אייר ד' אייר - יום פטירת ה'בית הלוי' (1 צופה)

[גרינפלד]

רבי יוסף דוב (יוסף דובער הלוי, או יושֶׁה בֶּר) הלוי סולובייצ'יק (בכתיב עברי: סוֹלֹוְצִּ'יק; ה'תק"ף - ד' באייר ה'תרנ"ב) מכונה הבית הלוי, היה משנה ראש ישיבה בישיבת וולוז'ין, אחר כך היה רבה של העיר סלוצק ואחריה רבה של העיר בריסק בליטא בין השנים ה'תרל"ט–ה'תרנ"ב. נחשב לראשון לשושלת בריסק - שושלת שרבנים רבים ומפורסמים נמנו עליה. בנו היה רבי חיים סולובייצ'יק, שכאביו אף הוא כיהן כמשנה ראש ישיבת וואלוז'ין וכרב ואב"ד בריסק, ונכדו רבי יצחק זאב סולובייצ'יק היה רבה האחרון של העיר, ובפרוץ השואה עלה לירושלים. רבי יוסף דב חיבר ספרי שו"ת וספר על המקרא. ספריו נקראים בשם "בית הלוי".

נולד בניסוויז בשנת תק"פ. אביו היה רבי יצחק זאב, תלמיד חכם ועסקן ציבורי, כיהן כרב מטעם הראשון בקובנה, בנם של רלקה, בתו של רבי חיים מוולוז'ין ורבי יוסף, אב"ד קובנה. אמו הייתה רבקה בת רבי משה כהנא שפירא רבה של ניסוויז, חסידו של רבי מרדכי מלעכוויטש ואביו החורג של רבי יצחק זאב.

בילדותו למד בתלמוד תורה המקומי של ניסוויזש. בגיל 10 נסע לוולוז'ין, שם למד אצל מלמד פרטי, עד הגיעו לגיל 13. עם הכנסו למצוות נתקבל כתלמיד בישיבת וולוז'ין, שם למד עד שהתמנה כממלא מקומו של רבי גרשון תנחום ממינסק בישיבתו ב"בלומקה'ס קלויז" במינסק.

אשתו הראשונה הייתה בתו של חסיד חב"ד עשיר מבוברויסק הוא התגרש ממנה לאחר כשנה, כשכבר הייתה להם בת אחת. לאחר תקופה נישא בשנית לצירל, בתו של ר' יצחק עפרון מוולוז'ין, (המכונה בפי חסידים "ר' איטש'ה פייביש'ס"), חסיד לעכוויטש וקוברין.

בשנת ה'תרי"ד הוכתר למשנה לראש ישיבת וולוז'ין - רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנודע בכינויו "הנצי"ב".

בשנת תרכ"ג פרסם את ספרו הראשון - שאלות ותשובות "בית הלוי", וילנא תרכ"ג. חלק שני - ורשה תרל"ד, וחלק שלישי וארשא תרנ"א. כן הדפיס ספר "בית הלוי" על "דרוש ומילי דאגדתא", לפי סדר הפרשיות. ספר נוסף בשם "יד הלוי", הדפיס בעילום שם ובעותקים מעטים.

בתחילת שנת תרכ"ה, לאחר שעזב את משרתו בישיבת וולוז'ין, נתמנה לרבה של העיר סלוצק שבליטא, תחת רבה הקודם שנפטר - רבי יוסף פיימר. בסלוצק התקבצו סביבו חבורה של בחורים, שחפצו ללמוד תורה מפיו. בשנת תרל"ב בהיותו בסלוצק, נפטרה אשתו צירל, שהייתה אמם של רוב ילדיו, בהם רבי חיים מבריסק.

נישא בשלישית לאסתר ביילא רובינליכט בת רבי מרדכי יהודה (מאָדזע) טמקין מוורשה, שהייתה אלמנה ואימא לשמונה ילדים. אביה היה בנו של הנגיד רבי דוד טמקין מוורשה וגיסו של רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. אמה ליבא (ליפקא) מוורשה, הייתה בתו של רבי אריה, מחשובי הקהל בהורודנא ובנו של רבי אלכסנדר זיסקינד בעל יסוד ושורש העבודה.

