בדין עדי מסירה
במסכת גיטין ג', מאן האי תנא וכו' אי רבי אלעזר כתיבה בעי חתימה לא בעי וכו'. וצריך להבין את דין עדי מסירה, מטרתם וייעודם לשיטות הראשונים הרבות. ובכדי להבין עניין זה אנו זקוקים להבנת מערכת הקניינים וקנייני גירושין בכלל והבנת קניין שטר והסתעפויותיו בפרט.
מבואר בש"ס ובראשונים שבדבר שבערווה, לא רק שבכדי לחתוך הדין צריכים שתי עדים כממון ולא עד אחד כאיסורים [דבר שיתברר בפני עצמו לקמן], אלא צריך שתי עדים לקיום המעשה עצמו וללא עדים הגירושין או הקידושין לא מקוימים, ובכדי להבין עניין זה אנו זקוקים להבנת עצם מציאות הנישואים ואף את האקטים השונים שגורמים לאותה מציאות להתקיים ולהתפרק, ובזה החילותי בעהי"ת.
קניין בקידושין הוא כקניין בממון רק לעניין זה שהוא אקט שיוצר את אותה מציאות שמתבטאת ממנו, וכגון ביאה בקידושין ומשיכה בממון.
מציאות חיי הקידושין והנישואין אינה ממונית ואף לא מבוססת על דינים ואיסורים אלא מצב זהותי של הבעל והאישה והעמדת עצמם בפוזיציות מסוימות, וכן הוא הדין שאדם צריך לפעול עפ"י הזהות הזו ואדם שהוא 'בעל' צריך לפעול כ'בעל' וזהו המצב האידיאלי שהתורה העמידה, והיינו, שבניגוד לתפישה שנוקטת כי בקידושין הבעל מתחייב לגבי כל פרט ופרט ולגבי כל חובה באופן ספציפי, לפי דברינו, כל הדינים השונים נגררים מהחובה הבסיסית שלו להיות 'בעל'.
קבעה התורה שהדרך לפעול את אותה זהות בחירית שאינה מולדת [בניגוד לדת, מגדר ועוד] או מבוססת ונגרמת מן המציאות [בניגוד לאבא, דוד ועוד] היא ע"י אותו מעשה קניין שיגדיר אותם עפ"י הביטוי של מעשה זה.
מציאות הקשר בין הבעל לאשה איננה מציאותית אלא תפישתית בשני רבדים, האחד הוא רובד התודעה הסובייקטיבית של הבעל והאישה והכנסת עצמם לתוך הקשר והזוגיות, והרובד השני הוא הסכמה וקבלה של העולם והאנושות [בבחינת 'איסתכל באורייתא וברא עלמא', והבן] לעצם מציאות והוויית הקשר הזה, שהרי ברור שאם אדם יחליט ויצהיר על עצמו כבעל של חתולה, הוא לא יהיה, והסיבה שלא תהיה לו אפשרות להיות 'בעל' של חתולה, היא כי אין כזו מציאות ותפישה של קשר זוגי בין אדם לחתולה, ולכן להצהרה שלו לא תהיה שום משמעות או רלוונטיות.
וקנייני הקידושין פועלים ביחס לבעל והאישה עצמם, כגון ביאה, או שטר שעניינו כמו שטר מכר שהוא אקט שמתקף את היותם בעל ואשה, [ונדבר בזה בהמשך], או כסף קניין בקידושין שוודאי איננו קניין תמורה או שוויות, אלא כמטאפורה לכל זה, שהאישה ב'תמורה' לכסף מעמידה את עצמה כ'אישה' לבעלה, שהרי אף קניין כסף בממון אינו מבוסס [כפי שהיו שאמרו] על אקט מכני של נתינת כסף שמכריח בעלות, כי אף אם נאמר שכסף מחייב תמורה או שהגיוני מבחינת המשפט שחפץ ששילמת עליו יהא שלך, צריך קניין, כפי שאף שהבעלים רוצה ובדעתו להעביר לך את חפציו היא סיבה משפטית מספיקה לזה שהחפץ יגיע לי, אך בוודאי צריך קניין.
