מאמר הלכתי בענין הזכרת שם שמים - בברכות ובפסוקים דרך לימודו, ובלשון לע"ז –

א.
הזכרת שם שמים בברכות שאומר בדרך לימודו​

אמירת ברכות עם שם שמים כדי ללמד התינוקות

א. כתב המחבר בהלכות ברכת הפירות (שולחן ערוך או"ח סימן רטו סעיף ג): מותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן, ואף על פי שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד.


דעת המגן אברהם שאין לומר השם בפירוש כשאומר ברכות דרך לימודו

ב. וכתב על כך מגן אברהם (שם ס"ק ה): אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם, וכן מבואר בפירוש המשניות להרמב"ם בפרק הרואה (מסכת ברכות פרק ט משנה א), ובתוספות ריש פרק הרואה (שם דף נד ע"א ד"ה הרואה). ע"כ.

וביאור ראייתו הוא שבמשנה בריש פרק הרואה (מסכת ברכות דף נד ע"א) שנינו: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר 'ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה וכו''. וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה, וכן כתבו תוספות שם בשם רבינו שמעיה, שכל אותם המנויים שם שאומרים 'ברוך', צריך להזכיר בהם שם ומלכות ולומר 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם וכו''.

ולכאורה צריך ביאור מדוע רבינו הקדוש לא כתב כן במשנה, הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך אתה ה' וכו'. ודייק מכך המגן אברהם שאין להזכיר שם שמים באמירת נוסח ברכה תוך כדי לימודו, ולכן לא הזכיר רבינו הקדוש שם ומלכות בברכות אלו, וכתב רק ברוך שעשה וכו'.

ג. ובאמת כבר הובא כן בספר אוצר הגאונים על מסכת ברכות (דף נד ע"א), וזה לשונם: וכי תימא מאי טעמא לא קאמר בין במתניתין ובין בברייתא ובין בגמרא 'ברוך אתה ה'', דהתם רימזא בעלמא הוא, דכיון דגמרא הוא לאו שעת מעשה הוא, אם אמר 'ברוך אתה ה'', הוה ליה כמוציא שם שמים לבטלה.

וכן כותב גם התשב"ץ (ספר תשב"ץ קטן סימן תיט), וזה לשונו: אינו קורא שם של ד' אותיות בתלמוד כי אם 'השם'.

וכך איתא גם בספר נוצר חסד (קאמארנא, מסכת אבות פרק ד משנה ה) בנוגע לברכת הלבנה לאחר זמנה, וז"ל: והנוהגין ליקח גמרא וללמוד, זה שטות, אדרבה כשמכוין ללימוד ולא לשם שבח הוא איסור דאורייתא לברך ברכה.

אף קטן לא יזכיר שם שמים באמירת ברכות דרך לימודו

ד. בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ב סימן נו) כותב שאף לקטן לא התירו להזכיר השם אלא כשלומד לומר הברכות כתיקונן, אבל כשלומד גמרא שהוזכר בה ברכה אסור להזכיר את השם בפירוש. וכותב שאף המגן אברהם לא התכוון לחלק בין קטן לגדול בענין זה, אלא אף קטן הלומד גמרא נקרא גדול לענין זה, ואין לו להזכיר שם שמים כשאומר הברכות דרך לימודו. כי כל מה שהתירו להזכיר שם שמים בברכות הוא רק כאשר מלמדים את התינוקות כיצד לברך, כדי שיתרגל לברך בנוסח הברכות שטבעו חכמים. אבל כאשר אומר את נוסח הברכות בדרך לימודו לידע הדין ולא כדי להרגל בנוסח הברכות, אף קטן אין לו להזכיר שם שמים.

דעת היעב"ץ שמותר להזכיר השם באמירת ברכות דרך לימודו

ה. מאידך, השאילת יעב"ץ (חלק א סימן פא, והובאו דבריו בשערי תשובה שם ס"ק ד) חולק על המגן אברהם, ודעתו שאם יש הזכרה באמצע מטבע ברכה הכתובה בש"ס יכול לאומרה, עיי"ש[1].

הכרעת המשנה ברורה והערוך השולחן כדעת מגן אברהם

ו. ועיין משנה ברורה (שם ס"ק יד) פסק להלכה כדעת המגן אברהם שגדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם. וכן פסק בערוך השלחן (שם סעיף ב).

