סדרת מאמרים בדין גזל חמץ ועבר עליו הפסח - חלק א

בדין גזל חמץ ועבר עליו הפסח - חלק א - ראיית הגמרא מדין זה דייאוש לא קני​

א. ב"ק סו. אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא וכו' מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן אי דאורייתא מידי דהוה אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה קני ליה האי נמי כיון דמייאש מרה קני ליה אלמא קני או דלמא לא דמיא לאבידה אבידה הוא דכי אתאי לידיה בהתירא אתיא לידיה אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא דאמור רבנן ניקני מפני תקנת השבים ורב יוסף אמר יאוש אינו קונה ואפילו מדרבנן: איתיביה רב יוסף לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח וכו' וילה"ק דהא אי נימא דיאוש קונה רק מדרבנן לכאו' לק"מ, דודאי יכול לומר דאינו רוצה בתקנה כיון דנעשה רק לטובתו כבכל תקנה דרבנן שיכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים, ובספר כוס הישועות כתב בזה בתרוצו הא' דאיה"נ דמקשי' רק להצד דהוה דאורייתא, אמנם ברשב"א מבואר לא כן דהא כתב וז"ל הא דאותבי' אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול לא אותבי' אכולה מלתא אלא אמאי דמספקא ליה אי מדאורייתא מקשה דמהא שמעינן דלאו דאורייתא אבל לאביי גופי' יאוש כדי קני מדרבנן מיהא ודלא כרב יוסף וכו' עכ"ל ומשמע דקושיא הראשונה הוה אכל דבריו דרבה, וביותר דמסתמא רב יוסף בעי לאתויי ראיה לשיטתו דבשלמא אביי שהקשה הקושייא השנייה ס"ל דיאוש קונה מדרבנן כמ"ש הרשב"א אבל רב יוסף ס"ל דלא קנה כלל, ומה שתי' עוד בכוס הישועות דזה גופא מה שתי' הגמ' קשה מאוד דא"כ לא תירצה הגמ' כלום אי הוה מדאורייתא ועדיין יש להוכיח דהוה מדרבנן ולא מדאורייתא ולא משמע כן בגמ', וגם דלפ"ז מה הקשה אביי עוד להוכיח דאינו מדאו' כמ"ש הרשב"א והלא כבר איתותב רבה בזה.

ועוד יש להקשות בסוגיין דהנה נחלקו האחרונים בכל יאוש מתי נפיק מרשות מתייאש, ובתרומת הכרי (סי' רס"ב) כתב בשם אחיו הקצוה"ח להוכיח דלא נפיק מרשותו עד דאתי לרשות זוכה מהא דאמרי' דבזה מתייאש וזה אין רוצה לקנות יכול לומר לו הרש"ל והיינו משום דלא נפיק מרשותו, ומבואר דס"ל להקצוה"ח דאי נפיק מרשות נגזל אף דלא זכה בזה הגזלן א"י לומר לו הרש"ל, והמגיה שם חלק ע"ז וס"ל דמיד נפיק מרשותו ודחה ראיית הקצוה"ח דאף דנפיק מרשותיה מ"מ כל זמן שלא זכה בזה יכול לומר לו הרש"ל, והיינו דס"ל דרק אם זכה בזה הגזלן א"י לומר לו הרש"ל אבל כל זמן שלא זכה בזה אף דנפיק מרשות נגזל מ"מ כיון דהוא אותו חפץ כעין שגזל אומר לו הרש"ל. והנה בחי' הראב"ד כאן כתב בפי' סוגיית הגמ' וז"ל ואם איתא דיאוש כדי קני ממונא מעליא בעי לשלומי ליה והיכי מצי למימר ליה הרי שלך לפניך והרי משנתייאש זה אינו שלו אלא ש"מ דיאוש כדי לא קני עכ"ל ומבואר בדבריו דקושיית הגמ' היינו מהא דנפק מרשותו [כהקצוה"ח] ואי"צ לזה זכיית הגזלן, ומאידך מבואר בדבריו דמיד כשנתייאש נפיק מרשותו ואי"צ לזה זכיה דגזלן דהא כתב והרי משנתייאש זה אינו שלו [כהמגיה שם], וא"כ צ"ע מה יתרץ על קושיית הקצוה"ח דמאי מהני הא דאין רוצה לקנות, וצ"ל דאיה"נ דהתרצן תי' דכיון דלא זכה בו יכול לומר הרש"ל ובזה פליג עם המקשן, אבל יש להקשות דא"כ לפי סברת המקשן גופיה אמאי אי נימא דיאוש לא קני ניחא הא לכאו' הא דלא ילפי' מאבידה היינו דהגזלן א"י לקנותו כיון דבאיסורא אתא לידיה, אבל מצד הנגזל ל"ש למילף כלל לפי סברת המקשן דאי"צ לזכיית הגזלן להוציאו מרשותו ושפיר מהני היאוש להפקיע רשותו וכדמוכח בתוס' לקמן (סט. ד"ה כל שלקטו שהובא דבריו לעיל וכ"ה פשוט מסברא) וא"כ כיון דנפיק כבר מרשותיה ואי"ז שלו איך אומר לו הרש"ל.