ובהכרח שקניין כסף הוא כנאמר לעיל, שנתינת כסף מבטאת את הצורך של המקבל לתת משהו בתמורה, וכשבקניין עצמו הנותן והמקבל מסכמים וקובעים על חפץ מסוים שהוא התמורה אין ביטוי לבעלות גדול מזה, ולולא דין התורה ביחס לקידושין היה מקום לומר שרק בקניין שיש לתמורה קשר ועניין ישיר לכסף, הביטוי הולם מספיק, אך נלמד גזרה שווה משדה עפרון שאף תמורה שלא שייכת כלל כגון העמדה של האישה כ'אישה' יכולה להתבטאות מאקט של נתינת כסף.
כמו בכל יצירה של סיטואציה שתלויה בשתי אנשים ובאינטראקציה המציאותית והתודעתית ביניהם, ישנם כמה אפשרויות להעמיד את המצב, שקניין הכסף מעמיד את האישה כ'אישה' וממילא הבעל נהיה ה'בעל' של אותה ה'אישה', וקניין השטר מעמיד את הבעל, וממילא האישה נהפכת להיות אשתו כי משמעות הבעל הוא להיות בעל של אישה, וקניין הביאה מעמיד את עצם הזוגיות ואת הזהות המחויבת שלהם בתוך הזוגיות שלהם.
ובקידושין יט' המקדש על מנת שאין לך עליי שאר כסות ועונה, לא חל, עכ"פ לגבי עונה, [ולעניין שאר וכסות ישנה שיטה שבדבר שבממון תנאו בטל], והסיבה כתובה בגמרא שזה כמתנה על מה שכתוב בתורה, וביאור עניין זה הוא כמו שכתבנו שכיוון שכל עניין הקידושין הוא לזהות את עצמו כבעל, כיוון שקבעה התורה שעונה היא חלק אינטגראלי ובלתי נפרד מעניין הבעל, הרי זה כעין התחייבות להיות בעל בלי להיות בעל, וברור שזה לא חל.
בכתובות דף פג' מבואר שישנה אפשרות לפעול ולשנות קודם הנישואים ביחס לתקנות ודיני חז"ל בגדרי הנישואין ועניין זה הוא אינו מדין מחילה אלא כפי שכתבנו, היכולת לקבוע מערכת חדשה ושונה ממה שקבעו חז"ל, בדברים שגוף התקנה והצורה המקורית נועדו לטובתו או לטובתה, כגון יכולה אישה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, או הכותב לאשתו בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסייך וכו', אך זה פשוט שלאחר נישואיה שהמערכת שחז"ל קבעו כבר חלה ו'ידו כידה', אין אפשרות לשנות את צורת מערכת היחסים לאחר שמערכת מסוימת פועלת.
ואפילו שמבואר שקידושין ללא עונה אינם קידושין כי זה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהגדרתו, מ"מ לאחר הקידושין אף אם לא יקיים ולו אחת מהתחייבויותיו עדיין ייחשב 'בעל' לכל דבר, והוא משום שלאחר שנקבעה על אדם זהות מסוימת [שאינה תלוית מציאות] אי אפשר להתפרק מאותה זהות, כי כל המעשים וההצהרות מעתה ואילך הם חלק מאותה זהות ולכן הדרך לפרק את הנישואים ואת הזהות שלהם היא אינה באמצעות הצהרה נוספת שתבוטא בקניין אלא בדרך אחרת וכפי שיבואר.
ויתכן שהדרך האפשרית להחלת הגירושין היא לבטל את התפישה האנושית ביחס למציאות הזוגיות שלהם, ובזה אף אם הבעל יצהיר שהוא בעל אין לזה כל משמעות ורלוונטיות [וכן ביחס לאישה], שמכיוון שכל הזוגיות שלהם בנויה על המציאות האנושית של זוגיות בין גבר לאישה, באופן שבו הם מצליחים לפרק את התפישה הזו ביחס אליהם אין לזהות הפיקטיבית ולדקלרציה שום משמעות, והבן.
והדרך ליצור את אותו מצב לפיו הם אינם זוג ביחס לעולם, הוא ליצור קניין שיהיה הסצנה המדויקת שתבטא בצורה האולטימטיבית את גירושיהם. וקבעה התורה שנתינת שטר שהוכן מראש שכתוב בו 'הרי את מותרת לכל אדם' ושהבעל מוסר אותו לאשה, היא הסצנה שקבעה התורה שתועיל לזה.