ג.
אופנים בהם סמכו להתיר הזכרת השם בברכות דרך לימודו​

ברכת הלבנה לאחר זמנה

ז. אכן מצינו לגדולי ישראל שבאופנים מסוימים סמכו למעשה להזכיר את השם בברכה דרך לימודם, וכדלהלן:

בספר דרך פקודיך לבעל בני יששכר זי"ע (מצות עשה ד חלק המעשה בהג"ה) בנוגע לברכת הלבנה לאחר זמנה, כותב: אמרו לי מגידי אמת בשם אדמו"ר הרב מורנו הרב יעקב יצחק זצוק"ל – הלוא הוא הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע - באם לא נראית הלבנה בזמנה עד אחר אותו הזמן, יאמר המימרא בגמרא במסכת סנהדרין (דף מב ע"א) מאי מברך, אמר רב יהודה, 'ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם אשר במאמרו וכו''. ולי נראה לומר 'בריך רחמנא מריה מלכא דעלמא אשר במאמרו וכו'', וכן אני נוהג בכל ספק ברכות. {וראה לעיל דברי הרה"ק מקאמארנא בענין זה}.


ברכת 'שחלק מחכמתו ליראיו' בזמן הזה

ח. בדומה לזה מובא בספר זכרון למשה (עמוד פא) בשם הגאון הקדוש מאונסדארף זצ"ל על מרן החתם סופר זצ"ל בנוגע לברכת שחלק מחכמתו ליראיו, שנסתפק אם יכול לברך כן על הגאון רבי משולם מטיסמאניץ זצ"ל.

כי בגמרא מסכת ברכות (דף נח ע"א) תנו רבנן: הרואה חכמי ישראל אומר 'ברוך שחלק מחכמתו ליראיו', אכן הרמב"ם השמיט דין זה, והיינו כי סבירא ליה להרמב"ם דאין לנו חכמים כאלה הראוים לברך עליהם ברכה זו. מאידך, סבר החתם סופר שעל גאון כרבינו רבי משולם מטיסמאניץ זצ"ל כן ניתן לברך ברכת שחלק מחכמתו ליראיו, ולכן טרם פתח הדלת לראות את הגאון זצ"ל, אמר בלחש: 'תנו רבנן הרואה חכם מחכמי ישראל אומר', ופתח הדלת ואמר בשם ומלכות בקול רם: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו', רבי למה לא הביא הרמב"ם הלכה זו, וכו'[2]. {עיי"ש המשך הדברים מה שענה הגאון מטיסמאניץ לחתם סופר}[3].


אמירת שבע ברכות בסעודה שלישית

ט. כך נהג גם האדמו"ר מפאפא זצ"ל בשנותיו האחרונות בנוגע לברכת שבע ברכות בסעודה שלישית, שישנם דיעות שונות אם מברכים שבע ברכות בסעודה שלישית[4], וכדי לאפוקי נפשיה מחשש ברכה לבטלה אמר את ברכות השבע ברכות מתוך גמרא מסכת כתובות (דף ו ע"ב) דרך לימוד, ופתח תנו רבנן וכו' מאי מברך וכו'. וזאת כדי לצרף את שיטת הסוברים דדרך לימוד מותר לומר השם, ולא יהא חשש ברכה לבטלה, (נטעי גבריאל עניני נישואין פרק פח הערה ז, עיין עוד שם).


ברכה על אכילת מרור פחות מכזית

י. כעין זה כותב הגה"ק בעל האבני נזר זי"ע בתשובה (אורח חיים סימן שפג) לענין ברכה על אכילת מרור פחות מכזית. ובתחילת דבריו הוא דן באריכות אם יש מצוה באכילת מרור פחות מכזית, ומסיק שישנה מצוה אף באכילת מרור פחות מכזית, עיי"ש.

ולאור זאת הוא דן אם באופן כזה יכול לברך ברכת 'על אכילת מרור', כיון שאינו אוכל כשיעור אכילה, וכותב: שמעתי מגדול אחד במעשה כזה הביא דמיון מדברי הדרכי משה (אורח חיים סימן ח אות ה) בטלית קטן שמברכין 'על' מצוות ציצית ולא בלמד, משום דיש פוסקים דאין יוצאין בטלית קטן, לכך מברכין ב'על', שמברך על אשר ציונו על המצוה אף שעכשיו אין מקיים אותה המצוה כתיקונה, הכי נמי בזה אף שעכשיו אינו אוכל מרור כשיעור[5].

