוה ללתות [אם מותר ללתות] כדי להביאן לקצת חשש חימוץ ולקיים בהם מצוות שימור, וזהו הנידון אם שייך שימור גם קודם אפייה, ובזה הוה ס"ל לרבא דאין חילוק בין לישה לקודם לישה אלא דאו בעי' שימור רק בשעת אפייה שבזה נעשה מצה או מתחילת עשייתן [ורק בדבר ששייך בו חשש חימוץ וכנ"ל], ומ"מ דחי' בגמ' דאינו מוכרח אלא דשמא בעי' שימור מזמן שבו מוכרח שיהא ראוי להחמיץ והיינו משעת לישה ולא קודם לכן הגם דמותר ללתות.

ועלה בידינו דנח' הראשונים בגדר האי דינא דלשמה במצה, דלהתוס' הרא"ש הוא דין עשייה לשמה ולהרמב"ן אינו אלא שימור לשמה, ומכח זה נח' בפי' דברי הגמ' אם מה שמצוה ללתות הוא הסיבה שיהא שימור משעת קצירה או מה שיש שימור משעת קצירה הוא הסיבה שמצוה ללתות.

 

[פסיק פומיה]

דברים נפלאים יעוי' בברכת שמואל למרנא הגרב''ב זיע''א ברייש מסכת גיטין שעמד בגדר הלשמה (סי' ב' כזכור לי)

 

[למדן משורר]

ר' שמעון [בשערי יושר] כותב על העניין ג"כ, ובסוגיא גיטין י"א.