הגדרה הלכתית לתואר "נהרג על קידוש השם "

[י"ג מידות]

נהוג היום שכל אדם שנהרג על ידי גוי מוגדר "קדוש" וכו'.
והנה יש לי בזה כמה ספיקות:
א. איזה קידוש שם עשו הנרצחים במסיבה הידועה שהיתה בשמחת תורה.
ב. חייל שנהרג במהלך מלחמה עם אויב, קידש שם שמים בנופלו?

 

[מידה טובה]

נהוג היום שכל אדם שנהרג על ידי גוי מוגדר "קדוש" וכו'.
והנה יש לי בזה כמה ספיקות:
א. איזה קידוש שם עשו הנרצחים במסיבה הידועה שהיתה בשמחת תורה, והרי היה זה בדיוק להפך.
ב. חייל שנהרג במהלך מלחמה עם אויב, קידש שם שמים בנופלו?

כל אדם שנהרג בגלל שהוא יהודי - הוא קדוש.
בעצם הריגתו, קידש שם שמים.

 

[י"ג מידות]

כל אדם שנהרג בגלל שהוא יהודי - הוא קדוש.
בעצם הריגתו, קידש שם שמים.

ווארט יפה אבל בהגדרה ההלכתית קדוש הוא שנהרג בשביל הקב"ה - שלא רצה לעשות עבירה מסויימת.
מי שנלחם עם אוייב לא נהרג בגלל שהוא יהודי אלא בגלל המלחמה.

 

[איש יהודי]

ווארט יפה אבל בהגדרה ההלכתית קדוש הוא שנהרג בשביל הקב"ה - שלא רצה לעשות עבירה מסויימת.

איפה זה מוגדר כך?

מי שנלחם עם אוייב לא נהרג בגלל שהוא יהודי אלא בגלל המלחמה.

מלחמה שנוצרה מכך שהוא יהודי שנושם

 

[מידה טובה]

מי שנלחם עם אויב לא נהרג בגלל שהוא יהודי אלא בגלל המלחמה.

הופה!
ישנם דברים ברורים שחלילה מלהטיל בהם ספק:
מי שנהרג, הן בשמחת תורה והן במהלך המלחמה - נהרג בגלל שהוא יהודי.

 

[י"ג מידות]

מי שנהרג, הן בשמחת תורה והן במהלך המלחמה - נהרג בגלל שהוא יהודי.

אז אני מטיל ספק על אלו שנהרגו במהלך המלחמה האם נהרגו בגלל שהם יהודים או בגלל שכך דרכה של לחימה.

 

[אחד יחיד]

א. איזה קידוש שם עשו הנרצחים במסיבה הידועה שהיתה בשמחת תורה, והרי היה זה בדיוק להפך.

איזה קידוש השם עשו הנרצחים בשואה?

 

[שלמה ו.]

א. איזה קידוש שם עשו הנרצחים במסיבה הידועה שהיתה בשמחת תורה, והרי היה זה בדיוק להפך.

נהרגו בגלל שהם יהודים. מה זה משנה מה הם עשו שם.

ב. חייל שנהרג במהלך מלחמה עם אויב, קידש שם שמים בנופלו?

כן. הוא הגן עליך ועל העם היהודי. וגם עם הוא דרוזי הוא יקבל שכר

 

[מידה טובה]

בגלל שכך דרכה של לחימה.

זוהי הסיבה הטכנית, כמו שתאמר - 'הוא נהרג בגלל קליע ולא בגלל שהוא יהודי'.
אבל ברור שהסיבה לכך שהוא נהרג, תכל'ס, זה בגלל שהוא יהודי.
זה נראה לך נידון לויכוח?

 

[י"ג מידות]

נהרגו בגלל שהם יהודים. מה זה משנה מה הם עשו שם.

כן. הוא הגן עליך ועל העם היהודי. וגם עם הוא דרוזי הוא יקבל שכר

נכון, אבל זה לא הופך אותו למקדש שם שמיים.

 

[י"ג מידות]

ציטוט מתוך המכלול

הרב יהושע משה אהרונסון (ניצול שואה) והרב אליהו דסלר, נמנעו להחשיב את מצוות קידוש השם לתקופת השואה מכיוון שמצווה זו חלה רק בשעת השמד שאם הגוי כפה לעבור על מצוות הדת ("בגוי האונס לעבור על הדת"), ואילו בתקופת השואה לא נתנו ליהודים ברירה לעבור על הדת ולהינצל, אלא כל מי שיכונה יהודי - נגזר דינו למוות, בין דתי ובין מתבולל. גם רבנים שקבעו שיש קידוש השם בתקופה זו והזכירו את דעת הרמב"ם – לא הביאו מקור מחיבוריו. הרב מנחם זמבה הסביר מתוך גטו ורשה (אחרי שתשעים אחוזים מיהודי ורשה גורשו לטרבלינקה) את מצוות קידוש השם בתקופתו: "... אבל היום, כשאין דרך אחרת ליהודי אלא להיות יהודי, כשאין תועלת בהמרת הדת, כשאין ברירה אחרת – אז הריגתו של יהודי על היותו יהודי אין בה משום קידוש השם. היום אין קידוש השם אלא במרד מזוין"

 

[י"ג מידות]

לעיונכם.