ומוסיף (שם): ולרווחא דמילתא בעת שיצטרך לאכול המרור ילמוד קודם האכילה הדין ברמב"ם ויאמר בפיו כשאוכל מרור יברך ברוך אתה וכו' בשם ומלכות על אכילת מרור ותיכף יאכל.

{ולהעיר שנידון האבני נזר אינו דומה לעובדות שהובאו לעיל מהחתם סופר והאדמו"ר מפאפא זצ"ל, כי האבני נזר כותב עצה זו רק 'לרווחא דמילתא' כלשונו, דהיינו שדעתו שאפשר לברך על אכילת מרור אף בפחות מכזית, כפי שמביא שם בשם 'גדול אחד' כנ"ל, אלא שלרווחא דמילתא ילמוד את ההלכה ברמב"ם וכו', אך לא ניתן להוכיח מדבריו שניתן להסתמך על עצה זו של אמירת הברכה דרך לימודו, אף באופן שלפנינו ספק ברכות}.


ברכת פדיון הבן שלא לצער ההורים

יא. דבר חידוש בענין זה מצינו בספר מעילו של שמואל (תולדות חייו של הגאון רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל מגדולי הפוסקים בירושלים של מעלה, פרק מג עמוד שא), שלפי המסופר שם הורה הגרש"א זצ"ל להשתמש בעצה זו של אמירת הברכה עם הזכרת השם בפירוש תוך כדי לימודו, אף באופן שבודאי לא היה חייב בברכה זו.

וכך הוה עובדה, היתה אשה אחת שהפילה את ולדה הראשון, וכיון שהיתה בת יחידה להוריה שנולדה להם לאחר שנים רבות, לא רצתה לצער אותם, ולא ספרה להם כלל שהיתה בהריון והפילה. בהמשך הזמן נולד לה בן בשעה טובה ומוצלחת, והוריה ששמחו עד למאד הודיעו לכל שהם לוקחים על עצמם את כל הוצאות הפדיון הבן, ותיכף ומיד הזמינו את כל צרכי הסעודה, והודיעו לכל בני המשפחה ומכריהם שהינם מוזמנים לפדיון הבן שהם מכינים עבור נכדם.

אבי הבן ובני ביתו נבוכו מאד, כי כיון שכבר היתה בהריון פעם אחת והפילה שוב אין תינוק זה 'פטר רחם' ואינו חייב בפדיון, מאידך, חששו מאד לגלות זאת כעת להוריה, כי יצטערו מאד ויכאב ליבם מדוע העלימו מהם ידיעה זו, ואף עלולים לכעוס עליהם. ובצר להם פנו להגאון הנ"ל שישיא להם עצה ותושיה איך להחלץ מהמבוכה שנקלעו אליה.

ענה להם הגאון זצ"ל, הרי אין איסור לתת לכהן חמש סלעים ואף אין איסור לערוך סעודה, אלא שאין לברך את ברכת המצוות על פדיון הבן ואף לא ברכת שהחיינו, כי יהיו ברכות לבטלה, ולכן לקח הגאון הנ"ל דף ועט וכתב עליו את דברי הגמרא במסכת פסחים (דף קכא ע"א): רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן, בעו מיניה, פשיטא, על פדיון הבן 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצינו על פדיון הבן', אבי הבן מברך. 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', כהן מברך או אבי הבן מברך, וכו'. והורה לו ואף ציין לו על גבי הדף מה לומר בלחש, ואילו את הברכות עצמם יאמר בקול, וכיון שהוא אומר את הברכות דרך לימודו מותר לו להזכיר שם שמים, ואין זה הזכרת שם שמים לבטלה.

ד.
הזכרת השם באמירת פסוקים דרך לימודו

​

דעת הפרי מגדים שמותר להזכיר השם באמירת פסוקים דרך לימודו

יב. כל האמור עד כה הוא הוא רק בנוגע לאמירת 'ברכות' עם הזכרת השם בפירוש כשאינו אומרם כדי לצאת ידי חובה אלא אומרם בדרך לימודו כשמוזכרים בש"ס. אמנם בנוגע לאמירת 'פסוקים' בדרך לימודו כתב הפרי מגדים (אשל אברהם סימן רטו ס"ק ה) שמותר לומר הפסוקים עם הזכרת השם, וזה לשונו: אבל כשלומד פסוקים בתלמוד ודורשן, רשאי לאומרן כמו שהם כתובים עם הזכרת השם.

