מאמר תורני בגדר נאמנות דבידו:

דעת רש"י בגדר בידו | דעת התוס' בגדר בידו | בידו קצת | ספיקא בהגרעק"א:

פתיחה בסוגיא דבידו:​

בגמ' (כתובות דף כב ע"א) "מנין לאב שנאמן לאסור את ביתו מן התורה, שנאמר את ביתי נתתי לאיש" ובאר רש"י דמיירי שהיא קטנה, או נערה משום דאז בידו לקדשה. וכיון דמשמע מהפסוק דבדידיה תליה נתינה, משמע שהאב נאמן לאוסר את ביתו.
ויש להקדים הנה מצינו באיסור והתר נאמנות דקרי ליה "בידו", כגון דע"א אומר על דבר שידוע שהוא טבל שמעושר, נאמן, משום דבידו לעשרו,
ובגדר דנאמנות דבידו, בפשטות הוי כעין מיגו, דתאמין שמה שאמר נכון הוא. מיגו דאי בעי' היה עושה כן. דהרי בידו לתקנו וכדו'.
אך בזה הוקשה לתוס', דא"כ אמאי צריכי לקרא "שנאמן לאסור את ביתו", הא סברא היא, דבידו לקדשה, אי מיירי כשהיא נערה או קטנה.

דעת רש"י בכח דבידו:​

הנה במס' גיטין (דף ב ע"ב), הביא רש"י דהמקור דבלא איתחזק איסורא ע"א נאמן, הוא, שהאמינה התורה כ"א על השחיטה ועל הפרשת תרומה וכדו', ובהמשך הביאו דהא שבשחיטה וטבל נאמן ע"א אפי' בהתחזק איסורא. הוא משום דבידו לתקנו והקשו ע"ז התוס' א"כ מהו המקור במקום דאין בידו. דהא כל מה שהביא רש"י הם אופנים דבידו.
ולכך נראה דסברו רש"י, דבידו מבטל את איתחזק איסורא, והביאור בזה, בכל איתחזק איסורא, ע"א אינו נאמן משום דאיכא חזקה כנגדו, אב"ה, כיון דביד אותו עד, לבטל את החזקת איסור ממילא חזקת האיסור לא מהני כנגד העד ועי"ז מתבטל החזקת איסור ומיקרי בלשון הראשונים "בידו מרעה ליה להאי חזקה".
וא"כ לרש"י שפיר הוי דבמקום דהוי בידו, ובמקום דלא איתחזק איסורא, תרוויה חד הוי, משום דהבידו אינו כח הנלחם מול האיתחזק איסורא, אלא כח שמבטל את החזקה, דנמצא דאי"ז חזקה דהא אפשר לשנותה.
וא"כ מבואר שפיר, אמאי הוצרכו לקרא בסוגיין דהנה, אי הבידו מרעי לההאי חזקה מ"מ הוי רק מעכשיו אך מ"מ הוצרכו לקרא שנדע שלמפרע היא היתה אשת איש, ולזה אתי קרא, דהאב שבידו לקדשה, נאמן אפי' למפרע.
והביאור בזה הנה כשאתי הבידו ומרעי להאי חזקה הוי דווקא השתא, משום דאמרי' דכיון דהשתא אית ליה כח לבטל את החזקה, ממילא מתבטל החזקה כאילו לא היה אך וודאי דלא נתבטל מעיקרא. משמע דכיון דמעיקרא לא נשתמש בכח דבידו א"כ לא נתבטל החזקה, אלא משעה שהשתמש בזה.
ולכך בסוגיין דהאב שאוסר את ביתו, ללא הפסוק, היה מקום לומר שמעכשיו תאסר ובאמת מעיקרא נאסרת, כיון דבידו לקדשה נאסרת.