וגם להגיע למצב של לא להיות מוגדרים כזוג ביחס לעולם צריך קניין כי גם זה הוא מצב של זהות מסוימת שהדרך להגיע אליה היא עפ"י מערכת הקניינים שקבעה התורה, וסצנת הגירושין היא היא הביטוי והתוצאה של כל הנ"ל.
ועניין הגט הוא כקניין שטר בכל מקום, וכגון שטר מכר שכשהמוכר נותן לקונה את האפשרות לצעוק הקרקע שלי הוא מבטא בצורה המושלמת את המכירה ואת זה שהבעלים משליט את הקונה בקרקע, וזה מה שנוצר, [ובניגוד למה שהיו שאמרו שהסיטואציה שתוארה לעיל היא הסיבה המשפטית לקניין, אך לפי דברינו הוא רק ביטוי שנוצר על פיו תוצאה שסיבותיה אינם קשורות כלל למערכת הקניינית, ואין כאן המקום]. וכן בשטר קידושין, המצב שבו גבר נותן לאישה את האפשרות לצעוק ולפרסם על דבר כך שהיא אשתו, הוא ביטוי מושלם להיותם זוג, מחמת שרק 'בעל' ייתן לאישה את האפשרות הזו.
וכך גם בגט, רק אדם שאינו בעל ייתן מסמך שיאפשר לאישה לצעוק אני מותרת לכל אדם ואיני אשתו, אך השוני היחיד בתוצאת קניין השטר בין קידושין לגירושין ששטר קידושין הוא ביטוי לזהות האדם עצמו ובגירושין הביטוי הוא ביחס לזוגיות וביחס לסיטואציה, ששתי אנשים שאחד נתן לשני מסמך שכזה לא יכולים להיות זוג, ואין כלפיהם תפישה זוגית כלל, ומכיוון שזה הביטוי של הקניין, זה מה שנוצר.
ואם נכונים הדברים ייתכן שניתן לבאר את דין שליחות בגירושין, שכמו שכשהבעל נותן את הגט לאשתו זה יוצר את אותו ריחוק תודעתי אנושי מובנה ביניהם, אף שכששליח של הבעל על דעתו ומדעתו מוסר את הגט, זה מצליח ליצור את אותו אפקט, [ויתכן שניתן לבאר עפ"י הנ"ל אף את דין שליחות בקידושין שאף שליח מצליח להעמיד את זהות הבעל, והבן]. אך עדיין הוא מדין שליחות שנאמרה בכל התורה בשתי פנים, הראשון שדין שליחות חידשה את יסוד השליחות ואת התוקף התורני שיש לקשר בין המשלח לשליח, וגם את זה שיש לו תוקף ויכולת לפעול את הקניין [כי ברור שבסופו של דבר הקניין הוא פעולה שיש לה תוקף להחיל, והיכולת של אדם זר לפעול ביחס לזהות של אדם או זוגיות שלא שייכים אליו היא אינה מובנת מאליה].
יכולת העברת המידע והאינפורמציה בין אנשים היא מהיכולות המעצבות ביותר את המין האנושי ושנותנות לו את השליטה בבריאה [בבחינת 'איסתכל באורייתא וברא עלמא', והבן].
ובאמת הצורה הדומיננטית והבסיסית ביותר להעברת מידע, היא באמצעות שתי אנשים ללא אינטרסים מובנים [כגון קרובים] שמספרים סיפור על אירוע שקרה, [על אדם אחד לא סומכים ביחס לסיפורים בגלל היכולת האנושית לטעות או בגלל החשש שמא יש לו אינטרס חשאי, אך שתי אנשים שמתוחקרים כל אחד לבדו, ללא חשש ראשוני של תיאום וכו', מקבלים את הסיפור שלהם].
ולמרות שלאחר ההתבוננות בוודאי יתכן שהם משקרים או טועים, אך מכיוון שהיא הצורה הבסיסית והאנושית ביותר להעברת מידע וכך אנשים מקבלים מידע על דבר שהם לא רואים או יודעים, אמרה תורה לחתוך הדין על פיהם ולסמוך עליהם. וזהו שורש ועומק דין עדים, לסמוך ולחתוך דין עפ"י הדרך האנושית ביותר לדעת דברים.
