הרב שטיינמן היה זועק על כך. ראשית כל הילד צריך להכיר היטב את פשט הדברים, רק לאחר שהבסיס ברור ויציב, אפשר להוסיף לו בהדרגה מעט מפרשים שמתאימים לרמת הבנתו, אחרת הוא זוכר אוסף פירושים, אך מאבד את הפסוק עצמו.
 
מטשטש את הכתוב
בגיל צעיר צריך ללמוד הרבה גפ''ת כדי להרחיב ידיעות, וכך בישיבה גדולה אפשר להתחיל עיון רציני בלי לאבד זמן לפענח גמ' שונות ונושאים שונים.
גם בגיל מבוגר אין שום ענין בריבוי מפרשים, ואין שום ענין לעבור על שיטה מקובצת על הסוגיא, ולסכם 15 שיטות במהלך הגמ'. זה בהחלט סתם מטשטש, גם לגדולים.
 
מה הכוונה באומרו 'גיל צעיר'?
בת"ת (ז-ח) לענ"ד א"צ 'לצאת' יותר מדי מגבולות הגפ"ת (תוס' זה די והותר...) חוץ מענינים הנוגעים בפשט ממש.
בישיבות בדרך כלל יש את זמן העיונא (קרי: גמ' עם מפרשים) ואת זמן הגירסא (קרי: גמ' בלי מפרשים).
ובטעם הדבר נראה לומר, שמצד אחד אכן רוצים שיהי' את העמקות שישנו רק במפרשים, ולזה נקבע זמן העיונא, אך מאידך רוצים אשר ירחיבו הבחורים ידיעותיהם בגפ"ת לבד, וזהו זמן הגירסא.
 
כעיקרון צריך לומר ביושר.
מעיקרא הסיבה הראשית ללימוד המפרשים היה כדי להקנות שכל ישר.
כל מג"ש היה יודע את היסודות של כל סוגיא שכל לומד מוכרח לדעת, כדי להבין את מהלך הסוגיה טוב.
היום זה יצא מפרופורציה, עם גיבוב שיטות נוסח... ובמקום שהמג"ש יאמר את הדרך הכי ברורה ונהירה לשיטתו בלימוד הסוגיה, זה נהפך לשק מפרשים על הדף, שאת חלקם לא בטוח שזה מוסיף.

עוד צריך לומר, שמי שחננו ה' בשכל טוב וסברא ישרה, כדאי לו לעיין יותר ולהכיר צורות חשיבה אחרות בסוגיה, זה יועיל מאד לחידוד המחשבה ולקבלת הבליק הכללי, אבל בשופו"א לא להתחיל מהמקום הזה.
 
בלת"ק בעיון. יש מפרשים ויש פשטנים. אם זה מפרשים שאינם על גוף הסוגיא לכאו' זה מבלבל ומאבד את העיקר, אולם פשט על גוף הסוגיא ייתכן ויועיל. וכן אם לומדים את זה כנושא בפ"ע ייתכן מאוד וזה בסדר. אולם כבר חילקו שלא כל גיל הוא צעיר. וודאי שללמוד ללא שום מפרש אלא לפי סברת המלמד זה נזק יותר מריבוי המפרשים. כנלענ"ד
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון