אדר ד' באדר א' - הגאון רבי אליעזר ב"ר אברהם שמואל גוֹרְדוֹן מטלז (1 צופה)

[שירת העשבים]

ד' באדר א' תר"ע הגאון רבי אליעזר ב"ר אברהם שמואל גוֹרְדוֹן מטלז.
(מכונה גם: רבי אליעזר טלזר) היה ראש ישיבת טלז ורב העיר טלז.

 

[שירת העשבים]

מן המפורסמות הן מה שסיפר הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל על חותנו הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל, שלאחר חתונתם היו הוא ורעייתו סמוכים על שולחן חותנו, הגאון רבי אברהם יצחק נבייזר זצ"ל.
השנים חלפו ונולדו להם בנים ובנות, ועול פרנסתם שגדל אף הוא לפי קצב גדילת המשפחה, החל להעיק מעט על רבי אברהם יצחק. אך הוא לא התלונן והמשיך לספק את צרכיהם בשמחה
והנה יום אחד הציעו לרבי אליעזר גורדון לכהן כרבה של 'מאלעקסאט'. אשת רבי אברהם יצחק שחוותה על בשרה את קשיי פרנסתם, האיצה בבעלה שישכנע את חתנם לקבל על עצמו את עול הרבנות. אך רבי אברהם יצחק סירב בטענה שמי יודע מי מחזיק את מי? אנחנו אותו בכספנו, או הוא אותנו בלימודו?!
כעבור תקופת מה, הציעו לו שוב משרה רבנית, והפעם מ'איישישוק'. שוב ניסתה הרבנית לומר לבעלה: 'עד מתי נחזיק אותם בביתנו? הלא קשים מזונותינו כקריעת ים סוף!', אך רבי יצחק חזר על דבריו, ואמר לה שוב: 'מי יודע מי מחזיק את מי…!'
כאשר התפנתה המשרה הרמה בעיר 'סלבודקא', ונכבדיה נתנו עיניהם ברבי אליעזר גורדון להושיבו על כסא הרבנות, נכנע הרב לבקשת הרבנית, ושלחוהו בכבוד גדול לכהן במשרה המכובדת.
אך אז רעשה וגעשה הארץ, כי ביום המיועד ליציאתו לסלבודקא, כאשר הגיע רבי אברהם יצחק מבית הכנסת כשהטלית והתפילין תחת זרועו, עת דרכו רגליו על מפתן הבית, נפל והחזיר את נשמתו לבוראה…
או אז הבינה הרבנית את אשר ארע, וקוננה על בעלה בבכי גדול: "אוי… אוי… אני הרגתיך… הלא אמרת לי, 'מי יודע מי מחזיק את מי?!' ועתה רואה אני כי הוא החזיק אותנו… כל עוד זכינו להחזיק אותו ואת תורתו בין קורות ביתנו – ניצלנו…"

 

[שירת העשבים]

"כשם ששיכור אינו שולט בעצמו בשעה שהוא רואה את היין ואינו יכול להינזר ממנה, כך אני איני יכול לעצור ברוחי כאשר אני שומע דברי תורה, נסחף אני וצולל בימה".

כך התבטא על עצמו רבי אליעזר גורדון זצ"ל.

 

[שירת העשבים]

כאשר השיא מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל את בנו רבי משה, כיבד את רבי אליעזר בסידור קידושין, כשנשאל ע"ז אמר אינני אומר שהוא הגדול מכולם בגדלות בתורה, אבל באהבת תורה הוא הגדול מכולם, אין שני לו!.

 

[שירת העשבים]

בהיותו רבה של סלבודקא, השתתף יום אחד בברית מילה ובחזרתו בעת עוברו בסמוך לבית המדרש בעיר, שמע הוא את אחד הבחורים מציע לפני חבירו קושיא והלה מתרצה לו בדוחק.
רבינו שלא יכל לעצור מבעד רוחו, ניסה להיכנס לבית המדרש ליישב את הקושיא אלא שדלת בית המדרש היתה נעולה מפני נערי הרחוב, הוא דפק על הדלת אך אין עונה לו, שכן לא ידעו הם מי הוא הדופק, משראה שלא נענים לו לא היסס רבינו וטיפס על החלון הגבוה וקפץ לתוך בית המדרש כדי לענות על השאלה.

 

[שירת העשבים]

בהכתרתו לרבנות סלבודקא, התקבצו גדולי סלבודקא וקובנה לשמוע את שיעורו של רבינו, השיעור נמשך שש שעות רצופות, ובתוכם הוכרח רבינו להחליף את בגדיו שלוש פעמים מזיעה שנגרמה ממאמצו הרב להעמיד את שמועתו.

בהזדמנות בה תלמיד מהישיבה שוחח עם הרב בלימוד ונתאחרה השעה עד לאחר חצות הליל, בני המשפחה לא העלימו את רוגזם מהתלמיד הצעיר, והעירו לו כי בשעה זו כבר הגיע עת מנוחה. רבינו ענה ברוגזה: "הניחו לי זהו התענוג הגדול ביותר עבורי".