האם כל מי שנהרג בגלל שהוא יהודי זוכה לדרגת מי שמת על קידוש ה’

שאלה:

יש שאומרים שגם רשע שנהרג בגלל שהוא יהודי זוכה לדרגת מי שמת על קידוש ה’. אבל כמדומה שאין שום מקור למה שאומרים שזה נחשב כנהרג על קידוש השם. ומה שמציינים רמב”ם כמדומה שאין רמב”ם כזה. האם יש לזה מקור?

ומימי תמהתי על מה שמובא בספרים שהגר”א ווסערמאן אמר לאנשים שעמו לפני שנהרגו לומר את נוסח הברכה המובא בשל”ה למי שזוכה להיות נהרג על קידה”ש, דלכאורה ע”פ הלכה כל אלו שנהרגו ע”י הנאצים ימ”ש בלי שום אפשרות לכפור וכו’ אין זה נחשב מדינא כקיום מצוות קידוש השם, ובודאי שע”י קבלת היסורים בלי להרהר אחר מידותיו של הקב”ה נתעלו למעלות רמות וכו’, אבל אין זה קשור לקיום מצוות קידוש השם.



מענה:

דנו בזה בכ״מ. וכמובן, נפק״מ אם מדובר לענין ברכה או לומר שנקרא קדוש ושנהרג על קדושת שמו. ופשוט שקיום המצוה שייך רק כשהוא מרצונו ומדעתו וכו׳. (אף שיש שר״ל שבמצות קדה״ש העיקר הוא הנפעל, וגם קטן מקיים המצוה. ואכ״מ). אבל גוף הקידוש שנעשה לשמו של הקב״ה שייך גם בל״ז כמו במיתת שני בני אהרן וכדומה.

במה שאומרים בשם הרמב״ם – הוא ממשמעות באגרת השמד. וז״ל הרמב״ם: המין השלישי הנהרגים על קדושת השם וכו׳ ועשרה הרוגי מלכות, עיין שם היטב. וכן בכ״מ כיילו עשרה הרוגי מלכות עם קדה״ש – לדוגמא בשל״ה תמיד נר מצוה קכט. וראה שו״ת חת״ס יו״ד שלג.

ואף שבאגרת השמד קאי ברע״ק וחבריו, הרי כמה מהרוגי מלכות נהרגו שלא בשעת גזירת שמד כלל. ורק אצל ר״ע ורחב״ת מצינו שהיו מקהילין קהלות וכו׳, וכן ר״י בן בבא שמסר נפשו על הסמיכה, משא״כ באינך. וכ״ה בפירש״י ב״ב י, ב ד״ה הרוגי מלכות, לגבי רע״ק וחבריו: שנהרגו על קדה״ש. ועוד שבהמשך האגרת שם, נזכר להדיא שהכוונה להרוגי לוד.

וכנ״ל, אין המדובר אצלנו לענין ברכה וקיום מצוה, רק שנקרא בשם קדוש, כמנהג ישראל מדור דור. וממילא נכלל בכלל דברי החת״ס שם, וכן אה״ע ב, קלג, ושהוא בגדר עבדיך וחסידיך ״וקדוש יאמר לו״. ובתחילת דבריו ״איש קדוש הנהרג ביד רוצח״ ועד כדי כך שגם מומר שנהרג ע״י גוי אומרים עליו קדיש כיון שמתכפר לו בהריגתו. וראה גם שו״ת בית יצחק שבס׳ פרדס הארץ הורוויץ יו״ד יג – ע׳ קיד, ומה שכתב אליו בהמשך לזה בהפוסק יא ע׳ תשמא.

ובאמת, כ״ה גם ברמב״ם יסוה״ת ה, ד שנזכר שם גם הרוגי מלכות. ומפרש הפר״ח שם במים חיים, וכ״כ עוד ממפרשי הרמב״ם שם, דקאי אהרוגי לוד ולא אדלעיל מינה ברמב״ם שם, במאי דסליק מינה, דניאל חמו״ע ורע״ק וחבריו. אמנם, אינו בפשטות ל׳ הרמב״ם, שהרי הביא קרא דכורתי בריתי עלי זבח שדרשו בנהדרין קי, ב, אחמו״ע ורע״ק וחבריו. וראה בלקו״ש כז ע׳ 171 הערה 29 שהקשה כן אפר״ח.

