מאמר תורני בדין שביתה למעלה מעשרה - דעת הרמב"ן

בדין שביתה למעלה מעשרה – דעת הרמב"ן​

בעי רב חנניא יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה, עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה לא תיבעי לך דארעא סמיכתא היא, כי תיבעי לך בעמוד גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה, אי נמי דאזיל בקפיצה, לישנא אחרינא בספינה, מאי. אמר רב הושעיא ת"ש מעשה שבאו מפלנדרסין והפליגה ספינתם בים וכו', אי אמרת בשלמא יש תחומין משום הכי רצו, אלא אי אמרת אין תחומין אמאי רצו, כדאמר רבא במהלכת ברקק, הכא נמי במהלכת ברקק. תא שמע פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה וכו', אי אמרת יש תחומין שפיר, אלא אי אמרת כי לא היינו בתוך התחום מאי הוי, אמר רבא במהלכת ברקק. (עירובין מג א).

רש"י מפרש את ספק הגמרא לגבי איסור תחומין וז"ל, יש תחומין איסור תחומין למעלה מעשרה כדמפרש ואזיל. בעמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה לא תיבעי לך דאיסור תחומין נוהג בו, ולא יעלה על ראשו שבתוך התחום ויצא לראשו אחר דהא חזי להילוך והילוך מעליא הוא, עכ"ל.

אך הראשונים, מכח דברי הגמרא דלהלן, מפרשים את הנידון גם לגבי קניית שביתה, וז"ל הרשב"א אלא רב חנינא בשלא קנה שביתה למטה קא מיבעיא אם יש תחומין למעלה מי' וקנה שם שביתה וכדאמרינן לקמן גבי עבים עכ"ל.

ונביא את דברי הגמרא, אמר מר ביום טוב הרי הן כרגלי כל אדם, ואמאי ליקני שביתה באוקיינוס וכו' אמר ר' יצחק הכא בעבים שנתקשרו מערב יום טוב עסקינן וכו', וליקני שביתה בעבים תיפשוט מינה דאין תחומין למעלה מי' דאי יש תחומין ליקנו שביתה בעבים וכו', ע"כ. ופרש"י, וליפשוט מדקתני במים שקנו שביתה אמש בעבים וירדו היום דמותר להוליכן כרגלי כל אדם אלמא אין איסור תחומין למעלה מעשרה ע"כ.

הרי מבואר בפירוש שאם אין תחומין למעלה מעשרה מי שנמצא למעלה מעשרה אינו קונה שביתה.
​

בדין מי שירד למטה מעשרה בשבת​

והקשה הרמב"ן א"כ שלא קנה שביתה הרי אין לו אלא ד' אמות במקום שהגיע אליו וז"ל קשיא לי כי לא היו בתוך התחום דין הוא שלא ירדו דבים לא קנו שביתה כדאמרינן לקמן וכו' וכשבאין בשבת ליבשה אינן יכולין לקנות שביתה שאין אדם קונה שביתה בשבת כדאמרינן לקמן בישן לרבנן דאין לו אלא ד"א דקסברי נכסי הפקר אין קונין שביתה ולא אמרינן כשניעור משחשיכה יקנה לו אלפים אמה וכו' עכ"ל.

והוכיח הרמב"ן שאינו קונה שביתה מכמה מקומות. א. מישן, שלדעת רבנן אין לו אלא ד' אמות כיון שישן אינו קונה שביתה, ולא אמרינן שכשיעור משנתו יקנה לו שביתה ויהא לו אלפים אמה לכל רוח. ב. מגשמים, שכיון שהיו בעבים למעלה מעשרה ולא קנו שביתה מבעוד יום, מותר להוליכן כרגלי כל אדם ואינם קונים שביתה בשעת ירידתן למטה מעשרה. ג. מהמבואר להלן (מט ב) במי שהיה בא בדרך והיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו שלדעת רב לא קנה שביתה כלל כיון שלא סיים מקום תחת האילן, ומבו' שאינו קונה שביתה לאחר מכן.

ומכך שהביאה הגמ' ראיה לדין תחומין למעלה מעשרה מכך שכשבאו בספינה לא היו יכולים לרדת אלא אם היו בתוך התחום מבואר שאם אין תחומין למעלה מעשרה מותר להם לרדת, ומשמע שיש להם במקום שירדו אלפים אמה לכל רוח.