בפסח שנת תרל"ה, החליט להסתלק מרבנות סלוצק, עקב מחלוקת עם פרנסי העיר, שהנהגתו התקיפה בעניינים ציבוריים לא נשאה חן בעיניהם. הוא עקר לוורשה שבפולין, והתגורר שם כארבע שנים. בוורשה נוצרו קשרים בינו לבין האדמו"ר החסידי מגור - רבי יהודה אריה לייב אלתר, הנודע בספרו "שפת אמת". זאת למרות היותו של ר' יוסף דב מתנגד.

בשנת תרל"ט, הוכתר לרבה של העיר בריסק, תחת רבה הקודם - רבי יהושע לייב דיסקין, שנאלץ לברוח לארץ ישראל. בבריסק הוא שימש ברבנות עד יום מותו.

בשנת תרמ"ח חלה רבי יוסף דב בכיב קיבה וסבל כאבים עזים במשך כמה שנים. בשנת תרנ"א הורע מצבו והוא נותח.

סגירת ישיבת וולוז'ין על ידי ממשלת רוסיה השפיעה עליו לרעה, וביום ד' באייר תרנ"ב נפטר. ההלויה התקיימה בו ביום, ובמהלכה הוכתר בנו רבי חיים לרבה של בריסק. הספידוהו ברחבי העולם היהודי.​

 

[גרינפלד]

• שו"ת בית הלוי (א-ג)
• בית הלוי על התורה

 

[גרינפלד]

פסח, חודש ניסן - בעניין איסור חדש | ענייני דיומא | פורום אוצר התורה

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[צריך עיון]

ראה עוד כאן ד''ת מתורתו

 

[שירת העשבים]

שנה אחת קודם הפסח שלח ה"בית הלוי" את בנו הגר"ח לעיר וורשא, כדי לאפות שם את המצות לחג. נסע הגר"ח לוורשא ואפה את המצות בכל הידוריהם.

משגמר שליחותו והתכונן לחזור לביתו, התעוררה אצלו בעיה רצינית: מה יעשה עם "ושמרתם את המצות"? אולי כאשר יסע ברכבת תחטפנו שינה, ושמא יתחלפו מצותיו עם של אחר, ועוד חששות כדומה.

על כן הרבה רבי חיים לקשור את חבילות מצותיו עם חבלים רבים סביב, כך שידע ברור שאלו הם שלו, ושוב בישבו ברכבת קשר את החבלים לידיו.

בהגיעו אל אביו עם המצות, הקיפו ה"בית הלוי" בשאלות שונות כדי לוודא שאכן דקדק באפייתם ושמר עליהם היטב, האם בטוח הוא שאלו המצות שלו הם ולא נתחלפו עם של שאר אנשים, האם שמר עליהם כדת וכדין, ועוד.

על כל שאלותיו ענה הגר"ח: "הן, עד אחד נאמן באיסורין!".

סמך עליו אביו ואכל ממצות אלו בפסח.

באחד מימי החג הרגיש אביו כי ידיו של בנו רבי חיים אדומות ואף נפוחות קצת, ושאלו על כך. ענהו הבן, כי זאת באה לו בעקבות השתדלותו לשמור את המצות בכל הדרך הארוכה וקשירת החבלים הדק היטב וגם לידיו, דבר שלא הסכין לו מעודו, ומעוצם הקושי והמעמסה שבדבר נגרמו לו חבלות אלה בידיו.

רטן עליו אביו: "ולמה לא הגדת לי זאת קודם, והייתי סמוך ובטוח יותר כי אין לפקפק כלל על כשרות המצות ושמירתן?"

