מאמר תורני בדין מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה (1 צופה)

בדין מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה (ב"מ ח.)​

א.
ב"מ ח. אמר רמב"ח זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי ס"ד לא קנה חבירו תיעשה זו כמי שמונחת ע"ג קרקע וזו כמי שמונחת ע"ג קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה וכו' אמר רבא לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והכא היינו טעמא מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור ושותפין שגנבו חייבין, וכתב רש"י ואילו שותפין שגנבו והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו אמרי' בב"ק דחייבין, והתוס' (ד"ה ושותפין) הקשו דהלא שם איירי לענין טביחה ומכירה, וע"כ כתבו דשותפין שגנבו היינו שהגביהו שניהם, ומבואר בדברי התוס' דאפי' אי אמרי' מיגו דזכי מ"מ אין הגונב אדעתו ואדעת חבירו חייב אלא בשגנבו שניהם דעדיין לכאו' לא מהני משום דכל א' אין הגבהתו שלימה וע"ז אמרי' דמהני משום מיגו דזכי, ועי' קצוה"ח (סי' שמ"ח סק"ג) שנתקשה בדבריהם מאי שנא בין זה לזה, [ואמנם בדברי התוס' אולי היה אפשר לומר דלא נחלקו בעיקר הדין על דברי רש"י, ובאמת גם כה"ג מהני אלא דמ"מ ליכא ראיה לגמ' מציור זה דלא מצינו כן בשום מקום ורק בששניהם גנבו יחד מקשי' מסברא, אמנם זה דוחק, וגם בדברי הרמב"ן והריטב"א מבואר בהדיא שחילקו בזה עיי"ש].

ב.
ובנתה"מ (סי' ק"ה סק"ג) כתב ליישב דבאמת גם במציאה כה"ג לא מהני לרבא בא' שהגביה לדעתו ולדעת חבירו וא"כ ה"ה בגניבה, ובטעם הדבר כתב וז"ל דהא דאמר הש"ס גבי שנים שהגביהו מציאה תיעשה זו כמי שמונחת ע"ג קרקע וכו' אלא ודאי דעיקר קושית הש"ס כיון שהגבהה בעי' שיהיה מוגבה כל הכלי מכוחו וכאן שתפוס בו השני נעשה נגדו כמונח חצי ע"ג קרקע או ע"ג עמוד וכ"כ בשיטה וכו', רק משום דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והרי כל החפץ מוגבה ע"י שניהם זה לקנות וזה להקנות לחבירו בחלקו, או מטעם מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכיון דהגבהה זו מועלת לקנות לעצמו בחלקו מועיל הגבהה זו גם לחבירו שיהיה ע"י הגבהה ג"כ קנין לחבירו וכו' עכ"ל, ובהמשך דבריו כתב דמכח סברא זו דמיגו דזכי אי"צ לדין שליחות בשנים שהגביהו, ורק במגביה לצורך עצמו ולחבירו צריך לדין שליחות מהטעם שביאר שם דלא שייך בזה מיגו דזכי כיון שאין האחד צריך את זכיית חבירו בשביל לזכות לעצמו כיון שמגביה לבדו וע"כ לא שייך בזה הסברא הנ"ל דמכח קנינו בחלק א' מועיל גם לחלק האחר, ורק כשהגביהו שניהם דלרבא אם לא יזכה חבירו בחציה לא יוכל לזכות לעצמו שפיר אמרי' בזה דקניינו על כל החפץ הוא ונתפשטה זכייתו בכל החפץ ומהני לחבירו בלא שליחות עיי"ש. אמנם עדיין צריך לבאר מה שכתב דע"י מיגו דזכי לנפשיה לא בעי' שליחות מאיזה טעם יהיה כן.