ב. ונראה לומר בזה דהנה יבואר לקמן (בחלק ב' - השלמת ענין באיסורא אתא לידיה) דבדברי הגרע"א מבואר דהבין בדברי התוס' דפשיטא ליה לרבה דיאוש באבידה קונה אף בתר דאתא לידיה לענין זה שאין חייב לשלם החפץ עצמו אלא דמיו, אמנם במק"א (דו"ח ב"מ כא.) כתב על התוס' וז"ל ותמצית דבריהם דאם בגזילה יאוש קונה ה״נ באבידה אף היכא דבאיסורא אתי לידיה מהני היאוש שאי"צ להחזיר החפץ רק דמים אבל למ"ד דבגזל אין יאוש קונה גם באבידה ל"ק כלל וצריך להחזיר גוף החפץ עכ"ל ולכאו' זה סותר למש"כ לעיל, וצ"ל דודאי רבה פשיטא ליה בב' צדדיו דיאוש באבידה מהני ורק מבעיא ליה בגזילה אי הוה דאורייתא, אמנם רב יוסף ס"ל דאף באבידה בתר דאתא לידיה לא מהני [וכלשון הגרע"א אבל למ"ד דבגזל אין יאוש קונה וכו', והכריחו לבאר כן יבואר לקמן], ולפ"ז מבואר דמאן דס"ל דיאוש ל"ק כלל לאו היינו משום דבאיסורא אתא לידיה אלא משום דס"ל דאף באבידה כה"ג ל"ק וע"כ א"י ללמוד דין יאוש מאבידה כלל וכקושיית התוס' שם וא"כ ס"ל דלא מהני היאוש כלל אף להפקיעו מרשות בעלים דהא ליכא התם דין יאוש כלל, ומשו"ה ס"ל ג"כ דלא עבדו תקנתא כמו דלא עשו תקנה לפני יאוש משום דלא רצו להפסיד הבעלים דבר השייך לו, ורק רבה ס"ל דהא דלא מהני היינו משום דבאיסורא אתא לידיה אבל מרשות הבעלים נפק ומשו"ה עבדו תקנתא כיון דכבר פקע מרשות הבעלים, אבל רב יוסף דס"ל דאי"ז מפקיע רשות הבעלים א"כ לא עבדו תקנתא.

[ואף בתוס' לקמן (שם) מבואר לכאו' דאיכא מאן דס"ל דאין היאוש מפקיע כלל רשות הבעלים דהא כתבו שם בתחילת דבריהם וז"ל וא״כ למ״ד יאוש כדי קני תקשה ליה מה מועיל הפקר לפוטרו מן המעשר וכו' עכ"ל עיי"ש ולכאו' צ"ע דהא אפי' למ"ד דיאוש אינו קונה מ"מ נפיק מרשותיה וא"כ איך יכול להפקירו, וע"כ דכוונת התוס' דמ"ד יאוש קונה היינו אפי' אם אין יכול לקנותו ורק מועיל להפקיע רשות הבעלים לאפוקי משיטת רב יוסף דס"ל דאין מועיל כלל [ואף דקושייתם שם קשה רק אי יכולים העניים לזכות מ"מ קשה אף בלא"ה ונקטו קושייתם לרווחא דמילתא ודוק], ומש"כ אח"כ דאף למ"ד דיאוש אינו קונה מ"מ אחר יכול לזכות בו וחזי' דמהני לאו היינו רב יוסף אלא מ"ד אחר וכמו שהוכיחו שם ממ"ד דהגוזל קמא עיי"ש].

ג. והשתא ניחא הכל דרב יוסף הקשה לרבה דאי נימא דיאוש מהני ואף אם בפועל א"י לקנות משום דבאיסורא אתא לידיה מ"מ נפיק מרשות בעלים איך אומר לו הרש"ל אלא ע"כ דלא מהני כלל, והשתא ניחא דברי הראב"ד וניחא נמי אמאי קשה אף להצד הוה רק מדרבנן דהא מ"מ אף מדאורייתא פקע רשות הבעלים וכמש"נ.

מאמר הבא בסדרה
בדין גזל חמץ ועבר עליו הפסח - חלק ב - גדר קניין יאוש