מאמר תורני בדין אילן המשיר את עליו לשכן - הרב יואל שילה

בדין אילן שמשיר עליו לשכן​

בעובדא ששכנים מתלוננים על נשורת אילן לחצרם.

'נזקי שכנים' אינם נזיקים רגילים, שחז"ל אפשרו לכל שכן לחיות את חייו כרצונו, בשטחו, ורק הוציאו מהכלל סוגי נזקים עוצמתיים שהשכן לא מסוגל לסבול.

כלל דנזקי שכנים הוא שעל הניזק להרחיק את עצמו (ב"ב י"ח:, כדעת רבי יוסי), פרט לבגירי דידיה (ב"ב כ"ה:); גירי דידיה [=החיצים שלו] הוא נזק ישיר ועוצמתי שלא ניתן לחיות אתו, ריח קבוע של בית הכסא, הרעדת האדמה, רעש חזק ועפר ואבק שמזיקים את האדם, וחזקתו שאינו מוחל.

נחלקו בגמ' (ב"ב כ"ו.) האם נעורת הפשתן שעפה ומזיקה אנשים נחשבת גירי דידיה, שלרבינא אינה בכלל גירי דידיה כי הולכת מכח הרוח "כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה הני מילי דקא אזלא מכחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה", ולמרימר נחשב נזק שלו כמו בזורה ורוח מסייעתו "מרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו"; להלכה פסק השו"ע (חו"מ קנ"ה ל"ד) כמרימר, ולכן צריך להרחיק מלאכות שמעיפות אבק ועפר לחבירו, שהם כחיצים שלו, אף שמסתייע ברוח, ומ"מ פטור מלשלם על הנזק כי הוא גרמא. אך בנדו"ד העלים עפים לא מכח ניפוץ שמנפץ האדם את האילן כמו בניפוץ הפשתן, אלא אך ורק מכח הרוח, ללא שום מעשה של האדם, ואינו דומה ל'זורה ורוח מסייעתו'.

בנוסף מה שהיה צד בגמ' להחשיב את נעורת הפשתן כנזק של חיצים "גירי דידיה" הוא כשמזיקים את האנשים "ומזקא אינשי", אך עלים שנושרים ומלכלכים חצר באופן רגיל לא יכולים להחשב גירי דידיה, כי אינם מזיקים לאנשים, ואפילו לא מפריעים לשימוש הרגיל בחצר, אלא רק מכערים את החצר, ובפרט שאת הלכלוך ניתן לטאטא או להעיף באמצעות מפוח.

סיכם זאת השו"ע (קנ"ה ל"ו-ל"ח) "במה דברים אמורים, בשאר נזקים, חוץ מארבע שהם העשן וריח בית הכסא ואבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע, שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפילו שתק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק. הגה: ואפילו סמך קודם שבא לשם דבר הניזק... וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה... ולמה שינו נזיקין אלו משאר נזיקין, לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזיקין אלו, וחזקתו שאינו מוחל, שהזיקו היזק קבוע... עשן שאמרו דוקא בעשן תדיר, כגון כבשונות של נחתומין ושל יוצרים וכיוצא בהן, אבל תנור שהיחיד אופה בו פת, וכן כירה, כיון דלא שהי קוטרא רובא דיומא, לאו תדיר הוא... ואי חזא ושתק, מחל ושוב אינו יכול למחות. ומיהו לכתחלה מצי מעכב אפילו בעשן שאינו תדיר, וי"א דבעשן שאינו תדיר אפילו לכתחלה לא יוכל למחות... וכן נראה לי להורות, ועשן תדיר נמי דוקא היכא דמטי לרשותא דחבריה ברוח מצויה, אבל אי לא מטי ליה אלא ברוח שאינה מצויה לא מחייב לסלוקי, ואפילו ברוח מצויה נמי, דוקא דמזיק לאינשי, אבל אי לא מזיק לאינשי, אף ע"ג דמטי לביתיה ומשחיר לאישיתיה - אם ראה ושתק מחל, ושוב אינו יכול למחות. אבל לכתחלה, מצי מעכב... בית הכסא שאמרו, דוקא כעין בתי כסאות שלהם שהיו על גבי קרקע ומגולים, אבל שלנו שהם מכוסים בחפירות - אם ראה ושתק, מחל, ושוב אינו יכול למחות, אבל לכתחלה מצי מעכב" - וממילא הגדרת גירי דידיה הוא נזק לגוף האדם ולא לרכושו, קבוע וחזק - שאין דעת האדם סובלת כזה נזק, וחזקתו שאינו מוחל - והגדרה זו לא מתאימה לנשורת עלים לקרקע, שאינה מזיקה לאדם, וגם לא ניתן לומר עליה שהיא בלתי נסבלת וחזקתו שאינו מוחל.