ובאמת לכאו' מוכח כן בדברי הגמ' דלא בעי' שליחות דהא מהני אפי' בדבר עבירה, והגרע"א (לקמן י:) באמת נתקשה בדבר זה איך מהני דאטו בגוי יועיל ג"כ אף דאין זכיה לעכו"ם, אמנם בחידושיו לכתובות (יא.) נקט דגם בגוי מהני, וכ"כ הנתיה"מ (שם), וכן מבואר בגמ' דגם בחרש יועיל אע"ג דס"ל לכמה ראשונים דלא מהני זכיה לחרש אפי' מדרבנן דהא לא אתי לכלל שליחות, גם יל"ע מאי דמדמי' בגמ' מיגו דזכי לנפשיה למיגו דב' חרשין קנו יוכל ג"כ הפקח להקנות לחרש מה ענין זה לזה וצ"ע בכ"ז.

והנראה בזה דהנה בכ"מ מדמי' זכיה לשליחות דצריך בזה כח שליחות ממש או כעין שליחות, אמנם נראה דלעיקר ההקנאה לחבירו אין צריך שום כח דלמה לא יוכל לזכות לחבירו מעצמו שהוא מכניסו לרשות חבירו, אלא דמצד חלות הקנין בפועל בעי' שליחות דבלא זה הא אין המעשה קנין חשיב כמעשה קנין אלא הגבהה בעלמא דאיך אפשר לומר דהו"ל כמכניס לרשות חבירו אי לא ע"י שליחות או כעין שליחות דבזה נעשה כגופו של הזוכה או כבא מכוחו, ועי"ז חשיבא הגבהתו למעשה קנין והכנסה לרשות הזוכה ובל"ז לא מהני, וע"כ אם זוכה לעצמו ג"כ בהגבהה זו הרי חשיב מעשה קנין על כל החפץ משום שמכניסו לרשותו שהרי אם מגביה רק חציו לא קנה כלום, וא"כ כבר יכול להקנות לחבירו בלא שום שליחות, וזהו ביאור דברי הגמ'. וכה"ג ג"כ גבי מיגו דשני חרשין, דכיון דבב' חרשין כה"ג קנו, הרי גם כשהמגביה פיקח שאין זוכה לעצמו מ"מ הגבהה כזו חשיבא מעשה קנין מדרבנן דאף דעכשיו אין המגביה זוכה בה מ"מ אם היה חרש זכה ושייך לומר דחשיב מעשה קנין ולא הגבהה בעלמא, וע"כ מהני.

ומ"מ כתב הנתיה"מ דאם הגביה לבדו לו ולחבירו לא קנה חבירו דכיון דאין הוא זקוק לזכייתו שיזכה גם חבירו לא נתפשטה זכייתו בכולו ולא חשיב על חלק השני מעשה קנין הראוי להקנות כיון דיכול להשאר הפקר ולא מהני, ורק אם מוכרח שחבירו יזכה ג"כ בשביל זכיית עצמו דהיינו ע"י שיהא לחבירו מיגו דזכי לנפשיה חשיב דנתפשטה זכייתו בכולו ויכול להקנות לחבירו גם בלא שליחות וכמש"נ.

ג.
וכ"ז יתכן בדברי התוס', אמנם בדברי הריטב"א מבואר לא כן, שכאן כתב כדברי התוס' ובהדיא חילק בדבריו בין אחד שגנב לשותפין שגנבו, ולקמן (י. ד"ה ר"נ) כתב בהדיא דלשיטת רבא מהני שיגביה הא' אדעתו ואדעת חבירו וקנו שניהם עי"ש, [וכן משמע ברמב"ן], וא"כ מבואר דשייך מיגו דזכי לנפשיה גם כשאין צריך הא' לזכיית חבירו, ושוב צ"ע למה גבי גניבה חלוקים הם.

