האם לבחור בן ישיבה על הרצף האוטיסטי (ASD) יש רגשות? תלוי את מי שואלים… (2 צופים)

[אשר מורסקי]

ידידי היקרים, מאמר חדש שכתבתי אתמול:

אחד המשפטים הכי מבלבלים ששמעתי פעם ממישהו על בחור ASD (על הרצף האוטיסטי, אספרגר) היה:
“הוא לא מרגיש”.

לא כעס, לא כאב, לא בושה, לא מבוכה. כלום.

עכשיו, נכון שהיו לו כמה תגובות לא שגרתיות. לפעמים צחק באמצע סיטואציה לחוצה, לפעמים ענה תשובות משונות ולא תמיד הבין רמזים או מצבים בין־אישיים. אבל מכאן ועד “אין לו רגשות”?

והאמת, זה לא מקרה חד־פעמי.
הרבה פעמים, בני ישיבות שמגלים נטייה לסגנון תקשורתי שונה – בין אם זה יבש, תכליתי, מדויק מדי או ‘מנותק רגשית’ – מתויגים מהר מאוד כחסרי רגש. כאילו כל מי שלא מגיב “כמו כולם”, פשוט לא מרגיש.

אבל האמת? זו טעות כפולה.

יש רגשות – והרבה. הם פשוט לא תמיד נראים​

מחקרים עדכניים מראים שדווקא אנשים על הספקטרום האוטיסטי – מרגישים מאוד.
לעיתים הם אפילו חווים סערת רגשות חזקה יותר מהרגיל – אך מתקשים להסביר, להבין, לעבד או להעביר אותה הלאה.

דמיינו רמקול שמוגבר עד הסוף – אבל הכבל מקולקל.
הרגש קיים – חזק מאוד – רק שהוא לא מגיע החוצה כמו שצריך.

ולכן, כשהתגובה הרגשית לא נראית ‘רגילה’ (למשל: צחוק במצבים מביכים, שקט מול מצוקה של האחר, תגובה מאוחרת), זה לא כי אין רגש – אלא כי המנגנונים הרגילים של עיבוד והבעה רגשית פועלים בצורה שונה.

---

ומה עם אמפתיה?​

יש מיתוס עיקש שאומר שלאנשים על הספקטרום האוטיסטי “אין אמפתיה”. זהו מיתוס שגוי, שנובע מאי־הבנה בסיסית.

בפסיכולוגיה מבחינים בין שני סוגי אמפתיה:

• אמפתיה קוגניטיבית – היכולת להבין מה עובר על הזולת.
• אמפתיה רגשית – היכולת להרגיש עם הזולת.

מה שמקשה על רבים מהבחורים הללו הוא לא ההזדהות הרגשית (אמפתיה רגשית), אלא היכולת לזהות את רגשותיו של האחר בצורה מדויקת (אמפתיה קוגניטיבית).
כלומר: הוא מרגיש שהשני עצוב – אבל לא בטוח מתי, למה או איך כדאי להגיב.

וזה מוליד בלבול. כי ברגע שהוא לא הגיב “כמו שצריך”, מיד חושבים שהוא לא אכפתי או מנותק. אבל בפנים – הוא דווקא מאוד מושפע. לפעמים אפילו מוצף.

---

האמפתיה הכפולה: הבנה דו־צדדית​

כדי להבין טוב יותר את הפער הזה, חשוב להכיר מושג מבריק שפותח ע״י החוקר ד”ר דיימון מילטון בשנת 2012, בשם “Double Empathy Problem” – בעיית האמפתיה הכפולה.

הרעיון פשוט (אבל גאוני):
לא רק שלבן ישיבה על הרצף יש קושי להבין את בני שיחו – אלא שגם לנו יש קושי להבין אותו.

כלומר, הקושי הוא דו־כיווני.
שני הצדדים מדברים בשפות רגשיות שונות – ולכן לא מצליחים להבין זה את זה.

וזו לא בעיה שיש לאדם על הספקטרום – זו בעיה שקורית בין אנשים שמבנים את עולמם הרגשי והחברתי בצורה שונה.

בעצם, במקום לשאול:
“למה הוא לא מגיב כמו כולם?”
כדאי לשאול:
“האם יש לי כלים להבין איך הוא מרגיש?”

---

והספקטרום – לא עקום בכלל​

כאן אולי המקום לומר מילה על הביטוי “תפקוד גבוה” (אספרגר).
כי יש משהו מטעה במונח הזה – כאילו מדובר רק ב”גרסה רכה” של אוטיזם. אבל גם כשאין פערים שכליים או עיכובים בהתפתחות – הרגישות, התקשורת, העיבוד הרגשי והעולם הפנימי – פועלים על תדר אחר.

ובמילים אחרות – “תפקוד גבוה” לא אומר “כמעט רגיל”.
לפעמים, דווקא מי שמצליח לתפקד כלפי חוץ – נושא בתוכו עולם פנימי סוער יותר מכולם.

---

ומה אומר המחקר?​

כפי שכותבת הפסיכולוגית ד”ר בלומרוזן־סלע בספרה:

האמירה הרווחת כי לאנשים עם אוטיזם יש פחות רגשות – פשוט אינה נכונה. להיפך, פעמים רבות יש להם יותר רגשות ואפילו רגשות עוצמתיים יותר, אך הם חווים קושי להבין את מה שעובר עליהם ולבטא זאת כלפי חוץ. התוצאה עלולה להיות בלבול, הסתגרות או תגובות לא מותאמות – שמובילות לתפיסה חברתית מוטעית לגביהם.

(בספרה “הדור האבוד של האספרגר”, רסלינג, עמ’ 116, בעיבוד קולח)

לחץ כדי לכווץ...

כמה מדויק.

---

אז מה עושים?​

קודם כל – לא ממהרים לשפוט.
כשבחור מתנהג אחרת – ננסה לשאול: אולי הוא חווה את הדברים אחרת? אולי הוא מתקשה להעביר, ולא חסר רגש בכלל?

ואחר כך – נושיט יד. לא בחרדה ולא ברחמים.
פשוט בעדינות. בעניין. בהתעניינות שקטה מתוך חמלה וידידות.
ולפעמים, גם בחיוך או חצי בדיחה.

---

לסיכום: אל תמדוד רגש לפי תגובה​

ככל שהבנתי התחדדה, למדתי שוב ושוב כי רגשות אינם נחלת הנוירוטיפיקלים (האנשים “הרגילים”) בלבד, וגם לא נחלת מי שיודע ‘לדבר אליהם יפה’. רגשות – הם מתרחשים. הם בועטים, נוכחים, פועמים, מבליחים – לפעמים בשקט מופנם ולפעמים בעוצמה חדה עד כאב. והעובדה שהם לא תמיד מזוהים או לא תמיד מדוברים, לא שוללת את קיומם. אדרבה – לפעמים הם כל־כך חזקים, שדווקא מרוב עוצמה – קשה להכיל, וקשה להעביר הלאה.

אז בפעם הבאה שאתם פוגשים בן ישיבה שנראה מנותק־משהו, או שאומר משפט שנשמע “מוזר” – נסו לשאול את עצמכם: אולי הוא דווקא מרגיש – מאוד? אולי הוא לא – ‘לא מרגיש’, אלא מרגיש אחרת? אולי אנחנו פשוט זקוקים ליותר אמפתיה כפולה – לשני הצדדים, דו סטרי?

ובעיקר – אולי צריך רק מבוגר אחד, שישב איתו בנחת, יכוון, יקשיב באמת, יפרק את הקצוות, ויעזור לו לפענח את המפה הרגשית שלא כתובה באותיות ברורות.