וביאר בזה הרמב"ן כמה ביאורים, וניתן לחלקם לשני ביאורים מרכזיים, ובכל ביאור יש שני דרכים לפרט, ונבארם בסיעתא דשמיא.

הביאור הראשון הוא שאכן לא ניתן לקנות שביתה כלל באמצע שבת, אלא שאף זה שלמעלה מעשרה יכול הוא לקנות שביתה מבעוד יום במקום שהוא למטה מעשרה. ובביאור השני נוקט הרמב"ן שאכן במקרים מסויימים ניתן לקנות שביתה אף באמצע השבת.
​

הביאור הראשון​

בביאורו הראשון מבאר הרמב"ן שהן אמנם שאינו יכול לקנות שביתה במקומו, אך יכול הוא לקנות שביתה במקום שהוא למטה מעשרה, כל שאינו מחוץ לתחום זה. ומבאר הרמב"ן שכיון שאין תחומין למעלה מעשרה הרי אף אם הוא במרחק שלושת אלפים אמה ממקום זה שבו הוא קונה שביתה יכול הוא לקנות, שכיון שאין תחומין נמדדין להם בים כלל הרי הוא נחשב כבתוך התחום למקום זה שבו קנה שביתה.

הדרך הא.

במשנה להלן (מה א) נחלקו תנאים במי שהיה סמוך לעיר ולא ידע, מי שישב בדרך ועמד וראה הרי הוא סמוך לעיר הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס דברי רבי מאיר, ר' יהודה אומר יכנס. הרי שלדעת רבי יהודה כל שהוא בתוך תחום העיר קונה הוא שביתה עם העיר אף שלא ידע שהוא בתחום העיר. ועוד מביא הרמב"ן מדברי הגמ' דלהלן (מז ב) הכלים והאוצרות ששבתו בתוך התחום יש להם אלפים אמה לכל רוח, ומפרש הרמב"ן דהיינו מן העיר, ומשום שכל שבתוך התחום העיר נגרר אחרי העיר. וכן פרש"י בחרם (מצודת דגים מלאה מים המפסקת בין תחום עיר לחברתה) שבין שני תחומי שבת וז"ל דכל מה שבתוך תחום העיר אין קונה שביתה במקומו להיות לו אלפים אמה לכל רוח אלא בתר העיר גריר ואם הוא בסוף התחום אין יכול לזוז משם ולחוץ עכ"ל.

ולכך נוקט הרמב"ן דכל שהים הוא המפריד בינו ובין העיר, ואין מרחק של יותר מתחום שבת ביבשה בין הספינה ובין העיר, הרי הוא נחשב בתוך תחום העיר וקונה הוא שביתה עם העיר, ולכך כשבאו בשבת ליבשה שהיא בתוך תחום העיר הרי הם כבני העיר ויש להם את העיר וממנה אלפים אמה לכל רוח.

ולפי זה, אם הגיעו ליבשה מחוץ לתחום העיר אין להם אלא ד' אמות, ואינם יכולין לקנות שביתה ביבשה במקום שאליו באו, ותמה הרמב"ן שאם כן, הרי אף אם כבר היו בתוך תחום היבשה כיון שהיו למעלה מעשרה בתחילת שבת, לא קנו שביתה כלל וכשיגיעו ליבשה אין להם אלא ד' אמות, וכל זה אם אין תחומין למעלה מעשרה אבל יש תחומין למעלה מעשרה, הרי יכולים הם לקנות שביתה ביבשה, או שקנו שביתה במקומם, ויש להם ממנו אלפים אמה לכל רוח, ונמצא דאם אין תחומין למעלה מעשרה הרי זה מחמיר את דינם שאין להם אלא ארבע אמות, ואילו היו למטה מעשרה היה להם אלפים אמה ממקומם.

ויש לתמוה לפי דרך זו, שהרי לא היתה עיר זו היחידה, ולמה נבחרה עיר זו שבה יקנו שביתה, האם זה מחמת שהיה דעתם לבוא לעיר זו בספינה, או שנאמר שכיון שבאו לעיר זו הרי התברר שבה קנו שביתתם וצ"ע.

הדרך הב.