ובאמת רבים מן הדינים בנוגע לספיקות ולאפשרויות פסקי הדין מבוססים על הדרך האנושית להתמודד עם מצבים אלו, וכגון משפטי הממון שמבוססים ברובם על הצדק והמשפט האנושיים, רק דיני התורה נתנו להם תוקף וייסדו אותם כמצבים האידיאלים והדינים שאמורים להיות בעולם ושאנו מחויבים להם מחמת זה, וכך גם עדים מבוססים על הצורך האנושי להעברת מידע, ועל הדרך האנושית לעשות זאת באמצעות שתי עדים, והבן.
ובאמת שני הקטגוריות שבהם עפ"י דיני התורה צריכים ומועיל בהם שתי עדים הם ענייני ממון ודבר שבערווה, ויסוד הדברים ששתי הדברים הללו במהותם הם 'סיפורים' שנוגעים לכולם ושכולם נזקקים להם, כגון מכירה ומתנה, או אפילו הלוואה במקרים מסוימים, וכמובן דבר שבערווה מי נשוי ומי התגרשה, הם דברים שנוגעים לכל אחד, והם הם הנושאים שהמידע שלהם צריך להיות מופץ, ושהמעשים שנעשים בהם אמורים להיות מועברים לכלל, ובזה אמרה תורה לסמוך על הדרך האולטימטיבית להעברת מידע שכזה והיא שתי עדים.
והקטגוריה שבה מספיק עד אחד הוא איסורים, עי' גיטין ב' עד אחד נאמן באיסורין ועי' רש"י יבמות פח', 'והא ודאי פשיטא לן דסמכינן עליה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו' ודברי רש"י מאירים לפי דברינו, משום שעיקר הדין של עד אחד באיסורין מבוסס על כך שאין שום ממד ציבורי או סיפורי באיסורים והספק של האדם האם לאכול את החתיכה הזו והאם היא חלב או שומן היא אינדיבידואלית ביסודה, ואין לדיון שום שייכות לדין עדים בתורה, ומכיוון שזה נוגע לו אמרה תורה, שאדם לעצמו, ביחס לשאלה שנוגעת רק לו, מאמין לסובבים אותו 'כל זמן שלא נחשדו', והמציאות היא שבעיני האדם המסתפק החתיכה היא 'חלב' או 'שומן' בהתאמה לעדות ה'עד אחד', וכיוון שכך, הדין חל עליו כלפי זה, כי האיסורים הם אינם ביחס למושאים אבסולוטיים אלא ביחס לתפישת האדם, ואם בעיניו חתיכה מסוימת היא חזיר כלפיו נאמר האיסור של חזיר, [חזיר הוא מה שאנשים קוראים לו חזיר, והבן].
ולאחר שביארנו כל זה נבא לבאר את הסוגיה הנידונה ולבאר את שיטת רבי אלעזר, ועי' ברא"ה (הובא בשיטה מקובצת) כתובות צד' שכתב, 'משום דקסבר מסירת השטר הוא העיקר ולא בעי עדים אלא לשווייה שטרא וכו' דאי לאו סהדי וכו' ליכא עליה תורת שטר', עיי"ש שכתב שלפי זה יועיל לר"א אף עדי חתימה כשיטת הרמב"ם והרי"ף. וברמב"ם פ"א הי"ג מגירושין, 'ומנין שיתננו לה בפני עדים הרי הוא אומר על פי שנים עדים וכו', ואי אפשר שתהיה זו היום ערווה והבא עליה במיתת ב"ד ולמחר תהיה מותרת בלא עדים', ויש להבין דבריהם, איך העדים יוצרים את השטר ומדוע 'אי אפשר' שתצא בלא עדים.
ולפי כל הנ"ל נראה לבאר דין עדים לקיום המעשה בדבר שבערווה, שמכיוון שכל מהות הגירושין היא לייצר מצב ביחס לעולם וביחס לתפישת הזוגיות האנושית הכללית, ולכן ברור שהסצנה צריכה להיות לעולם, ומכיוון שהדרך התורנית להעברת מידע הם עדים, ברור שללא עדים שיראו את המעשה ויהפכו את הגירושין מאירוע פרטי לאירוע ציבורי ביחס לעולם, אין לגירושין שום תוקף.
