האם יש חיוב לדקדק בכללי הדקדוק בתפילה?

[גרינפלד]

ב'מאיר עיני ישראל' עמ' 403-404 הובא משו"ת עטרת יעקב עמ' לג מר' שלום שכנא זאהן:​

זכורני כשהייתי אצל החפץ חיים זצוק״ל שנה אחת לפני פטירתו בראדין, ושמעתיו מתפלל ה'שמונה עשרה' של תפלת לחש (כי היה מתפלל בקול רם קצת, כדי שישמע אזנו מה שמוציא מפיו), ולא היה מדקדק כלל לפי כללי הדקדוק.
למדתי מזה שדעתו הרמה היתה, כי רק בקריאת-שמע וכדומה שהחיוב הוא הקריאה, שם צריכים לדקדק בתכלית הדקדוק, אולם בנוגע לתפלה וכדומה, שהוא ענין של עבודה שבלב, אז הדרך לומר המלות באופן שמדברים בני אדם - באופן שלבו ירגיש, וממילא אם יאמרם ע״פ דקדוק, אין הלב מרגיש תוכן הדברים כמו אם אומרם באופן שרגיל לאומרם, כי עבודה זו היא עבודה שבלב, והעיקר שהלב ירגיש.​

ובעטרת יעקב שם הביא שכן נהג הגר"מ פינשטיין, והוכיח כן הגר"מ אטיק מהגרי"ז [לגבי בשכמל"ו שאין צריך לדקדק, וכן הביא מהגריש"א.

מיהו יש להדגיש שבוודאי יש ליזהר לא להבליע מילים, וכמבואר בשבחה של תורה בקונטרס חיכו ממתקים:
כָּתַב הָרֵאשִׁית חָכְמָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָׁה סוֹף פֶּרֶק י״ד וז״ל: עוֹד צָרִיךְ לִיזָהֵר, כַּאֲשֶׁר יַעֲסוֹק בְּתוֹרָה אוֹ בִּתְפִילָה, שֶׁיוֹצִיא מִלוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִילָה כְּתִיקונָן, וְאַל יֹאמַר בִּמְרוּצָה וְהַבְלָעָה.
ובהמשך הביא שם מהזוהר פנחס עמ' רמ"ו, [בתרגום], בזה"ל:
כַּךְ גַּם מִי שֶׁמוֹצִיא מִלִּים שֶׁל תְּפִילָה אוֹ תּוֹרָה מִפִּיו, צָרִיךְ לְהוֹצִיא אוֹתָם בְּהַטְחָנָה שְׁלֵמִים וְלֹא בְּהַלְעָטָה חֲסֵרִים.

מיהו בתורה כמדומה שלא כ"כ מקפידים בזה.
ויתכן משום שזה קשה ויכביד על הלימוד.​

 

[ח.י.ש.]

כה"ח פלאג'י
סימן יד אות ו
גם יזהר כשאומר ובנעימה יפסיק, ואחר כך יאמר קדושה בשורוק סמוך לכולם, כמו שכתב בספר אורחות צדיקים לגורי האר"י, וקמח סולת דף י"א ע"ד, ודלא כהמנהיג דף ה' ע"ד, ועיין נמי בשלמי ציבור דף צ"א ע"ג, ובקשר גודל סימן י' אות ט', ובספר מנחת אהרן, אלא דלפי זה ראוי לומר כ' דכולם רפויה לפי הדקדוק, והגם דכשהוא לשון תפילה שאינו מלשון המקרא אין מדקדקין כל כך, היינו היכא דמשתמע כונה אחרת או שאין הלשון יוצא נקי, כמו תנא דבי אליהו דאין אומרים הבית רפויה לתפארת הלשון, אבל במקום דלא יורע הלשון המדקדק הרי זה משובח. ועיין בספר פמ"ג בחלק משבצות זהב, ובספר שתי ידות למוהר"מ די לונזאנו ז"ל.

 

[אם היו]

מהיכ"ת לחייב?

 

[איש יהודי]

הגאון בעל “יסוד ושורש העבודה” בצוואתו: “הנה כבר העיד חסיד אחד ששמע מפי אליהו ז”ל, שאריכות הגלות המר הזה הוא רק בשביל זה [שאינם נזהרים בתפלתם בקריאת האותיות והנקודות]. וכל התפלות וההודאות שיוצאים מפינו אינם עושים פעולה למעלה בעולמות העליונים, בשביל שלא יצאו מפינו רוב תיבות התפלה וההודאה בשלימות כראוי כלל. עכ”ל.
וכן בספר דגל יהודה (פרשת ויחי) כתב בזה”ל: ושמעתי פעם אחת מאדמו”ר מהרי”מ (מגור) זצוקלה”ה שאמר, כשיכיר העולם בטיב לשון הקודש אז יבוא המשיח. עכ”ל.
וכן האדמו”ר מקלויזינבורג צאנז זצ”ל בעל שו”ת דברי יציב (באגרות “שפע חיים” הנד”מ) העיד על עצמו שירא הוא מיום פקודה, שמא כאשר נשמתו תעלה השמימה יגלה שאין בידו ח”ו שום תפלה ושום ברכה. וכתב שמוכן היה ליתן כל הון ביתו באהבה למי שילמדנו המבטא האמיתי. ע”ש.

 

[הצעיר שבחבורה]

שו"ת רביד הזהב סימן מא

ואען ואומר כי דבר פשוט וברור דלכתחלה צריך ליזהר ולדקדק בכל עניני הקריאה והתפלה והברכות שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח ולהפריד בין הדבקים לחתך האותיות והתיבות ובכל תיבה שקריאתה מלעיל או מלרע כמו שהורונו מורי הצדק ז"ל שלכל נקודה ונקודה ולכל תנועה ותנועה ולכל דקדוק ודקדוק יש שורש וענף למעלה למעלה להשכיל​

 

[הצעיר שבחבורה]

שו"ת רביד הזהב סימן מא

ולענין הברכות והתפלות אשכחן תנא רבה דמסייע לן ה"ה הרר"י יעבץ ז"ל בהקדמתו לספר שערי שמים דף ד' וז"ל יזהר בת"ג ובת"ק בדגש ורפה ובמפיק ומפסיק הקשר. ולחבר במקום הראוי לקשר. ולרדוף אל מקום אשר יהיה שם הרוח. או לעמוד ולנוח. ולא יימרון מלה בהלעטה. כנס ונמלטה. רק בנחת כמשפטה. ולא יניח הנד ולא יניד הנח משפט החטפין לא יגרע. ויזהר במלעיל ומלרע. במי שאפשר לו ויודע הדברים אמורים, אבל מי שלא בא לידי מדה זו בנעורים. א"א להטריחו בנחת הטעמים שטרחו רב ומייגע דבורו. והפסדו מרובה משכרו, לכן טוב שלא לבלבל הקורא אשר לא נסה באלה. כמטבע התפלה עכ"ל, וגדולה מזו כ' מור"ם ז"ל בדרכי משה סי' ס"א לענין ק"ש וז"ל ול"נ דקשה לשנות המנהג בזה כי הקריאה בטעמים מפסיד הכוונה כי א"א למי שלא הורגל בזה מעודו לכוון בניגון ובפי' המלות לכן הקורא כדרכו לא הפסיד וכו'​