והובא דבריו במשנה ברורה (שם ס"ק יד), וזה לשונו: גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם, ורק כשלומד הפסוקים הנזכרים בתלמוד רשאי לאומרן כמו שהם כתובים עם הזכרת השם.


דעת מהרש"א בזה

יג. בגמרא מסכת ברכות (דף ו ע"א) איתא: מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר (שמות כ כב) 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'.

במהרש"א (שם חידושי אגדות ד"ה שאפילו אחד וכו') כותב על כך: הכי מפרש לה לענין עוסק בתורה בכל מקום שאתן לך רשות להזכיר שמי, דהיינו בדרך לימוד, אבל בענין אחר אסור להזכיר שם שמים, דהוה לבטלה.

ובספר פרדס יוסף (פרשת יתרו, ד"ה בעניין אי מותר להזכיר השם וכו') מביא בשם הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע שהראה מקום לדברי המהרש"א הנזכרים, בהם מפורש שמותר להזכיר שם שמים בדרך לימודו.

{ועיין עוד שם ובהגהות אלף למטה על ספר מטה אפרים סימן תקפ"א ס"ק כב המעירים שלכאורה מהרש"א סותר את עצמו, כי בחידושי אגדות על מסכת סנהדרין - דף קד ע"ב ד"ה אוכלי - כותב מהרש"א בתוך דבריו בזה הלשון: המלמד לתינוקות כשקורא עמו אינו ראוי להוציא השם מפיו. ועיין עוד בפרדס יוסף שם שמראה מקום למקורות נוספים בענין זה}.


דברי החכם צבי שצריך בדוקא לומר השם בפירוש ולא בכינוי

יד. וכן כותב גם בשו"ת שאילת יעב"ץ (שם, והובאו דבריו בשערי תשובה סימן רטו ס"ק ד) וזה לשונו: אף על גב דחזינא למיקרי דרדקי דקפדי בהכי. וסוברין שיש בו חשש ד'לא תשא את שם ה' לבטלה. בודאי טעות הוא בידיהם, ולא חזינן לרבנן קשישאי דקפדי בהכי. ואיברא איפכא הוא נהירנא כד הוינא טליא, וגריסנא גמרא באנפא אבא מארי הגאון ז"ל {הגאון בעל שו"ת חכם צבי זצ"ל}, כשהייתי מגיע לפסוקים וקריתי השם בכינוי כפי מה ששמעתי ממלמדי. היה גוער בקורין כך, והורנו לקרות השם כקורא בתורה, {עיין שם שמביא ראיה לדבריו}.

{והנה לכאורה אינו מובן מדוע גער החכם צבי בבנו על שלא הזכיר את השם, כי אף אם מותר לקרות השם כתיקונו, מכל מקום מה הפסול לקרוא רק בכינוי. ועיין שו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ב סימן נו) שכותב שאולי טעם הדבר הוא כי כשלא מזכיר את השם כתיקונו הרי נמצא שפוסק באמצע פסוק דפסקיה משה, דמה שאומר אלקים או השם במקום השמות אין להחשיבו מקריאת הפסוק והוי כנחלק הפסוק לשנים וליותר, שהרי באמצע הפסוק אמר תיבה שלא הוזכרה בפסוק, ובגמרא במסכת תענית (דף כז ע"ב) איתא ש'כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה'}.


דעת הערוך השולחן ודעימיה שאין להזכיר השם באמירת פסוקים דרך לימודו

טו. מאידך, דעת הערוך השולחן (שם סעיף ב) שאף באמירת פסוקים אין להזכיר שם שמים כשאומרם דרך לימודו, וזה לשונו: הגדול בלימודו לא יאמר השם בפירוש אלא יאמר 'השם', וכן יאמר 'אלקינו'. וכן הדורשים ברבים ומזכירים פסוק שיש בו שמות לא יפרש השם אלא יאמר 'השם', ואף שיש מתירין נכון להתרחק מזה, וכן אנחנו נוהגים.

וכך כותב גם הגאון בעל הקהלות יעקב זצ"ל בספר קריינא דאגרתא (מכתב קלב): בענין הזכרת השמות הקדושים בגמרא ובזוהר, יש מחלוקת, וראוי לומר 'השם' ולא להזכיר השמות, וכל שכן אם הוא רק חצי פסוק.