ענה לו בנו רבי חיים: "אבא רחימאי, 'עד אחד נאמן באיסורין' הוא מן הדין, וכל שאר הדברים אינם אלא תירוצים, ולהכשיר את המצות בתירוצים לא רציתי"…

(הגש"פ מבית לוי)

 

[שירת העשבים]

גלות מרצון

בצעירותו כשלמד הבריסקע'ר רב הגאון ר' יוסף דב הלוי ה'בית הלוי' זצ"ל בישיבת וואלוז'ין הנודעת, נכספה וגם כלתה נפשו להתראות עם גדול הדור הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל ללמוד תורה מפיו כי מלאך ה' צבאות הוא. דא עקא, המרחק הגדול מוואלוז'ין לעיר ברודי בו התגורר מאור הדור, גם מחירו הגבוה שגבה נסיעה כזו עמדו בפניו כתריס בפני פגישה זו, ואם כסף לעיר הקרובה לא היה מצוי לו, הרי על אחת כמה וכמה ודאי לא לברודי הרחוקה

אך, אין דבר העומד בפני הרצון וודאי לא בפני רצונו העז של אותו צדיק כהבית הלוי, בדעתו החליט 'יהיה מה שיהיה, אקיים את ציווי חז"ל 'הוי גולה למקום תורה' אסע לברודי ויהי מה'. והלכה למעשה, יצא מחוץ לעיר אל ככר העגלונים בירר וגילה עגלון המתכונן לצאת לדרך ארוכה לברודי. ללא גינונים קם ועשה מעשה, ניגש לאותו עגלון והציע לו להיות העוזר שלו לאורך הנסיעה הארוכה לברודי וככל אשר ישית עליו העגלון יעשה, אם זה בהאכלת הסוסים, בשימון הגלגלים, בסחיבת המטלטלים ואפילו למשוך במושכות ולקחת חלק בעול הנהגת הסוסים והעגלה, תוך כדי שמוסיף ואומר, לא אבקש מאומה כשכר – אפס כסף. כשומע ועונה הסכים העגלון לאלתר לאותה הצעה מפתה, והרי לאו כל יומא מתרחישי ניסים ובחורים כאלו. מדיבור למעשה יצאו שניהם לדרך הארוכה בואכה ברודי כשהעגלון מושך וצולף בסוסים והבית הלוי משמן את הגלגלים ונותן לסוסים לחמם.

באמצע הדרך, אחרי נסיעה קשה ודרך ארוכה ועייפה תוך טלטולי דרכים קשים, פקד העגלון על יוסף דוב שיתחלפו, הנער יקח את מושכות הסוסים להנהיג את העגלה והעגלון ינמנם מאחור לצבירת כח להמשך הדרך. תפס לו יוסף דב במושכות הסוסים והעגלון נדרם מיד. אך, אמנם גדול בתורה היה אותו יוסף דב, אבל מנגד, בתורת העגלונות היה עם הארץ גדול, הוא האיץ וצלף בסוסים תוך כדי שראשו נמצא הרחק משם בתוך היכל הישיבה שקוע בסוגיות והוויות של אביי ורבא שעברו במוחו, טרוד הוא באותה שעה ליישב את דברי השב שמעתתא שיעלו בקנה אחד עם הקצות החושן והאבני מילואים, מקיים הוא בהידור 'ובלכתך בדרך' תוך כדי משיכת החוטים ושוכח שעגלון הוא. כשאין מנהיג סטו הסוסים מהדרך ושאטו לעבר הלא-נודע ללא תועלת. כשהתעורר העגלון גילה לחרדתו היכן הם נמצאים ואת מה שעולל לו הבחור העגלון, בחמתו שבערה בו גער בו בחירוף נפש תוך הוספת מתת-לחי מצלצלת כאות 'הכרת הטוב' על עבודתו ה'משובחת', העגלון לקח בחזרה את המושכות ומכאן ואילך לא פסיק פומיה מדברי ביזיון וקצף על יוסף דב, עד להגיעם בשעה טובה ומוצלחת לשערי עיר התורה ברודי.

בהגיעם לברודי קפץ ר' יוסף דב מהעגלה ובמקום לנפוש קמעה לנוח מטלטולי הדרך הארוכה רץ מיד כצבי לעבר בית רבה של ברודי הגאון ר' שלמה קלוגר כשהוא לבוש עדיין בבגדיו המלוכלכים מזוהמת הסוסים. מה גדלה שמחתו עת זכה לקבל פני הרב ולהושיט לו ידו לשלום באמרו כי בחור מישיבת וואלוז'ין הוא שבא ללמוד תורה, זכה ר' יוסף דב שהחזיר לו רבו ידו לשלום תוך כדי שהגאון מברודי שואל ומתמיה לו באוזניו, האומנם בחור ישיבה אתה או שחומד לצון הנך, הלוא חזותך מעידה עליך כאלף עדים שעגלון פשוט אתה ותו לא, גם בגדיך מטונפים כאותן בגדי עגלונים, מה לך ולבחור ישיבה, או, מה לבחור ישיבה עם בגדי עגלונים.