ובפרט כשהנטיעה ברשות בעל האילן, ובהיתר, ובפרט כשהשכנים ראו ושתקו [כמ"ש בשו"ע (קנ"ה ל"ה) "כל הרחקות שאמרנו, אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק, הרי זה מחל ואינו יכול לחזור ולהצריכו להרחיק, והוא שראו ממנו שמחל, כגון שסייע עמו מיד, או שאמר לו לעשות, או שראוהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה - זכה"], והנזק בפועל הגיע רק לאחר שנים רבות כשהעץ גבה ושלח זרועות מעבר לגבול [כמ"ש בשו"ע (קנ"ה ל"ב) "מי שהיה לו אילן בתוך שדהו קרוב לבור חבירו - אין בעל הבור יכול לעכב עליו ולומר לו: הרי שרשי האילן נכנסים לבור שלי ומפסידים אותי - שזה נזק הבא מאליו לאחר זמן, ובעת שנטע אינו מזיקו, וכשם שזה חופר בתוך שלו כך זה נוטע בתוך שלו"].

אמנם, את הענפים שהולכים לרשות השכנים יש מקום להתיר להם לקצוץ, שהרי סוף סוף הם נמצאים באויר החצר שלהם ללא רצונם [ובדומה לזה פסק השו"ע (קנ"ה כ"ח) "ראובן יש לו תאנה והנוף נוטה על עלייתו של לוי ומעכבו מלהטיח גגו, יכול לוי לקוץ הנוף המעכבו"] - אבל אין מקור להשית את הוצאת הקציצה על בעל האילן, כפי שכתב רש"י (ב"ב כ"ז: ד"ה קוצץ) "קוצץ הענפים... שלא יעכבוהו מלהוליך מחרשתו" - משמע שהניזק הוא שקוצץ, וכך לשון השו"ע (חו"מ קנ"ה כ"ו, וכן בסע' כ"ח "...יכול לוי לקוץ הנוף המעכבו"). אמנם, כתבו הרמב"ן והרשב"א (ב"ב כ"ו.) שיש מפרשים שיש מדת חסידות במה שהמזיק יקצוץ כי לדעת רבנן על המזיק להרחיק את עצמו "הכי קאמר ליה כיון שיש לחברו היזק ממנו, ולרבנן צריך להרחיק - אף אתה הרחק לפנים משורת הדין, שאין ראוי לחסיד להזיק שום היזק", ואף שהם דחו פירוש זה כי אמר בלשון "זיל קוץ" ולא "ליקוץ מר" - דמשמע מדינא ולא כמדת חסידות, אך יתכן שמודים ליסוד שיש בזה מדת חסידות, וצ"ע (חשוקי חמד ב"ב כ"ז:).

ראה בפתחי חושן (נזיקין י"ג הע' צ"א) שכך הדין שמותר לקצוץ אילן הנוטה לחצר ומפריע לחדירת אור או אוויר - בגובה שבו לא יפריע לאור או לאוויר לחדור "ונראה דה"ה אם הענפים נוטים לחצרו ומפריעים לאויר ואורה - יכול לקצוץ". עוד כתב שם בפתחי חושן בשם גאון שהניזק יכול לחדש שימוש אף שבכך הופך לניזק, אך הפתחי חושן פקפק בזה "עוד כתב בשו"ע... 'ראובן יש לו תאנה והנוף נוטה על עלייתו של לוי ומעכבו מלהטיח גגו יכול לוי לקוץ הנוף המעכבו', והוא מדברי הטור בתשובה לגאון, וכתב שם שהתורה נתנה רשות לניזק לקוץ כדי הזיקו ואין ראובן יכול לומר ללוי אתה גרמת לך היזקך שהגבהת את גגך ולא כל הימנך שתגביה את גגך לקוץ את תאנתי, ע"כ - ומשמע מכאן שרשאי אדם לעשות בשלו ולחדש תשמישים אע"פ שמתוך כך יתכן שיבא אח"כ להזיק לחצירו שקדם לו, כיון שאין הוא המזיק אלא בשלו עושה כרשות; אלא שיש לעיין בהך דתשובה לגאון נימא כיון שהחזיק בתאנתו לתוך של חבירו - ה"ז כאילו החזיק באוירו, וכמו שמצינו בסי' קנ"ג לענין מרזב"

יש לדעת שקציצת ענפים מכיוון אחד עלולה לגרום למוות של האילן, כי עלולה להגרם הטיה לצד הכבד מחוסר האיזון, ובעקבות זאת קריעת השרשים מאחיזתם בקרקע, והטית העץ עד נפילתו, או עכ"פ החלשתו או ייבושו, כך שיש לשקול גם את הנזק שנעשה לבעל האילן מהקציצה הלא מאוזנת.