ולפי כל זה, הסיבה שבקידושין גם צריך עדים לקיום המעשה [קידושי כסף וביאה וכדלקמן] אפילו שקניין הקידושין הוא ביטוי לזהויות האינדיבידואליות של כל אחד ולא ביחס לעולם, אך מ"מ מכיוון שאף הקניין הזה הוא ביחס לזוגיות הכללית, ולכן ללא עדים, ביטוי הקניין לא שייך למערכת הזוגיות הכללית ואין לכך משמעות, אך כשהקניין הוא לעולם בפני עדים, הזהויות שלהם כ'בעל' וכ'אישה' מתחברים עם המערכת הכללית של התפישה הזוגית ויש משמעות וקונטקסט לקניין שלהם, והבן.
ודין עדי מסירה לר"א הוא גם כפש"כ, שהרי קניין השטר מבוסס בתוכנו על היכולת של מקבל השטר לצעוק בעולם על היות הקרקע שלו, או על היותה מקודשת או מגורשת בהתאמה, ולכן ברור שללא סימוכין וראיה לדבריה חסר במשמעות נתינת השטר, וממילא בזהותו כ'בעל' או בהיותם 'מגורשים' כפי שנתבאר, ולכן בשביל להפוך את 'קניין השטר' וממילא את השטר ואת ספר הכריתות לרלוונטיים וקונסטרוקטיביים, צריך שיהיה שתי עדים שיאמתו את מה שהאישה מציגה במסמך שניתן לה.
ובאמת לפי כל הנ"ל לר"א בעדי מסירה אין משמעות ל'שטר' ול'עדות שבשטר' וכו' אלא הוא קניין ביטוי כשאר הקניינים והמסמך הקרוי שטר הוא עוד אביזר בסצנה הגדולה שמבטאת את הגירושין או המכר, והסיבה שבשטרות ראיה לר"א לעדי מסירה יש כח של עדות למרות שהם אינם מעידים על ההלוואה עצמה אלא רק על מסירת השטר, נראה שהוא חידוש בדיני עדות ומכלול ומארג הראיות הכוללים בתוכם עדים, וראיות נסיבתיות אחרות יוצרים יחד כח של עדות, ואין כאן המקום להאריך בזה.
לפי כל זה אין הבדל בין שתי הגישות במהות צורך העדים ובייעודם, שעניינם ליצור פרסום לגירושין ולגירושי האישה, ובזה הם גם מקיימים את עצם הגירושין והופכים אותם לאירוע ציבורי, וגם מפרסמים את גירושי האישה ונותנים תוקף למה שכתוב בשטר, והופכים ממילא את נתינת המסמך ואת 'קניין השטר' לכזה שמגרש.
בקידושין דף ט', מתקיף לה רבי זירא בר ממל הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני, התם מוכר כותב לו שדי מכורה לך, הכא בעל כותב בתך מקודשת לי, אמר רבא התם מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא וכו' עיי"ש. ולפי מה שנתבאר בגדרי קניין שטר, כוונת הגמרא היא שלגבי מכר שקבעה התורה שביטוי המכירה יהיה בצורה שבה המוכר משליט את הקונה וזה ייתכן רק באופן שהמוכר כותב ומוסר את השטר לקונה, אך בשטר קידושין שאין כאן מכר אלא העמדה משותפת של זהות, קבעה התורה שהפועל בקניינים דה פקטו יהיה הבעל שהוא השולט עפ"י התורה במערכת היחסים [גירושין בעל כרחה ועוד, ויש לדון בזה], אך התוכן של ביטוי הקניינים הוא דינמי לחלוטין.
בגיטין כד', כל גט שנכתב שלא לשום אישה וכו' פסול לגרש בו, ונלמד מ'וכתב לה' לשמה, ולר"א דין לשמה חל על הכתיבה, וצריך להבין את שורש ותוכן דין לשמה ואיך זה שייך ל'ספר כריתות' ולקניין השטר. אך לפי מה שביארנו שכל עניין מסירת השטר הוא ליצור את אפקט הריחוק ואי הזוגיות שלהם, יתכן לבאר שבאופן שהמסמך הוכן ונכתב ע"י הבעל לצורך הגירושין הללו, יש לנתינה משמעות גדולה יותר מאשר מסמך מאולתר שבמקרה כתוב בו מילות גירושין ולכן לר"א אין משמעות כלל ב'לשמה' בעדי חתימה אף לשיטות הראשונים שלר"א מועיל ע"ח וכל הפסול הוא מדין 'מזויף מתוכו' [ויש לדון בזה].
