האדמו"ר מסלונים בדברי קדשו על גזירת הגיוס ואיומי הצבא לעצור את לומדי התורה (1 צופה)

[מאן דהו]

לאחר למעלה מחצי שנה שלא דיבר בציבור. אמש בכינוס החירום לאלפי אברכי ובחורי החסידות שנערך במרכז החסידות בירושלים, נשמע משא חוצב להבות שנמשך כחצי שעה מפי האדמו"ר מסלונים שליט"א.

האדמו"ר זעק מקירות ליבו הטהור כי "נאמנים אנו להשם ולתורתו וכי כל סנקציות ומעצרים לא ירתיעו אותנו".

רגעי שיא ורטט נרשמו בקהל עת שהאדמו"ר שליט"א ניגב את הדמעות והכריז קבל עם ועדה את מאמר רבי עקיבא בשעה שבאו להוציאו להורג כאחד מעשרת הרוגי מלכות וזעק: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו".

הוא הוסיף: "לא זו בלבד שרבי עקיבא לא חשש מהרגע הזה, אדרבה, הוא היה חסר סבלנות, הוא חיכה לרגע שיזכה לקיים 'בכל לבבך ובכל נפשך', וכשהגיע לידו, זה היה זמן של שמחה עצומה אצלו, שהגיע למצב שהוא זוכה לתת את הדבר הכי יקר שיש לאדם, את נפשו, לה' יתברך". הוא הביא את דברי המדרש על שמחת הצדיקים במסירות נפשם על המצוות: "מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף על ששמרתי את השבת, מה לך יוצא ליהרג על שאכלתי מצה, מה לך לוקה בפרגול על שעשיתי סוכה, על שנטלתי לולב, על שהנחתי תפילין, על שהטלתי תכלת, על שעשיתי רצון אבא שבשמים, הה"ד (זכריה יג) 'ואמר אליו מה המכות האלה', מכות האלה גרמו לי להאהב לאבי שבשמים'".

והסביר: "דווקא המכות האלה, הייסורים על קידוש שמו יתברך, הם שמביאים את האדם לדרגה של 'אהובו של מקום', שזהו האושר הכי גדול שיכול להיות ליהודי. יכולים להכניס אותו לכלא, להטיל עליו כל מיני סנקציות וייסורים, אבל בשעה שהוא יודע שהמכות האלה גרמו לו להיאהב לאביו שבשמים, ושיש לו את הזכות להיות אהובו של מקום, הרי שזהו האושר הכי גדול בחיים".

"אהובו של מקום" זו דרגה שאין דומה לו, ומול הזכות הזו להיות אהובו של מקום – מה הם בכלל כל האיומים? מה הם כל המכות כשאפשר לזכות להיות אהובו של מקום, שרבי עקיבא כל חייו הצטער מתי יבוא לידו ויקיימנו. אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, שזכינו לרגעים שמחכים להם כל החיים".

"אי אפשר לאיים עלינו במעצרים, בכלא, בסנקציות או במכות אחרות. האיומים האלה לא ירתיעו אותנו, כי אנו אמונים על "מכות אלו גרמו לי להיאהב לאבי שבשמים", על הזכות למסור נפש כדי להיות אהובו של מקום, וככל שהמכות חזקות יותר, כך גוברת ההרגשה של אהובו של מקום, ומתחזק הקשר בין יהודי לקב"ה, שכל חייו הוא מצפה לקשר כל כך עמוק עם אביו שבשמים".

"זו תמיד היתה השאיפה בעם ישראל, לזכות להגיע לדרגה הזו של רבי עקיבא. הוא אמר את הדברים כדי שאנשים יראו לאיזו דרגה אדם יכול להגיע, שיהיה טוב לו בייסורים. טבע האדם שיש לו שאיפות לזכות לחיים טובים, הן ברוחניות והן בגשמיות, אבל רבי עקיבא כל ימיו, הצער הכי גדול והציפיה הכי גדולה שלו היתה, מתי יגיע הרגע למסור את נפשו על קדושת ה'. כל הייסורים שהיו מנת חלקו לא הפחידו אותו, להיפך, הם היו אצלו האושר הכי גדול, הדבר שהוא ציפה לו כל חייו. וזו צריכה להיות השאיפה של כל יהודי, 'מתי יבוא לידי'? כדי להגיע לדרגה הזו צריכים להיות מוכנים להקריב את הכל, עד הנשימה האחרונה".