דעת התוס' בכח דבידו:​

אך התוס' סברו דבידו הוי מיגו דמה לי לשקר ולכך המיגו לא מרעי' לחזקה דאמרי' שהחפץ נותר אסור, אלא דמוסיף נאמנות לע"א.
וביתר ביאור, הנה סברו התוס' דהנאמנות דבידו הוי מיגו. הלכך כשאומר את הבידו לא אמרי' שודאי נשתמש בזה, אלא אמרי' דבוודאי אינו משקר כיון דאם רצה היה משתמש אם הכח דבידו.
וא"כ נמצא שהחזקה נותרה במקומה, אלא דאתי' המיגו וחיזק את נאמנות העד אחד שיהיה נאמן מכל מקום ולכך יהיה נאמן אפי' כנגד חזקה.
וא"כ לדעת התוס' בכל חזקה יש לבחון בפרטות, דגבי דאיתחזק איסורא בשחיטה אמרי' דנאמן לומר דנשחט בכשרות. הועיל ובידו דמדוע שישחט בפסלות אם יכול לשחוט בכשרות, אבל אי היפכא, שיאמרו על בשר שהוחזק כשר ששחט בפסלות, לא יהיה נאמן אלא א"כ בידו עכשיו לאוסרו. משום דע"פ הגיון אם אדם לא יאסור ויפסול דבר סתם.
ולכך בסוגיין הוקשו לתוס', דכיון דבידו, א"כ אפי' למפרע יהיה נאמן, משום דבהגיון אדם יקדש את ביתו, א"כ שיהיה נאמן לומר שקידשה, ואין סברא שמשקר.
וא"כ מה שהקשה הגרעק"א, דהראיה שהביאו התוס' גבי גירשתי את אשתי שנאמן הואיל ובידו לגרשה, דהא הוי מכאן ולהבא, הכן אי"ז קושיה כלל. דהתם דמיירי לגרש אשה סתם שיגרשה אין שום סברא בזה, (ואי ידוע שהתגורר איתה כל אותו זמן וודאי אין סברא בזה). הלכך רק מכאן ולהבא נאמן לומר שגרושה כיון דהועיל ועכשיו בידו לגרשה, אבל גבי קידשתי את ביתי אמאי לא יהא נאמן למפרע. דהא דבר רגיל זה שאדם מקדש את ביתו.
ותי' בתוס' דאי"ז לגמרי בידו, כיון דצריך לאדם אחר שיסכים להתקדש איתה ולכך מיקרי בידו קצת דאיכא חלק הנמצא ביד אחר.
והביאור בזה, בסתם בידו, כגון טבל, איכא ביה ב' מעליותא, א. דהוי בבעלותו או ברשותו. ואם רוצה, מעשר עכשיו ב. כיון דיכול לעשר עכשיו, בסתמא דובר אמת, דהא בידו ומדוע שיאמר שקר אם יכול לאמת דבריו, הלכך הימניהו בכח דמה לי לשקר.
אבל הכא בסוגיין הטענה דמה לי לשקר אינה שייכת משום דהא כדי לקדשה צריך רשות מן הבעל אך מ"מ נותר הכח הראשון דבבעלותו הוי משום דהוא יפסוק בזה אם תתקדש או לא ולכך הוצרכו לקרא שיהיה נאמן אפי' דהסברא דמה לי לשקר לית ליה.

ספיקא דהגרעק"א:​

הנה חקר הגרעק"א מהו הכח דקרא, דהינו מהו הנאמנות המחודשת גבי בידו קצת דהאב נאמן לאסור את ביתו.
צד א' די בבידו קצת כדי לאסור את ביתו, ולכך כיון דאית ליה קצת בידו, נאמן.
צד ב' הוי נאמנות מחודשת דהאב נאמן לאסור את ביתו. אך אימתי נאמן, דווקא שבידו קצת.
ונראה דזה פלוגתא דרש"י ותוס' דרש"י דסבר דבידו הוא הוי כחד מרעי לחזקה, הכי הוי כח מחודש, ולכך נאמן אפי' למפרע, ומדוייק מרש"י (ד"ה את ביתי) "אלמא בדידה תליה נתינה, והימניה קרא למימר הכי" כלומר דהנאמנות היא נאמנות מחודשת. אך בשבילה צריכי לבידו קצת.
אבל התוס' סברי דנאמן משום דבידו קצת, ואתי קרא ואמר דשרי בזה דבידו קצת, דאפי' דבכ"מ לא מהני, הכי מהני, וחידש הכתוב. דבהאי שרי דבידו קצת ולאו בכאילו לגמרי בידו הלכך נאמנות זו היא אינה למפרע.
עכ"פ, לדעת התוס' אם אמר קידשתיה מכבר, דאי"ז בידיו, דהבירור רק הדהשתא הוי, וא"כ כיון דלא פלגי דיבורא, אינו נאמן כלל, אא"כ יאמר קידשתיה עכשיו, דעכשיו בידיו הוי, משא"כ לדעת הש"י דהוי נאמנות מחודשת, ד"ל צריך בידו קצת, א"כ אף למפרע נאמן האב, דהא האמינו תברה.

 

[דבר היושר]

הוסיף רק דבר אחד על סיכומו המאיר עיניים של הרב @י"ג מידות שליט"א.
נראה שהושמט ממנו (והזכיר זאת בחטף ולא בכבוד הניתן לענין בעוה"ת) דבריו הידועים והמופלאים של הרא"ש בגיטין (נד)בביאור המושג 'בידו' וביאר שם שעצם האפשרות לעשות את המעשה מגדירה אותו כבעלים, מצד עצם שליטתו בענין שהוא יחליט על אופן והתנהלות המעשה.