וכן מעיד בספר ארחות רבינו הקהילות יעקב (חלק א עמוד רמ), וזה לשונו: כשמו"ר (שליט"א) [זצוק"ל] לומד גמרא ומובא בה פסוק עם שם השם אינו מזכיר את השם במפורש, רק אומר 'השם', ואף שקורא את הפסוק בשלימותו אומר 'השם', וכן שמעתי כמה פעמים אף שהיה אומר פסוק שלם שבו שם השם, לא הזכיר את השם במפורש רק אומר 'השם'.

ה.
אם מותר להזכיר שם שמים בלשון לע"ז​

דעת המתירים

טז. כתב בספר ערוך השולחן (או"ח סימן רב סעיף ג): נראה לפי עניות דעתי שיש תקנה מדינא להוציא עצמו מכל ספק ברכה אחרונה, כגון שיש אצלו ספק אם בירך ברכה אחרונה אם לאו או אם צריך לברך ברכה אחרונה אם לאו, יש דרך להוציא את עצמו מכלל הספק, והיינו דהא קיימא לן דאם אמר 'בריך רחמנא מרא מלכא דעלמא דהאי פיתא' יצא בברכת המוציא, כמו שנפסק בסימן קסז, ואם כן יכול לומר בריך רחמנא מרא מלכא דעלמא בורא נפשות וכו', ואם חייב בברכה זו הרי יצא בזה, ואם אין צריך ברכה הרי לא הוציא שם שמים לבטלה דאין כאן הזכרת השם כלל, והא יכול לומר רחמנא מאה פעמים, וכיוצא בזה בשארי ברכות, ויחשוב בלבו אם צריך ברכה הרי זה לשם ברכה ואם לאו הרי זה אמירה בעלמא, וכן אני נוהג כמה פעמים בשתיית חמים. {וראיתי מי שכתב דגם זה הוי כברכה לבטלה ולא נ"ל כלל וכלל}.

וכן כתב הפני יהושע במסכת ברכות (דף יב ע"א) שאין בזה משום הזכרת שם שמים לבטלה, וזה לשונו: לכולי עלמא יכול לברך בלא הזכרת שם אלא בלשון תרגום, ובכי האי גוונא לא שייך איסורא ד'לא תשא', ואפילו הכי יצא שפיר ידי ברכה, כדאשכחן בפרק כיצד מברכין (שם דף מ ע"ב) מבנימין רעיא דאמר בריך רחמנא מרא דהאי פיתא, וקיימא לן דיצא דבריך רחמנא היינו הזכרת השם.


דעת האוסרים

יז. מאידך דעת הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל בתשובה (שו"ת מהדורא קמא סימן כה) שאסור לברך בשם המלכות גם בלשון לעז, וזה לשונו: ואחרי דבררנו דנשבע לשוא בלשון לעז עובר משום לא תשא, הכי נמי לענין ברכה שאינה צריכה דעובר משום לא תשא, אם מברך בלשון לעז גם כן עובר בלא תשא, וכו', מכל מקום לענין ברכה שאינה צריכה דנפקא לן מאזהרה דלא תשא חמיר בזה דגם שם בלשון לעז אסור, דמברך למי ששמו כן בלשון לעז.

וכן כתב החוות דעת בבית הספק (דיני ספק ספיקא): אם בירך על הפת בריך רחמנא מלכא דעלמא וכו' יצא, ובספק אסור לברך אפילו בכהאי גוונא. וכן כתב הנצי"ב בהעמק שאלה על השאילתות (שאילתא נג). וכן עולה מדברי הפרי מגדים בהלכות ברכת הפירות (או"ח סימן רט משבצות זהב ס"ק ג) עיי"ש.

וכן הוא בסדר ברכת הנהנין לבעל השולחן ערוך הרב (פרק יג סעיף ד): מי ששמח בלבו על הצלת חבירו רשאי לברך ברכה זו במטבע זו או במטבע אחרת כגון בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא ואין צריך לברך בפני עשרה.
אבל אם אינו שמח בלבו ליתן שבח והודאה מחמת שמחתו (אלא מחמת שהברכה כתובה וקבעוה כבר והוא יודעה) הרי זו ברכה לבטלה. ואם צריך לברך בפניו מפני השלום יברך בלא שם ומלכות. ואפילו בשם לבד כגון בריך רחמנא לא יאמר שהרי איסור ברכה לבטלה הוא משום הזכרת שם שמים לבטלה בין שמזכיר בלשון הקודש בין בשאר לשונות ולכן צריך להזהיר לאותם שרגיל על לשונם לומר ברוך ה' בלשון אשכנז אף על דבר שאין בו שמחת הלב.