ביראת הכבוד ובכובד ראש ענה ר' יוסף דב לעומתו בסיפור השתלשלות הדברים, על כמיהתו העזה ללמוד תורה מפיו ומה מוכן היה להקריב בעבור זה ומציג תוך כדי דיבור בפני רבה של ברודי קושיא עמוקה בדברי הרמב"ם. רבה של ברודי עמד נפעם ומתפעל הן ממסירות נפשו של הבחור הצעיר לקיים 'הוי גולה למקום תורה' וביותר מגדלות כח תורתו, והסיק שהנה עומד לפניו לא פחות ולא יותר אלא גאון עולם צעיר, מלא מדע וחכמה. בשמחה מהולה בעצב על שחשד בכשרים הזמין אותו מיד להיכנס פנימה כשנותן לו מקודם לחם לאכול ובגד ללבוש, ולאות כפרה על שחשד בו לשווא כיבד הגאון מברודי את העילוי מוואלוז'ין לדרוש בשבת בפני כל הקהל, 'אין מסרבין לגדול' ובלית ברירה נעתר ר' יוסף דב להצעה.

כל עדת מי מנה מקטון ועד גדול בשומעם שעלם צעיר מתלמידי ישיבת וואלוז'ין עתיד לדרוש בשבת נאספו מקצווי העיר לשמוע ולראות מה הביא עמו, נעמד לו ר' יוסף דב על מעלות ארון הקודש ופתח בדברי דרוש ואגדה מתוך פילפולא חריפתא לקול התפעלות האריות שבחבורה. באמצע הדברים, פתאום, ללא הודעה מוקדמת נשמע מעברו השני של ביהמ"ד פרץ בכיה עצומה מלווה באנחות שבר וצעקת אוי לי ואבוי לנפשי, היה זה אותו העגלון שהסיע את ר' יוסף דב לברודי שבא גם הוא בתוך הקהל הקדוש לראות בדבר הפלא של אותו העילוי הצעיר, מה גדולה הייתה חרדתו כשראה שאותו 'עגלון קשה מזל' שסטר לו בעוז על לחיו הוא לא אחר מהאי גאון ישראל נושא הדרשה שחירף והשפיל עצמו להיות עגלון בעבור הגלות למקום תורה. מהומה פרצה במקום כשהעגלון רץ לקדמת ביהמ"ד לקראת העילוי הוואלוז'ינאי תוך בכיות עצומות שימחול לו. המבוכה הוכפלה עם תשובתו של הגאון שהודיעו נחרצות כי אינו מוחל לו… וביאר והוסיף, אדרבה חייב אני לך יישר כוח על תגובתך הקשה ועל דברי הקלון שהטחת בי, על ידי הדברים הובהר לי ברורות ונוכחתי לדעת שאינני מתאים להיות עגלון, תפקידי לשאוף לגדולות ונצורות – נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', יישר כחך.

(נעתק מתוך שיחת גאב"ד חרדים)

 

[שירת העשבים]

מסופר על הבית הלוי שפגש פעם באחד מתלמידיו, לאחר תקופה ארוכה שלא נפגשו. שאל אותו הבית הלוי: 'מה אתה עושה?' ענה לו התלמיד: 'אני מנהל עסק, וברוך ה' פרנסתי מצויה ברווח'.

לאחר כמה דקות, שואל אותו שוב רבו הבית הלוי: 'מה אתה עושה?', ושוב התלמיד – שחשב שהבית הלוי לא שמע את תשובתו – ענה לו: 'אני מנהל עסק'. עברו עוד כמה דקות, וכשיח של חרשים שוב שואל אותו הרב את אותה שאלה: 'מה אתה עושה?', והתלמיד עונה לו: 'כבר אמרתי לרב שאני מנהל עסק'.

