בהר בדין מכירת הארץ לצמיתות (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
והארץ לא תמכר לצמיתות (כה כג)

כתב הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פי"א ה"א, שהמוכר קרקע בארץ ישראל ואמר בפירוש שהמכירה תהיה לצמיתות, עובר בלא תעשה, ואין מעשיו מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל. וכתב הרמב"ן בהשגותיו לסה"מ לרמב"ם ל"ת רכ"ז, דהטעם שאין מעשיו מועילים משום דקי"ל דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, והא דלקי הוא משום דעבר אמימרא דרחמנא, וכ"כ הרדב"ז על הרמב"ם שם. ונראה מזה דכל הטעם שאין מעשיהם מועילים הוא משום שהמכירה באיסור ומדין אי עביד לא מהני, ובאמת לאביי דס"ל דאי עבד מהני, באמת תחול המכירה לצמיתות ולא יצא ביובל, וכן מבואר בשו"ת הגרעק"א מהדו"ק סי' קכ"ט שכתב בדעת הרמב"ם דהוי ספק להלכה האם קי"ל כאביי או כרבא, וכתב דלכן פסק הרמב"ם שהשדה חוזרת לבעליה ביובל דמספק מעמידים ביד המוכר, עי"ש. וקשה הרי בלאו הכי יובל הוא אפקעתא דמלכא, וכל מכירה מצד עצמה היא לעולם ואעפ"כ היובל מפקיע אותה, וא"כ מה בכך שמכרו בפירוש לעולם, הרי היובל מפקיע, גם לולי דינא דאי עביד לא מהני.

ובמנחת חינוך מצוה של"ט הקשה, דלפי מש"כ הרמב"ן דשייך הכא דינא דאי עביד לא מהני, א"כ הו"ל למכירה להתבטל מיד, ולמה כתב הרמב"ם שהשדה חוזרת לבעליה רק ביובל. ולכאורה צ"ל דהאיסור אינו עצם המכירה, אלא הפסיקה שהמכירה תהיה לצמיתות, וכיון שכן מדין אי עביד לא מהני בטלה רק פסיקה זו שהיא נגד רצון התורה, והמכירה עצמה שפיר קיימת. וכ"כ בספר העיקרים לרבי שלמה איגר זצ"ל בענין אי עביד לא מהני סי' ח'.

ולפי זה הביאור הוא, דמסברא הך פסיקה היתה מועילה שלא יחזור ביובל, דכי אמר רחמנא חזרת יובל היינו דוקא במוכר סתמא, אבל כשפסקו בפירוש שלא יחזור היה מועיל, [ואולי מה שהיה מועיל הוא מדין תנאי על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון, ועי' רמב"ן מכות ג:], ורק מדין אי עביד לא מהני בטילה הך פסיקה, ולאביי באמת מהני.

ועל פי דברי הרמב"ן והרדב"ז בדעת הרמב"ם הללו יש לומר ביאור חדש בדברי הגמ' בב"מ עט. "אמר רב חסדא אמר רב קטינא מנין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל, שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות, מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת, יצתה זו שאף על פי שאין שם יובל אינה נצמתת". והנה רש"י שם כתב "כאן פירש לך טעמו של מצות יובל, אלמא אין היובל מוציא אלא קרקע שאם לא היתה מצות יובל היתה נצמתת", עכ"ל, מבואר דהוי דין בעיקר יציאת היובל שאינה נוהגת אלא במכירה עולמית. אמנם להנ"ל יש לבאר, דבאמת הפקעת היובל מצד עצמה נוהגת לעולם, אלא דפסיקה מפורשת שלא יצא ביובל הרי היתה מועילה מסברא וכמו שנתבאר לעיל, ורק מדין "אי עביד לא מהני" משום שעבר על והארץ לא תמכר לצמיתות בטלה הפסיקה, ועל זה קאמר רב קטינא דהאיסור של מכירה לצמיתות הוא רק במוכר לעולם, כדכתיב לא תמכר "לצמיתות", אבל במוכר לששים שנה לא עבר באיסור מכירה לצמיתות, וממילא אין שייך אי עביד לא מהני, והדרא הסברא דהפסיקה מועילה. ונמצא דמה שמועיל שלא יצא ביובל היינו הפסיקה, והא דאמר רב קטינא "מי שאין שם יובל נצמתת" אינו מיעוט בעיקר הדין של יובל, אלא רק בהאיסור מכירה לצמיתות, וממילא כיון דליכא הך איסורא שוב מהני הפסיקה.