בדרך זו מפרש הרמב"ן ע"פ הדין המובא בגמ' (נב א) במי שהחזיק בדרך למקום פלוני שקונה שביתה במקום שאליו יצא ואף שלא הגיע לשם, ולכך כיון שהם היו מהלכין ליבשה הרי הם קונים שביתה ביבשה במקום שאליו דעתן לבוא.

ונמצא שאין חילוק בין אם באו לתחום העיר ביבשה, אלא כל שהיה דעתם לבוא לנמל, קנו להם שביתה ביבשה במקום שאליו באו.

ויש לדון לפי"ז אם לא היתה דעתם לבוא ליבשה זו מבעוד יום, ולכאו' לדרך זו לא קנו שם שביתה ואין להם שם אלא ד' אמות וצ"ע.
​

הביאור השני​

בביאורו השני מביא הרמב"ן את דברי התוס' להלן (מה ב ד"ה ליקנו) שכ' וז"ל משום שגם בין השמשות בשעת קניית שביתה היו למעלה מי' ולא קנו שביתה בשום מקום ולכך כשבאו בתוך י' היה להם שביתה והיה להם אלפים אמה לכל רוח עכ"ל. ולפי זה מפרש הרמב"ן שבשעת ירידתן למטה מעשרה הרי הם קונים שביתה ואף באמצע השבת.

הדרך הא.

שכל שלא קנה שביתה מבעוד יום, קונה שביתה בשבת עצמה, ודוקא ישן לרבנן דנמצא במקום הראוי לקנות שביתה אלא שאינו יכול לזכות באלפים, ודינו שאין לו אלא ארבע אמות ומשום שבו איש תחתיו, לכך אף כשניעור אינו קונה לו שביתה באמצע שבת שיהיה לו אלפים אמה, אלא נשאר בדינו הראשון ואין לו אלא ארבע אמות ממקומו הראשון, אבל המהלך בים שלא קנה שביתה כלל ואין שם לא דין אלפים אמה ולא דין ארבע אמות, מיד כשיצא ביבשה הרי הוא קונה אלפים אמה דזהו תחלת היום שלו.

וכן בגשמים שירדו באמצע היום הרי הם כרגלי הממלא, ונמצא שקנו להם שביתה באמצע היום ברשות הזוכה בהם. וביאר הסיבה שאינם קונים שביתה במקום נפילתן וז"ל דכיון שאין קנין שביתה להם אלא באמצע היום ברשות הזוכה בהם הן קונין אותה, ואין שעת נפילתן אוסרתן על הזוכה בהם אבל מ"מ יש להם שביתה ברשות הממלא עכ"ל. (וראה במהרש"ל (מה ב) שכתב וז"ל מאחר שלא קנה הגשמים הצריכין לאדם שביתה בין השמשות אם כן כל אדם שקנה שביתה בין השמשות קודם להן והוליכן עמו למקום עירובו שהוא קולא להן ועדיף מקניית שביתה עכ"ל).

הדרך הב.

שכל אדם קונה לו שביתה בעולם וזוכה באלפים אמה, וזה שהיה מבעוד יום למעלה מעשרה שאין בו תחומין אינו חמור מן העומד למטה אלא קל ממנו, ולכך ודאי שדינו לקנות שביתה אלא שאין מודדין לו שביתה זו ממקומו שהרי הוא למעלה מעשרה ואין תחומין למעלה מעשרה, ולכך ממקום שהגיע בו למטה מעשרה מודדין לו האלפים אמה שזכה בהן מערב שבת, ואין למעלה מעשרה מפסיד ממנו שביתה הראויה לו ועתידה לבא אצלו בשבת.

ולגבי גשמים כתב וז"ל ואין למעלה מי' שהיו הגשמים שם בין השמשות מפסיד מהן שביתה העתידה לבא אצלם בשבת לפי שאין תחומין למעלה עכ"ל, ואין מחוור לי לפי זה למה לא יהא להם אלפים אמה ממקום נפילתן ואמרי' דהוא כרגלי הממלא.
​

דעת הירושלמי​

ולסיום הביא הרמב"ן דברי הירושלמי וז"ל ובירושלמי פירשו טעמא דר"י בן נורי מאחר שאילו היה ער היה קונה לו שביתה ישן ולא קנה שביתה יש לו אלפים אמה לכל רוח, ואמר רב נחמן בר יצחק מקשי גוי שטבל לאחר שיאיר המזרח מאחר שאילו היה גר היה קונה לו שביתה מה אמר בה ר' יוחנן בו נורי ע"כ, ולא ביאר את דברי הירושלמי, אבל כתב וז"ל וזה ענין נוטה למה שפירשנו אנחנו שכל אדם שהוא ישראל זוכה באלפים אמה שלו אבל הגר שאין לו זכייה אינו זוכה בהן באמצע שבת הרי פירשנו השיטה הזאת כהוגן וכראוי עכ"ל.