אמר לו הבית הלוי 'תלמידי היקר! שמעתי את תשובתך כבר בתחילה, אבל אני שאלתי אותך מה אתה עושה, ואילו אתה עונה לי מה הקב"ה עושה… הרי פרנסה משמיים והיא מעשה ידיו של הקב"ה, וכוונתי בשאלתי היתה מה עם הלימוד שלך? מה עם הקביעות עיתים לתורה שלך? והאם ה'יראת שמיים' והתפילות שלך הם כדבעי?'

 

[שירת העשבים]

מתוך שיחתו של הגה"ח ר' מנשה ישראל רייזמאן שליט"א

פעם אחת הגיע אברך לקבל סמיכה מהגאון הבית הלוי מבריסק, והיה המנהג שבוחנים את האברך כמה ימים, ואכן נבחן האברך כמה ימים, ומצאו הבית הלוי מלא וגדוש בתורה. תוך כדי המתנה לכתיבת הסמיכה נכנסה אשה אחת ושאלה שאלה את הבית הלוי, וחלק מהסמיכה היה שבדקו את הנבחן איך הוא עונה על השאלות.
שאלת האשה הייתה כך. היא שחטה חמשה עופות, ואחד מהם הייתה טרפה.
והיא הניחה את העוף הטרף עם הכבד והקורקבן והרגל בתוך נייר אחד, כדי לתת זאת למשרתת הגויה, וקודם שבאה למלוח את הרגליים, היא מצאה שם תשעה רגליים בכשרים, והרי היו רק ד' כשרים, וכנודע שד' עופות יש להם ח' רגליים, וא"כ הרי שנפלה רגל אחת מהטרפה לתוך הכשרות, וזה היה קודם מליחת הרגליים. ופתחה האשה את השקית נייר והניחה לפני הבית הלוי, שיאמר להם איזה רגל הוא הטריפה ומה דינה.
ושאל הבית הלוי את האברך, נו, מה תענה על שאלה כזאת? ענה האברך, אין עצה ואין תבונה, לפי מה שכתוב בשו"ע יש כאן תערובת ואין כאן ביטול בשישים, וכל התשעה רגליים אסורים, דספק דאורייתא לחומרא.
הבית הלוי הרים רגל אחת, והסתכל עליה, האברך מסתכל עליו, האם הוא בודק ברוח הקודש, וכך הבית הלוי משחק עם הרגליים, ועשה שתי ערימות, כאן ד' וכאן ה'. ואמר לאשה, אלו הד' כשרים והחמשה טרפות. והסביר לאותו אברך הרי יש חילוק בין רגל ימין לרגל שמאל, שזה ניכר באצבעות כרעי התרנגולות, א"כ פשוט שיש כאן או חמש ימניים או חמש שמאליים ואיזה מהם שיהיה ד' הרי פשוט שהם כשרים. הגם שאתה יודע כל השו"ע, אך צריך גם חכמת חיים ולהתבונן בשכלך, ממילא אלו הד' הם כשרים ושאר הה' אסורים מספק.
זהו ענין של שימוש תלמידי חכמים, זה לא כתוב בשו"ע, אלא לומדים זאת ע"י שימוש חכמים.

 

[שירת העשבים]

על פחד שאני מתיירא מהש"ך, אני צריך לשלם

עוד כשהיה רב בסלוצק שחטו שור גדול יקר מאד, ומצאו סירכא בריאה, והיה ההפסד גדול מאד. דעתו היה להתיר, אך הש"ך פסק לאסור אפי' בהפסד כזה.
ושאל הבית הלוי את הקצב אם אני מטריף את השור כמה הפסד יש לך, וענה הקצב, עשרים וחמש רובל, תיכף הוציא הבית הלוי מכיסו עשרים וחמש רובל ונתן לקצב. והטריף את השור.
הרבנית צעקה עליו, יאשע בער, אם תתנהג כך, הרי כל המשכורת של הרבנות תתבזבז על הטריפות של כל העיר. ויען הבית הלוי להרבנית ואמר: 'אם הייתי אוסר משום שאני סובר שזה אסור, לא הייתי צריך לשלם. אך כאן אני סובר שזה כשר, אלא שאני מתיירא מהש"ך, מה הקצב אשם שיש לי פחדים? אני מקוה שאם הזמן אני יתגבר על הפחד ואוכל לחלוק על הש"ך, אך בינתיים אני מפחד מהש"ך, ועל פחדים צריך לשלם. הבית הלוי כל ימיו היה מתיירא מבעלי השו"ע ולא התגבר על אותו פחד.