והנה במנחת חינוך שם מסתפק במי שקנה שדה לששים שנה שאינה יוצאת ביובל, והקונה הזה מכר לאחר את שדהו בסתמא, האם יוצא מהלוקח השני ביובל וחוזר ללוקח ראשון, או דחזרת יובל היא רק לבעלים הראשונים, אבל כאן שלא תחזור לבעלים הראשונים אין דין יובל. ולכאורה תמוה דבלאו הכי מ"ט תהיה דין חזרת יובל על המכירה השניה, דהא אע"פ שמכר לו בסתמא מ"מ גם לולי היובל אינה נצמתת ושייך גם על המכירה השניה דינא דרב קטינא "מי שאין שם יובל נצמתת". [ולכאורה צ"ל דהמנ"ח ס"ל דזה רק היכא דמצד המכירה עצמה אינה לעולם, אבל הכא דמכירת השני היא בסתמא אע"פ שבמציאות אינה לצמיתות משום זכותו של הראשון, מ"מ נוהג בזה יובל, וצ"ע]. ולפי דרכינו הנ"ל שפיר שייכא יציאת יובל על המכירה השניה, דהא בעיקר היובל נוהג גם היכא דלולי דין יובל לא היה נצמת, והא דמוכר לששים שנה מהני היינו משום הפסיקה בפירוש שלא יצא ביובל, וכיון שאינו לצמיתות מהני וכנ"ל, א"כ במכירת השני שלא היתה בפירוש לששים שנה, איכא דין יובל, וק"ל.
​

◆ ◆ ◆​

אמנם בעיקר מה שתמכנו יתידות על דברי הרמב"ן הנ"ל והגרעק"א הנ"ל דמסברא היה מועיל פסיקה בפירוש, ורק מחמת האיסור לא מהני, באמת כל הדברים הנ"ל הם חידוש, ויש לדחות ע"פ מש"כ הקובץ שיעורים בבבא קמא אות ק', דלאביי הא דאי עביד מהני היינו אף היכא דמסברא לא היה מהני, מ"מ מהא גופא דאסרה התורה ש"מ דמהני, דאי לא מהני אמאי אסור, עי"ש שמוכיח כן מדברי הגמ' בתמורה דלאביי שינוי קונה מטעם דאי עביד מהני, אע"פ שדין דינוי אינו מסברא, וכן בעוד כמה דברים שנזכרו בסוגיא שם. ולפי"ז זהו כוונת הגרעק"א דלאביי מהני, היינו דלמדים מהא גופא דאזהר עלה רחמנא, דמהני. אבל לרבא באמת מסברא לא מהני משום דאפקעתא דמלכא היא. ואפשר דזהו גופא גם כוונת הרמב"ן דלמאי דקי"ל כרבא לא מהני, דאילו לאביי בהכרח היה מהני, וא"כ אין מקור לכל היסוד המחודש הנ"ל שכתבנו כאן.​

 

[גרינפלד]

ולפי זה הביאור הוא, דמסברא הך פסיקה היתה מועילה שלא יחזור ביובל, דכי אמר רחמנא חזרת יובל היינו דוקא במוכר סתמא, אבל כשפסקו בפירוש שלא יחזור היה מועיל, [ואולי מה שהיה מועיל הוא מדין תנאי על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון, ועי' רמב"ן מכות ג:], ורק מדין אי עביד לא מהני בטילה הך פסיקה, ולאביי באמת מהני.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובפנים יפות כאן הקשה על דברי הרמב"ן דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, הרי זה שייך רק היכא דמה דלא מהני הוא משום דעבר על האיסור, אבל הכא דגם בלא האיסור לא היה מהני משום דהיובל מפקיע מגזירת התורה, א"כ לא עביד ולא מידי. ולפי דרכינו הנ"ל ניחא, דבאמת לולי האיסור היה מהני, וק"ל. אך לפי מה שיתבאר לקמן זה אינו דלא עצם האיסור גורם שלא יהיה מהני, אלא דמהאיסור מוכח דאין זה דבר שבממון, וגם היכא דליכא לאו כגון בז' שחלקו ג"כ לא מועיל תנאי, עי"ש.​