ולכאו' מוכרח בדעתם [ושוב י"ל כן בדעת התוס' ג"כ] דבאמת שייך מיגו דזכי לנפשיה גם אם אין נצרך זכיית השני בשביל זכיית עצמו אלא דסגי במה שצריך מעשה קנין על כל החפץ בשביל לקנות חציו אף אם ישאר הפקר בשביל להחשיב הגבהה זו כמעשה קנין על כל החפץ ויוכל לקנות חציו לחבירו בלא כח שליחות וכנ"ל משום שמוכרח להגביה את כל החפץ בשביל זכיית עצמו ואינו יכול להשאירו ע"ג קרקע, וע"כ במציאה מהני אפי' אם מגביה הא' לדעת עצמו ולדעת חבירו וקנה חבירו חציה, משא"כ בגניבה דאין שליח לדבר עבירה אין יכול לפעול כלל עבור חבירו פעולת עבירה גם בלא שליחות ואינו יכול לגנוב בשביל חבירו גם כשגונב לעצמו [והביאור בזה הוא דמשום סברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין לא שייך לומר שעושה המעשה בגללו ובשבילו] ודוקא גבי חב לאחריני אמרי' דהוא סברא דוקא בשליחות דלאו כל כמיניה ליעשות שלוחו של זה נגד אחרים אבל כשפועל בכוחו עבור חבירו אחר שכבר חשיבא הגבהתו כמעשה קנין יכול לעשות ככל העולה על רוחו [ואף אי נימא דאסור לו לעשת כן לכתחילה מ"מ אין די בזה לבטל קנינו ורק בשליחות שייך לומר דאין בזה כח שליחות כלל], אמנם עדיין צ"ע למה כשגנבו יחד אמרי' בזה מיגו דזכי לנפשיה.

ד.
אמנם נראה דבאמת חלוק ביסודו גדר הזכיה בשנים שהגביהו מגדר הזכיה בא' שהגביה לו ולחבירו, דבא' שהגביה הרי אין חבירו עושה כלום והוא לבדו מזכה לחבירו ג"כ חציו וככל זכיה שבתורה והוא פועל הכל בכוחו לבדו, ובזה שייך לומר דבדבר עבירה א"י לעשות כן, אמנם בשנים שהגביהו הלא השני מגביה ג"כ אלא משום דהוא ג"כ מגביה וחשיב חציו דמונחת ע"ג קרקע כלפי חבירו אין חבירו יכול לקנות דאין הגבהתו בכולה, וע"י שמגביה גם בשביל חבירו חשיב כאילו חבירו הגביה הכל יחד איתו ולא חשיב כמונחת חציה ע"ג קרקע, וכמש"כ הגרע"א בלשונו הזהב בהגהותיו לשו"ע (סי' ק"ה על הש"ך סק"ב) דבהך צד גופיה שמגביה ודעתו שתהיה הגבהה לנפשיה דעתו להגביה גם לחבירו שיהיה גם חבירו כאילו הגביה ולא כמונח ע"ג קרקע והכל על הך גופיה שזוכה לנפשיה עכ"ל. ובאמת זוכה כ"א מכח הגבהת עצמו לבדו ורק צריך סיוע מהגבהת חבירו שיחשב כאילו הוא ג"כ מגביה ולא חשיב כמונחת ע"ג קרקע [ואף לפי מש"כ הש"ך דכ"א מזכה להשני גם בחלק השני (שעליו נסובו דברי הגרע"א) היינו משום דס"ל דהגבהת כ"א היא על כל החפץ וצריך שגם הגבהתו על חלק חבירו תחשב כאילו חבירו הגביה דאל"כ הרי הוא מבטל קנין חבירו אבל באמת כ"א זוכה מכח הגבהתו לבדו]. ובזה י"ל דליכא חיסרון דדבר עבירה כיון דאינו פועל כלום בשביל חבירו אלא רק מכשיר את הגבהתו שיוכל חבירו לקנות ע"י הגבהת עצמו וע"כ מהני גם בגניבה.

וכל זה הוה פשיטא ליה להגמ' דעיקר ההקנאה יכול לעשות בלא שליחות וכן דליכא חיסרון דדבר עבירה בסיוע להגבהתו בעלמא דהיינו בשנים שגנבו, אלא דעדיין צ"ע איך חל הקנין בפועל דהא אין המעשה קנין מכניס לרשות חבירו כמש"נ לעיל (אות ג'), וע"ז מהני האי סברא דמיגו דזכי לנפשיה במציאה בין שהגביה א' ובין שהגביהו שניהם ובגניבה כשהגביהו שניהם דוקא, והכל כמש"נ.

ובדברי רש"י מבואר דפליג על הנ"ל וס"ל דאין חיסרון דדבר עבירה אלא בשליחות ממש ולא כשעושה דבר בשביל חבירו ולכן גם בהגביה אף מהני בגניבה כמו במציאה.