מתוך עלון 'ממשקה ישראל' פרשת אחרי מות – קדושים תשעח

 

[שירת העשבים]

הגאון רבי משולם דוד הלוי סולוביצ'יק זצ"ל מביא מה שסיפר אביו מרן הגרי"ז הלוי, על סבו מרנא בעל 'הבית הלוי' מבריסק, שהיה נוהג להשתמש בסגולתו הידועה של הנפש החיים בכל עת צר ומצוק, וראו נפלאות בכל עת. הוא סיפר שכשהבית הלוי היה רב בבריסק, יום אחד הגיע אליו בבהלה לביתו אחד הסוחרים שבעירו וסח בפניו את דאגתו, וכה אמר האיש, "המשטרה המקומית עורכת עתה חיפושים אחרי סחורה מוברחת, קבוצות של שוטרים עוברות מחנות לחנות ובודקות את הסחורה הנמצאת בה, האיש אשר בחנותו תימצא סחורה מוברחת צפוי לעונש של שנים ארוכות במאסר", והמשיך הסוחר ואמר כששפתיו נוקשות זו לזו, "גדול פחדי עד מאד, שכן חנותי מלאה סחורה מוברחת ומה אוכל לעשות כעת?"

כשמוע הבית הלוי את דבריו הכניסו לחדר לימודו, הוציא מארון הספרים את ספר נפש החיים, והחל ללמוד עם האיש את הסגולה הנפלאה שכתובה שם, שכשיכיר האדם שאין עוד מלבדו, לא יוכל לשלוט בו שום כח וטבע בעולם.

לאחר כחצי שעה של לימוד העניין, הופיעה בבית הרב אשתו של בעל החנות ובפיה בשורה! "ניצלנו!!" וכשקולה נרגש סיפרה, שהשוטרים סיימו זה עתה את בדיקת החנויות באזורם, ועל החנות שלהם דילגו וכך היה המעשה:

"מיקום החנות הוא בחצר גדולה שמכל רוחותיה היו חנויות, והשוטרים עבדו שעות רבות ועברו מחנות לחנות, עד שהתעייפו ועצרו לנוח ולאכול, וכדי שידעו היכן להמשיך אחר ההפסקה, עשו סימן על חנותנו, משנגמרה ההפסקה התעורר ויכוח בין השוטרים האם הסימן מציין את המקום שבו סיימו את מלאכתם לפני ההפסקה או שמא זהו סימון של החנות אשר ממנה עליהם להתחיל את המלאכה מעתה?! לבסוף הוכרע הויכוח כדעת האומרים שחנותנו כבר נבדקה, ובדרך זו עזרנו ה' וניצלנו", סיימה האשה בקול נרגש מגודל הנס! כל זה אירע באותה שעה שבעל החנות ישב עם הבית הלוי והגה בסגולה הנפלאה ודבק במחשבת אין עוד מלבדו…!!

 

[שירת העשבים]

ה'בית הלוי', עוד לפני היותו רבה של בריסק, כיהן פאר כרבה של עיירת סלוצק, אך לאחר כמה שנים עזב את העיירה ועבר להתגורר בפולין ללא משרה רבנית, ורק לאחר מכן התמנה לרבה של בריסק.

וכך היה מעשה עזיבתו את סלוצק, הרס וחורבן זרתה ההשכלה באותם ימים, היא כילתה כל חלקה טובה, ונתנה את אותותיה על נגידי העיירה שהתרחקו בהדרגה בקיום התורה בשלמות ובדקדוק, בנו של א' מהנגידים המתרחקים, הגיע למצוות, ואביו ערך לכבוד המאורע אירוע מפואר ומרשים כראוי וכיאה למעמדו הרם בקהילה, עשירים ואישי ציבור רבים הוזמנו לחגיגת בר המצווה המפוארת.