ובגמ' גיטין ד' אלא לעולם רבי אלעזר היא וכי לא בעי וכו דאמר רבי אבא מודה רבי אלעזר במזויף מתוכו, וברש"י שחתם עליו קרוב או פסול או שלא לשמה, וצריך להבין עניין זה, מדוע אם לא חתמו כלל הוא עדיף מאשר כשחתמו ואינו כשר, אך לפימשנ"ת ניתן לבאר על שטר גירושין, שבאופן שיש בשטר זיוף או משהו שנכתב בצורה מאולתרת חסר בייחודיות מעמד ה'גירושין' ובביטויו המדויק. אך מכיוון שדין מזויף מתוכו נאמר אף על שטרי ממון, ולכן נראה לומר באופן אחר, שבאופן שיש זיוף [קרובים ופסולים בשטר ממון] כל שהוא בשטר, חסר במהימנות המסמך וביכולת של המקבל להציג את היותו בעל השדה וכו', אך זה לא שייך ב'לשמה' בגירושין ובזה יתכן כפי שביארנו, וכמובן שכ"ז איננו סותר כלל את סברות הראשונים של גזירה שמא יבואו, שיתכן שמחמת הגזירה קבעו רף מחמיר יותר לקניין השטר, והבן.
וידועה מחלוקת הראשונים האם לר"א מועיל אף עדי חתימה, אך יתכן שאף לשיטת הרמב"ם והרי"ף שלר"א מועיל ע"ח הוא מדין אחר ויתבארו בגדרי 'עדות שבשטר' במקום אחר אך עכ"פ באופציה של עדי מסירה לא צריכים כלל 'שטר' אלא כפי שנתבאר.
ברש"י גיטין כב' ב' עדי מסירה, 'ר"א היא דאמר חתימת הגט אינה מן התורה ולא סגי למיתביה בלא עדי מסירה, דאינהו הוא דעבדי כריתות, דעל כרחיך בעינן עדים דילפינן דבר דבר ממון' עיי"ש בכל דבריו. ומדבריו שם נראה לכאורה שדין ע"מ מבוסס על הדין של אין דבר שבערווה פחות משניים, ורבים הקשו משטרות ממון, וכן מלשונות רש"י בגיטין י' ב' 'דעדי מסירה דאינהו משויה ליה שטרא' ובקידושין מח' א' ד"ה כרתי 'משוי ליה ספר כריתות', אך לפי"ד יתכן שרש"י הבין את דין עדי מסירה כפי שכתבנו והוא עדים לפרסום הגירושין וליצירת קניין השטר, ומה שכתב בדף כב' הוא שבגירושין בכל מקרה צריכים עדים לפרסום הגירושין מדין אין דבר שבערווה וכו', ואותם עדים מייצרים את קניין השטר ואת ה'ספר כריתות' וכפשנ"ת.
ולפי"ז יתכן שזו כוונת הרמב"ם 'ואי אפשר שתהיה זו היום ערווה והבא עליה וכו' ולמחר תהיה מותרת בלא עדים' ולפי כל הנ"ל יתכן שהרמב"ם בא לבאר את הנ"ל שדין גירושין הוא נוגע לכלל [והבא עליה וכו'] ולכן עדים שייכים לזה ורק להם יש את היכולת להעביר את המידע שנוגע לזה כממון, ובזה מבאר הרמב"ם אף את דין עדים לקיום הגירושין [שאי אפשר וכו'] שמכיוון שכל מהות הגירושין היא הסצנה לעולם באמצעות העדים, אי אפשר שתצא בלא עדים, אך כל זה איננו מבאר את דין עדי מסירה ביחס לקניין השטר, ואיך יבאר הרמב"ם את דין ע"מ בשטר ממון וצריך ביאור.
ואף את דברי הרא"ה שהובאו לעיל היה ניתן לבאר לפי הנ"ל שהוא אינו מתכוון ליצירת ה'שטר' אלא ל'קניין השטר' וכפשנ"ת, אך בלשונו אינו נראה כך, שכתב שלפי דבריו אף עדי חתימה יועילו לר"א, אך יתכן שהרא"ה הבין בדין עדי חתימה שהם מועילים גם רק ל'קניין השטר' וכפי שנראה שם מלשונו, ואין כאן המקום להאריך בזה.