רבות ומגוונות היו הדרכים בהן השתמש הרה"ק רבי זושא מאניפולי זיע"א כדי להחזיר יהודים, קהלים כיחידים, בתשובה שלימה. אינסוף אמצעים עמדו לרשותו לשם כך, נפלאים ונעלים כל אחד לעצמו, לא ראי זה כראי זה.
תוך כדי גלותו נקלע פעם רבי זושא לעיר זרה בערב שבת, באין לו גואל ומודע אשר יזמינו לשבות שבת במעונו. בדלית ברירה פנה אל פרנס הקהילה אשר אחראי היה מתוקף תפקידו על הכנסת האורחים הנקלעים לעיר, והלה הפנה אותו לסעוד על שולחנו של אחד מבעלי הבתים דמתא.
במהלך סעודת השבת פנה המארח אל רבי זושא, וביקשו כי יכבד את השולחן באמירת דבר תורה כנהוג. נענה רבי זושא בשפלות רוחו הנודעת ואמר: יהודי פשוט אנוכי ואמירת דבר תורה היא למעלה ממדרגתי. התקצף בעל הבית וקרא בזעף: חוצפתו של פרנס! הזהר הזהרתי אותו זה כמה, לבל ישגר אלי אורחים, כי אם תלמידי חכמים, והנה עמד ושיגר אלי עם הארץ כגון זה. שלם ישלם בעד כך!
אל בחמתכם, ניסה רבי זושא להרגיע את בעל הבית הזועם, הפרנס אינו אשם מאומה, ואם תרצו דווקא, אוכל להשמיע לכם דבר תורה על פסוק בתהילים, שכן נוהג אני לומר תהילים כפעם בפעם. קינח המארח את הזיעה ממצחו, התנשם והתנשף בכבדות, והואיל להטות אוזנו לשמוע את דבר התורה שבפי האורח.
פתח רבי זושא: במזמור י' בספר תהילים נאמר 'כי הלל רשע', והוא פלא גדול, שהרי בגמרא מוזכר 'הלל' בתור צדיק גדול ונשגב. כשמוע בעל הבית את ה'קושיא' קפץ ממקומו כנשוך נחש, ותוך שהוא רוקע ברגליו קרא: עם ארצות כזו טרם שמעתי מעודי! אני עוד אלמד את הפרנס לקח בל יישכח על האורח הבור והנבער ששיגר אלי! הוא עוד יתן את הדין על כך!
משך רבי זושא בשרוולו של המארח, ואמר: הירגעו נא! יש לי גם תירוץ על הקושיא אולי ייטב הוא בעיניכם. לאחר שנח קימעה מזעפו, ניאות המארח לשמוע את התירוץ שבפי האורח.
החל רבי זושא לשטוח את תירוצו: הלל הזקן היה כידוע עניו גדול, כמו שאמרו במסכת שבת (לא.), והנה ישנם אנשים אשר בדרך כלל אינם ענווים כלל ועיקר, ושומרים על כבודם מכל משמר, אמנם בהגיעם לידי עבירה מוכנים הם להתבזות בתכלית הביזוי, להשפיל את עצמם עד עפר ולכרות אפילו ברית שותפות עם שני פורצים נוכריים כדי לפצח בצוותא את קופת הקהל ולגנוב את תכולתה. הוא שהכתוב אומר 'כי הלל רשע על תאוות נפשו', בבואו למלא את תאוותו השפלה נהפך הרשע להיות ענוותן כהלל!
אך שמע בעל הבית את ה'תירוץ', מיד נשתנו פניו ככרום. הוא האיץ להגיש מים אחרונים ומיהר לברך ברכת המזון. כתום הסעודה, כאשר נפרד רבי זושא ויצא ללכת אל עבר בית המדרש, שם אמור היה ללון על ספסל במבואה, יצא בעל הבית חרש בעקבותיו. במטותא מכם יהודי קדוש, לחש בעל הבית על אזנו בחוץ, מאחר ונוכחתי לדעת כי רוח הקודש מדברת מתוך גרונכם, מבטיח אני בהן צדק כי מיד לאחר השבת אשיב את הגזילה למקומה, פרוטה לא תעדר, רק הואילו נא בטובכם לבלתי גלות את הרז לאיש, יישאר נא הסוד כמוס בחביונכם לעד ולנצח נצחים, ובל יוודע חלילה כי ידי היתה במעל הזה!
אך רבי זושא לא הניח לאיש להיפטר במחי יד. הוא עיכבו עימו לשעה ארוכה והשמיע באוזניו שיחת מוסר היורדת חדרי בטן. ביני לביני התברר כי לא היה זה כמובן החטא הראשון שנכשל בו, וכי קופה של חטאים קודמים כבר תלוייה לו לאותו בעל הבית מאחוריו, שכן לא בבת ראש נהפך אדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ונוחת לדיוטה כה תחתונה. ושיחתו של רבי זושא לא היתה לריק. בלבו של האיש נפתחו שערי תשובה לרווחה וכל מילה שיצאה מפיו של רבי זושא קנתה בקרבו שביתה וחוללה מהפכה לטובה. עד שנטש רבי זושא את העיר היה כבר אותו אדם בעל תשובה מושלם וכל ימיו לא חדל לברך את רבי זושא אשר הצילו מרדת שחת והעמידו על רגליו ('צנתרות הזהב' ח"ב פרק כד).
www.hamichlol.org.il