בין המוזמנים היה גם הבית הלוי רב העיר, ולשם כך שכר הנגיד כרכרה מפוארת, והוא בעצמו נסע לביתו של הרב על מנת להביאו לבר המצוה, בהגיעו אל בית הרב, שאל אותו הרב: 'באיזו ענין ידרוש חתן המצוות?' העשיר היה מאוד נבוך משאלתו של הרב, ואמר לרב: 'היום זה לא כמו פעם, נערי בר מצווה כבר אינם מדברים בדרשתם בדברי תורה', נחרד הבית הלוי לשמע תשובת האב, וענה לו בנחרצות: 'אינני הולך לשמחה כזו שהחתן לא מדבר דברי תורה, כיון שזה מושב לצים'.

בדיוק באותה שעה בא לבית הרב א' מעניי העיירה שהיה דבק בתורת ה' וההשכלה לא כרסמה את תמימותו, גם הוא עשה באותו עת חגיגת בר מצווה לבנו. הוא לא בא כדי להזמין את הרב, לא עלה בדעתו שהרב יטריח את עצמו לשמחתו, ובכל זאת בא כדי לבקש מהרב ברכה לכבוד היום הגדול, אך כאשר שמע את דברי הרב שאינו בא לשמחה שהחתן לא מדבר דברי תורה, הרהיב עוז בנפשו ואמר לרב: 'בני כן הכין דרשה בדברי תורה, אולי יבוא כבוד הרב בבקשה לשמחתנו וישמע את פלפולו של חתן המצוות!', לפליאת הנוכחים ענה הרב בחיוב להזמנתו ושם פעמיו לצאת מביתו, העשיר נפגע מאוד מהתנהגותו של הרב, ע"כ שהוא מכבד את העני – איש כה פשוט, ובא לשמחתו, ואילו להזמנתו כלל אינו שת לבו. בכל מאודו ניסה לשכנע את הרב, שאם הוא לא יבוא, הדבר יפגע בו מאוד, 'כל עשירי העיירה מחכים לבואו של הרב', טען לו הנגיד, 'אישי הציבור והמכובדים, יודעים שהלכתי להזמין את הרב, ואיך אראה את פניי בלא הרב', הוסיף לטעון ולשכנע את הרב. אך הרב המשיך בעקשנותו, וחזר על דבריו: 'אינני הולך לשמחה שחתן המצוות אינו מדבר בדברי תורה, יידעו כולם כי הלכתי רק לשמחתו של נער המדבר דברי תורה'.

חזר הנגיד אל אולם השמחות במפח נפש, וספר לכל רעיו וידידיו על הבושות הגדולות אותן ספג בבית הרב, ובכעסו דיבר בלהט על כך שהרב הזה הינו אדם 'מיושן' שכלל אינו מתאים לקהילתנו הנאורה והמתפתחת, כל העשירים שנכחו באולם באותה עת הצטרפו לדבריו וכעסו על הרב מאוד, והחליטו כי עליהם לסלק את הרב מהעיר ויהי מה, ובשל כל החליטו כי אף אחד לא ישכיר דירה לרב, ואף איימו כי מי שישכיר לרב דירה ינודה ולא יעסקו איתו במסחר כלל וכלל. הם אף שכנעו את מי שכבר השכיר לרב דירה, שיוציא את הרב מדירתו, ומשלא הסכים החלו לעשות לו צרות ולנדותו מחברתם.

בצר לו פנה אל הרב וסיפר לו את הצרות הרבות שהוא עובר מעשירי העיירה, 'מה עלי לעשות?' שאל בעל הבית את הרב, 'אני רוצה מאוד שהרב ימשיך לגור אצלי, אך כבר תש כוחי מצרותיהם של בני העיר', ענה לו הרב: 'הסר דאגה מלבך, אני כבר החלטתי כי אני עוזב את העיר'.