הסתירה בדברי החתם סופר

יח. והנה בדעת החתם סופר בענין זה מצינו לכאורה דברים סותרים, כי מהרש"ם מבערז'אן זצ"ל בספרו דעת תורה (או"ח סימן רטו סוף סעיף ד) מביא מספר ברכת משה שהעיד בשם ג' גאונים שבירכו בספק ברכה בריך רחמנא וכו' ובתוכם היה הגאון בעל החתם סופר.

וכן מביא בספר שדי חמד (מערכת ל כלל קמא סוף ס"ק לב) שהחתם סופר נסתפק אם ניתן לברך על אתרוגי קורפו, ומספק בירך בריך רחמנא וכו'.

יט. ברם בדברי החתם סופר עצמו בחידושיו על מסכת נדרים (דף ב ע"א) מפורש להיפך, וזה לשונו: כיון דמבואר סוף פרק שבועת העדות דהמשביע ברחום הוה משביע בשם, הוא הדין אם משביע בלשון תרגום 'רחמנא' הוה שם, וממילא כיון דרחמנא מארי כולא הוה שם לענין 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא', הוא הדין לענין מוציא שם שמים לבטלה או ברכה לבטלה, דהא תרוויהו מחד קרא נפקא 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא', וכו', ולפי זה מבואר דבכל ספק ברכה אסור לומר 'בריך רחמנא מרא דעלמא' דזה הוה נמי ברכה לבטלה כמו אלהינו מלך העולם. ע"כ.

וכן מעיד תלמידו המובהק המהר"ם שיק (ספר המצוות – מצוה סט) ששמע בעצמו מפי החתם סופר שהאומר בריך רחמנא לבטלה עובר משום לא תשא.


[FONT=tahoma]ישוב דברי החתם סופר[/FONT]
כ. ועיין שו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן קפה) שכותב ליישב את השמועות הסותרות בשמו של החתם סופר בענין זה, שבאמת דעת החתם סופר הוא שיש בזה משום הזכרת שם שמים לבטלה, וכמו שכתב הוא עצמו בחידושיו על מסכת נדרים כנזכר לעיל, אלא שבאתרוגי קורפו היתה דעתו נוטה שהם כשרים לברכה וניתן לברך עליהם בשם ומלכות, אלא שלחומרא בירך עליהם רק בלשון לע"ז שיש מגדולי הפוסקים הסוברים שאין בזה משום הזכרת שם שמים לבטלה.

---

[1] ועיין עוד בשאילת יעב"ץ (שם) שכתב: נהירנא כד הוינא טליא. וגריסנא גמרא באנפא אבא מארי הגאון ז"ל {הגאון בעל שו"ת חכם צבי זצ"ל}, כשהייתי מגיע לפסוקים וקריתי השם בכינוי כפי מה ששמעתי ממלמדי. היה גוער בקורין כך, והורנו לקרות השם כקורא בתורה.

ובפשטות אינו מובן מדוע גער החכם צבי בבנו על שלא הזכיר את השם אלא בכינוי, כי לכאורה אין בזה שום פסול. ועיין בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ב סימן נו) שכותב שאולי טעם הדבר הוא כי כשלא מזכיר את השם כתיקונו הרי נמצא שפוסק באמצע פסוק דפסקיה משה, דמה שאומר אלקים או השם במקום השמות אין להחשיבו מקריאת הפסוק והוי כנחלק הפסוק לשנים וליותר, שהרי באמצע הפסוק אמר תיבה שלא הוזכרה בפסוק, ובגמרא במסכת תענית (דף כז ע"ב) איתא ש'כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה'.