ונראה לפרש, בירושלמי מובא טעמו של ר' יוחנן בן נורי וע"פ טעם זה יש מקום לומר שגר יקנה שביתה באמצע שבת, ובהכרח שלדעת הירושלמי לר' יוחנן בן נורי הישן אינו קונה שביתה כלל בתחילת שבת אלא כשהוא ניעור קונה לו שביתה, וכך ביאור דברי הירושלמי המובאים ברמב"ן, מאחר שאילו היה ער היה קונה לו שביתה, ישן שלא קנה שביתה, כשניעור יש לו אלפים אמה לכל רוח, וזוכה בשביתה באמצע שבת מכיון שלא קנה שביתה בתחילת שבת, ולכך הקשה רנב"י שלדעת ריב"נ גוי שנתגייר נמי היות שאילו היה גר היה קונה לו שביתה, הרי כשנתגייר בשבת יקנה לו שביתה ויש לו אלפים אמה לכל רוח.

ובדעת רבנן, הנה הרמב"ן בדרך הא' שבביאור השני ביאר שכיון שישן קנה לו שביתה ויש לו ד' אמות, לכך כשניעור אינו קונה לו שביתה, ולכאו' לפי"ז ג' שנתגייר ולא קנה לו שביתה מבעוד יום הרי הוא כמי שהיה למעלה מעשרה מבעוד יום שאינו קונה שביתה מבעוד יום וקונה בשבת, אבל בירושלמי הרי מבואר שלדעת רבנן אין הגר קונה לו שביתה בשבת ולא הקשו אלא לדעת רבי יוחנן בן נורי.

ולפי מה שביאר הרמב"ן בדרך הב' שזה שהיה למעלה מעשרה מבעוד יום מ"מ דינו לקנות לו שביתה, ולכך ממקום שהגיע למטה מעשרה מודדין לו האלפים אמה שזכה בהן מערב שבת, הרי גר שנתגייר בשבת שלא זכה באלפים מערב שבת אין לו אלפים אמה לכל רוח, שאין זוכין בשביתה אלא מערב שבת.

נמצא לדעת הירושלמי שבדעת רבנן אין הגר קונה שביתה בשבת, ואין הישן שניעור קונה שביתה בשבת, ובשניהם היינו מכיון שאינו קונה שביתה אלא מבעוד יום, אבל כל שלא קנה שביתה מבעוד יום אינו קונה שביתה בשבת ואין לו אלא ארבע אמות, אבל זה שבא למעלה מעשרה יש לו אלפים אמה לכל רוח, ומוכרחים דברי הרמב"ן שאף זה שהיה למעלה מעשרה מבעוד יום קנה לו שביתה אלא שאין מודדין לו האלפים אמה שזכה בהן אלא כשירד למטה מעשרה.

ובדעת רבי יוחנן בן נורי, הירושלמי מבאר שהישן קונה לו שביתה בשעה שניעור, ובזה נחלקו רבי יוחנן בן נורי ורבנן, אם ניתן לקנות שביתה באמצע שבת, ואין הבבלי מודה לו בזה אלא דלרבי יוחנן בו נורי ישן קונה שביתה, או משום שחפצי הפקר קונים שביתה, או משום ש"הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה", ולדידן לכו"ע אין קונים שביתה באמצע שבת, אלא אם זכה בהן מבעוד יום.

וזהו שכתב הרמב"ן וזה ענין נוטה למה שפירשנו אנחנו שכל אדם שהוא ישראל זוכה באלפים אמה שלו – היינו מבעוד יום, אבל הגר שאין לו זכייה אינו זוכה בהן באמצע שבת. ולדעת הירושלמי נחלקו בזה רבי יוחנן בן נורי ורבנן, אבל לדעת הבבלי רבי יוחנן בן נורי אינו חולק בזה על רבנן, אלא שלדעתו הישן קונה שביתה מבעוד יום ויש לו אלפים אמה לכל רוח.​