השמועה כי הרב עומד לעזוב את העיר עשתה לה כנפיים, והיא אף הגיעה לאזני מושל העיירה הגוי. שלח המושל להציע לרב כי הוא יתן לו דירה בחינם, רק שלא יעזוב את העיר. אך גם להצעה נדיבה זו לא שהה הרב, וענה למושל, כי הוא אכן מאוד מודה לו על אדיבותו, אבל הוא כבר החליט שהוא עוזב את העיר, ו'הבית הלוי' הסביר את הנהגתו, שאינו רוצה שייצא מכך חילול ה', שהיהודים גירשו את רבם, ואילו המושל הגוי השאירו במשרתו.

 

[התורה]

הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל
בעל בית לוי
ד' אייר תרנ"ב​

הגאון רבי יוסף דב זצ"ל נולד בעיירה ניסוויז' בשנת תק"פ לאביו הגה"ק רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל ולאמו הרבנית מרת רבקה ע"ה בתו של הגה"ק ר' משה הכהן שפירא מהעיר ניסוויד, אביו היה נכדו של הגה"ק רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל.
בילדותו למד בתלמוד תורה המקומי של ניסוויזש. בגיל 10 נסע לוולוז'ין, שם למד אצל מלמד פרטי, עד הגיעו לגיל 13.
עם הכנסו למצוות נתקבל כתלמיד בישיבת וולוז'ין, שם למד עד שהתמנה כממלא מקומו של רבי גרשון תנחום ממינסק בישיבתו ב"בלומקה'ס קלויז" במינסק.
בשנת תרי"ד הוכתר למשנה לראש ישיבת וולוז'ין - רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנודע בכינויו "הנצי"ב".

בשנת תרכ"ג פרסם את ספרו הראשון - שאלות ותשובות "בית הלוי", וילנא תרכ"ג. חלק שני - ורשה תרל"ד, וחלק שלישי וארשא תרנ"א. כן הדפיס ספר "בית הלוי" על "דרוש ומילי דאגדתא", לפי סדר הפרשיות. ספר נוסף בשם "יד הלוי" הדפיס בעילום שם ובעותקים מעטים.
בשנת תרל"ט, הוכתר לרבה של העיר בריסק, תחת רבה הקודם - רבי יהושע לייב דיסקין, שנאלץ לברוח לארץ ישראל. בבריסק הוא שימש ברבנות עד יום מותו.
בשנת תרמ"ח חלה רבי יוסף דב בכיב קיבה וסבל כאבים עזים במשך כמה שנים. בשנת תרנ"א הורע מצבו והוא נותח.
סגירת ישיבת וולוז'ין על ידי ממשלת רוסיה השפיעה עליו לרעה, וביום ד' באייר תרנ"ב נתבקש לישיבה של מעלה. ההלוויה התקיימה בו ביום, ובמהלכה הוכתר בנו רבי חיים לרבה של בריסק. הספידוהו ברחבי העולם היהודי.
גליון מחוברים​

 

[התורה]

ענה כסיל כאיוולתו​

אחד ממשכילי בריסק, ששנה ופרש, התפאר פעם באוזני הגאון רבי יאשה בער סולוביציק זצ״ל , כי אין הוא מאותם הפוסחים על שתי הסעיפים, ולאחר שפרש ממחנה החרדים, הוא עובר על כל העבירות שבתורה לרבות אכילת בשר חזיר.
רבי יאשה בער הכיר את האיש, שחכמתו מועטת אף מיראתו, ואמר לו בתמימות מעושה, אם נכונים דבריך, מסתבר שאתה גדול אפילו מן הרמב"ם, זקף הלה שתי עיניו כלפי הגאון מבריסק, ושאל למה מתכוון הרב בדבריו.
הרכין עצמו ר' יאשה בער לעבר האיש כממתיק עמו סוד, הגע נא בעצמך, בספר "מורה נבוכים" (פרק ג) מייחד הרמב"ם דברים הרבה על טעמי המצוות וכשמגיע לדון בטעם שהתורה אסרה על ישראל אכילת בשר חזיר, מודה הרמב"ם שאינו יודע טעמו של החזיר, ואילו אתה הודית זה עתה בפני שהנך יודע גם את טעמו של החזיר.
גליון מחוברים​