ה.
והנה כתב הב"י (סי' ק"ה) דיכול בע"ח לתפוס מנכסי הלוה לו ולחבירו כדי חובות שניהם, דאף דקי"ל בתופס לבע"ח לא קנה מ"מ היכא דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, והשיג עליו הסמ"ע (שם סק"ג) וכתב דלא מהני מיגו דזכי לנפשיה אלא היכא דאי בעי הוה זכי לנפשיה אבל היכא דאין לו שום כח בממון לא מהני מיגו דזכי לנפשיה, והש"ך (שם סק"ב) הביא ראיה לשיטת הב"י ודעימיה דאמרי' מיגו דזכי לנפשיה אף היכא דא"י לזכות לעצמו מהא דסוגיין דרבא דפליג ארמב"ח וכן ר"נ לקמן (ט:) דלא ס"ל מיגו דאי בעי זכי לנפשיה ואפ"ה גבי טלית שהגביהו שניהם ס"ל דקנו והרי אינו יכול שם לקנות כל הטלית דהרי חבירו מגביהו ג"כ וע"כ דמיגו דזכי לנפשיה בפלגא זכי נמי לחבריה בחציה השני עי"ש, ודברי הש"ך צע"ט הלא בהאי גוונא גופיה ס"ל לרמב"ח דשייך מיגו דזכי לנפשיה ומבואר דיכול לזכותו כולו לעצמו, ואף דחבירו מחזיקו עכשיו עכצ"ל דאין צריך שיוכל לקנותו במצב הגבהתו עכשיו אלא כיון דהחפץ הפקר ויכול לזכות בו כולו לעצמו אילו היה מגביהו לבדו אף דעכשיו מכח הגבהת השני א"י לזכות חשבי' ליה דאי בעי הוה זכי לנפשיה וא"כ מה הקשה מדברי רבא [והוא עצמו הקשה בהדיא רק למאן דלי"ל מיגו דאי בעי וכו' אכן צ"ע כנ"ל דהלא מבואר בסוגיין דחשיב דאי בעי הוה זכי בכולה]. ומוכרח בדבריו דס"ל דאף דגבי מיגו דאי בעי הוה זכי וכו' אינו תלוי במציאות ההגבהה עכשיו אלא בכוחו בעצם בממון זה מ"מ סברת הסמ"ע דאף במיגו דזכי לנפשיה בעי' שיוכל לזכות בכולה תלוי במציאות ההגבהה בפועל וצריך שיוכל לזכות בהגבהתו זו עכשיו, וצ"ע מנ"ל חילוק זה.

ולפמש"נ בגדר האי דינא דמיגו דזכי לנפשיה דהוא סברא לקבוע את ההגבהה למעשה קנין והכנסה לרשות א"ש, דבשלמא גבי מיגו דאי בעי הוה זכי וכו' היינו משום שיש לו זכות ותפיסת יד בממון ולכן זוכה לחבירו ולכן תלוי בכוחו בעצם, אבל גבי מיגו דזכי לנפשיה לא שייך לומר כלל דתלוי בכוחו בעצם דהלא אינו אלא סברא בקביעת המעשה קנין וההגבהה, ואם ס"ל להסמ"ע דתלוי בזה ע"כ היינו דבעי' שיהא כזו הגבהה שמכחה יוכל לזכות בהכל [ובגוונא דהסמ"ע בתופס לבע"ח אף דהגבהתו הוא על הכל מ"מ מכח מה שאין לו זכות בה לתופסה לעצמו א"י לזכותה בהגבהתו ודו"ק] דדוקא בכה"ג שייך לומר שכל ההגבהה חשיבא כמעשה קנין והכנסה לרשות וכמש"נ, וא"ש דברי הש"ך. [והסמ"ע סבר לכאו' דבעי' לזה באמת ב' דברים נפרדים גם שיהא לו זכות בממון וגם שתהיה הגבהתו מעשה קנין וכנ"ל, וס"ל דהוא תלוי בכוחו בממון בעצם וכבדברי רמב"ח].​