כשמדובר באילן עם נשורת מסיבית הרבה יותר מאילנות רגילים, יש מקום לשקול עכ"פ תרעומת של הניזק, אם כי מבואר במשנה (ב"ב כ"ז:) שאפשר לחייב קציצת ענפים הנוטים לרה"ר מפני אהל הטומאה "רבי שמעון אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה", אך אין לחייבו לקצוץ רק מפני שהעורבים שמגיעים לאילן משליכים שם טומאה כי כלפי זה יש פתרון פשוט בהעמדת דחליל "תנא מפני אהל הטומאה, פשיטא מפני הטומאה תנן? אי ממתניתין הוה אמינא דלמא מייתי עורב טומאה ושדי התם וסגיא בדחלולי בעלמא - קא משמע לן", וממילא כשאין פתרון עבור הנזק יתכן שיש מקום לאפשר לקצוץ את הענפים, אבל לחייב את גדיעת כל האילן לא שמענו.

מה שלא מצאנו תקדים להחשיב את לכלוך העלים כנזק - יתכן שתלוי בהרגלים, שבמקום שהשתתפו על דעת נקיון מופתי בחצרות - יֵחשבו העלים כנזק, ואינו דומה לזמן הגמ' שבו העלים שימשו גם לזיבול השדות וסביר שפחות הקפידו בהן, אבל כשהאזור איננו עירוני צפוף שבהן פחות מצויים עצים, ויותר מקפידי עם הנקיון, אלא באזור כפרי שבו מקובל לנטוע אילנות - אין מקום לטענת הניזק.

אמנם, אם האילן אגרסיבי, כגון פיקוס או קוקוס, והוא שולח שרשים לצינורות הביוב, וגורם לסתימה - יש מקום רב להחשיב זאת כגירי דידיה, שהרי זה נזק שלא ניתן לחיות איתו ולהנצל ממנו, ויש לחייב את בעל האילן בגדיעת האילן, או בהוצאות ניקוי הצנרת מהשרשים.

אף שמבואר במשנה (ב"ב כ"ה:) "מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה... אם אילן קדם לא יקוץ... רבי יוסי אומר אף על פי שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו"? ופסק השו"ע (קנ"ה ל"ב) כרבי יוסי: "מי שהיה לו אילן בתוך שדהו קרוב לבור חבירו - אין בעל הבור יכול לעכב עליו ולומר לו: הרי שרשי האילן נכנסים לבור שלי ומפסידים אותי - שזה נזק הבא מאליו לאחר זמן, ובעת שנטע אינו מזיקו, וכשם שזה חופר בתוך שלו כך זה נוטע בתוך שלו", אולם י"ל שחסימת צנרת ביוב חמורה יותר, שהרי בור ניתן להזיז למקום אחר, ואילו צנרת ביוב מתוכננת בקפידה במתאר עירוני, נקודת החיבור שלה לבית לא ניתנת להזזה, ונקודת חיבורה לרשת הביוב העירוני גם לא ניתנת להזזה, וממילא להזיז את הצנרת הוא סיפור מסובך מאד, וסביר שלא יפתור את הבעיה; ועוד, בור עם שרשים לא באמת מונע את השימוש של הבור כאוגר מים, זה רק מלכלך את המים, משא"כ שרשים בצינור הביוב מונעים את השימוש בשרותים בבית, שזה נזק לא מידתי ולא סביר - שמונע מהאדם את השימוש הסביר בביתו.

ואם האילן הוא עבה וגדול ומאפיל מאד באופן שאם היה כותל ולא אילן היה אפשר לחייב להרחיק את הכותל - הסתפק בפתחי תשובה (חו"מ קנ"ד י"א בשם תשובת שבות יעקב א' קנ"ט) האם אפשר לחייב את המזיק לקוצצו "מסופק אני אם יכול לטעון גבי אילן קא מאפילת עלי - דלא מצינו טענה זו אלא גבי בנין כו', ומסיק דהכל לפי ראות עיני המורה - אם הוא אילן עב וגדול ומאפיל מאד יכול למחות כמו בבנין", ומה שמצא בתשובת חוות יאיר (סי' קצ"ה) שמחויב לקוץ האילן אם מאפיל אא"כ אם די בקציצת קצת ענפיו - לא מדובר על הרחקת נזקי שכנים אלא בחשש איסור קציצת עץ פרי.