[2] הנה מעשה זו תמוה מאד, שהרי הרמב"ם בהלכות ברכות פסק במפורש דין זה, וזה לשונו (שם פרק י הלכה יא): הרואה מחכמי אומות העולם אומר 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם', חכמי ישראל מברך 'שנתן מחכמתו ליראיו'. וצריך עיון.
[3] בעיקר נידון זה אם אפשר לברך ברכת אשר חלק מחכמתו לחכמי ישראל בזמננו, עיין שו"ת תשובה מאהבה (חלק ב סימן רלז) שכתב: אני נבוך מאד אם יש לברך אם יש לברך בזמן הזה על חכם בשם ומלכות, ולא שמעתי מרבותי מימי שהיו מברכים ברכה זו, אבל לא שמעתי אינה ראיה, וצריך לי עיון.

ועיין כף החיים הלכות ברכות (או"ח סימן רכד אות יט) שמביא בשם ספר חסד לאלפים (אות יב) שכתב לברך על חכמי ישראל בלא שם ומלכות, משום שאין דין תלמיד חכם בזמן הזה. וכן מביא בשם בן איש חי (פרשת עקב אות יג) לברך על חכמי ישראל בלא שם ומלכות.

וכן דעת הערוך השולחן (שם סעיף ו) שאין לברך ברכה זו בזמננו, וזה לשונו: הרואה חכם מחכמי ישראל שגדול בתורה מברך 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליריאיו', כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, והרואה חכם מחכמיהם הגדול בשארי חכמות מברך 'ברוך וכו' שנתן מחכמתו לבשר ודם'. וכמה שיעור גדלו בתורה או בשארי חכמות לא נתבאר, ולכן נמנעים עתה מברכה זו.

ויש בזה עוד אריכות דברים בספרי הפוסקים, ואכהמלה"ב.
[4] בעיקר דין זה, עיין שולחן ערוך הלכות קידושין (אבן העזר סימן סב סעיף ח): יש אומרים דשבת ויום טוב ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית, אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג. וברמ"א שם: ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג', ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות. ויש אומרים מטעם דרגילין לדרוש, והדרשה הוי כפנים חדשות.

ועיין פתחי תשובה (שם ס"ק טז) בשם רמ"ע מפאנו (סימן מ) שעל פי סוד גם סעודה שלישית הוי פנים חדשות, וכך איתא גם בספה"ק עבודת ישראל (דרושים לסוכות) שכל סעודה מסעודות שבת יש לה קדושה אחריתא.

אידך, בספר ים של שלמה (מסכת כתובות סימן יח) כותב שאין מברכים שבע ברכות בסעודה שלישית, כי אין מברכים אלא בסעודות הקבועות כבוקר וערב ותו לא. וכך כותב גם בספר דרכי חיים ושלום (אות תתרנה).
[5] בענין אכילת מרור פחות מכשיעור, עיין בספר טעמי המנהגים (אות תקיט) שכותב : בספר אמרי נועם להרב הצדיק הקדוש מאיר הורוויץ זצוק"ל אבד"ק דזיקוב (סימן ג) כתב בשם אא"ז הרב הצדיק הקדוש המפורסם מוהר"ר נפתלי מראפטשיץ זללה"ה שהיה אוכל מרור פחות מכזית ובירך עליו. ושמעתי מאדמו"ר הרב הצדיק הקדוש מאלסק זצוק"ל שהרב הצדיק הקדוש מסטרעליסק זללה"ה אכל גם כן דבר מיעוט מהמרור. גם שמעתי מאנשים יראים ושלמים ששמעו מפיו הקדוש של הרב הצדיק הקדוש מהר"י מבעלז זצוק"ל שאמר בשם אביו הרב הצדיק הקדוש המפורסם זללה"ה שאנשים החלושים בטבעם יכולין לאכול דבר מיעוט ממרור ולברך עליו.

וכן כתב בשו"ת ארץ צבי (חלק א סימן פה): שמעתי בשם הרה"ק ר' שלום מבעלז זצ"ל שהורה לאכול פחות מכזית מרור ולברך עליו על אכילת מרור וכן הורו הה"ק ר' נפתלי מראפשיץ זצ"ל והה"ק משיניווא זצ"ל והדבר מפורסם בכל מדינת גאליציא.

אכן עיין שו"ת לחם שלמה (או"ח סימנים צג-צד) שו"ת מהר"ש ענגיל (חלק ד סימן ב) שדעתם שאין לברך על אכילת מרור פחות מכזית, עיי"ש, ועיין עוד שו"ת מהר"י אסאד (סימן קלז וסוף סימן קס), ושו"ת עצי חיים (סימן ג) שהאריכו בענין זה.