ועוד, שלכמה דעות הרוגי לוד לפחות מסרו עצמן להצלת עם ישראל. אלא שגם בזה כתב להדיא בשל״ה (שער האותיות א) שאם כי קדוש יאמר לו והוא בבני עלי׳ אינו בכלל ונקדשתי ואין לו לברך. (ובס׳ עלי מרורות ע׳ 306 רצה לדייק מהשל״ה שבנהרג על יהדותו נקרא קדוש, ממה שלא הביא ענין זה. ולא ראיתי הכרח משם). ונמצא שלהסברא דקאי אהרוגי לוד, מצינו קצת מקור ברמב״ם ע״פ דרכו של השל״ה להבחנה זו, שמצד אחד ה״ז קידוש שמו ית׳, ולאידך אינו בכלל קיום המצוה.

גם אפ״ל שברמב״ם קאי כדעת הר״ן בחי׳ בפסחים נ, א ע״פ ירושלמי (שביעית ד, ב. סנהדרין ג, ה. וראה במפרשי הירושלמי בכמה אופנים – מחמת שנראה כסתם יינם, מחמת חוקות הגוים, ציור של ע״ז בכוס) שמסרו נפשן שלא לשתות בכלי זכוכית צבועה, ושעת השמד הי׳ ומסרו נפשו אערקתא דמסאני. אלא שבבלי אינו כן. ואולי כדרכו להכריע כירושלמי נגד בבלי. וצ״ע. ובכלל, נראה שהרמב״ם גרס באו״א בגמרא.

[ואגב, אעירה שגם ברש״י ב״ב שם מצינו בדק״ס לשם, שצ״ל ״על השמד״, והוא שינוי מחמת הצנזורה. לאידך, יש שכתבו (ראה שו״ת משנ״ה יב סוסי׳ תנ) בשם הרמב״ם באגרת השמד – וכנראה העתיקו מזכרונם – בל׳ דלהלן: אם נהרג ע״י גוים הרי הוא קדוש. ולא מצינו חבר לגירסא זו. ומה שהעמיס בשו״ת משנ״ה (טז, קכא. שם יט, קכב) בכוונת הרמב״ם כך, וכנראה פירש בדבריו שכיון שהמדובר במי שחטא כירבעם בן נבט מוכרח שאינו מחמת מסנ״פ על קדה״ש – תמוה, דאכתי שייך דקאי שמסר נפשו על קדה״ש].

אמנם, כנ״ל, עכ״פ החת״ס כבר כתב שקדוש יאמר לו, בנהרג ע״י גוים. (ואפילו לא נתפרש שם דקאי שהרגו מחמת יהדותו). וכן משתמש שם בר״ת הי״ד דקאי א״דם עבדיו השפוך״. וכן מורה פשטות לשון שו״ת מהרי״ל עב, שכתב שם ״דמיקרי קדוש וחסיד, וכל ישראל קדושים הם״, וקאי אהך דסנהדרין שם, ומיירי בהרוגי מלכות באיזה אופן שיהי׳. וראיתי למי שר״ל שהוא מליצה בעלמא. ודבריו דחויים לגמרי כנראה למעיין. [ואגב, ילה״ע מהגהות הגר״א לתקו״ז כא, איהו קדוש דאתקדש שמי׳ דהקב״ה על ידי׳, שפי׳ דהיינו שקוראין אותו קדוש מחמת שנהרג על קדוה״ש].

ובאמת הוא כבר לשון הירושלמי תענית ד, ה משל לבן מלך שנתקדש, והפי׳ שנהרג.

ויש שהעירו מלישנא דקרא – דניאל ח, כד- “והשחית עצומים ועם קדושים”, וקאי על הריגת הנבחרים, וגם ההמון (ראה פי’ רס”ג שם. ועוד), וקרי להו “קדושים”.

וכבר כתבו שעפ”ז מובן כפל הל’ בנוסח אבינו מלכנו ועוד, עשה למען הרוגים ע”ש קדשך ואח”כ למען טבוחים על יחודך, שהאחרון הוא באותם שמסנ”פ מחמת יחוד ה’, אבל גם באלו שנהרגו רק מחמת ששמו נקרא עליהם, מחמת היותם יהודים, הם בגדר “הרוגים על שם קדשך”.

וראה בעמק המלך שער עולם הבריאה יד, קעג, ד, (והוא ע״פ זח״ב רמו, ב. וראה מדרש תהלים שוח״ט ט), בגודל מעלת הנהרג ע״י גוים אפילו אינו צדיק. ונראה שאינו מחלק ביניהם למקדשי השם לענין העונש (כבפלא יועץ ערך הצלה).

גם להעיר שבשו״ת מהר״ח או״ז יד, הובא בשו״ת משנ״ה שם, משמע קצת שיש להשוותם, מדיליף לקדושים שנהרגו מתוך צדקם ע״י הגוים על קדה״ש ונתקדשו ע״ יחוד שמו מדין הנהרג בידי גוים מתוך רשעו. ואף גם זאת, שבשיטת מה״ר שמרי׳ שהביא שם (שמהר״ח או״ז חלק עליו בחריפות, ועכ״ז הפליא והגדיל בגדולתו), דס״ל שאין מתאבלין על הקדושים, מההכרח לומר בטעמו דסבר שנתקדש מאד, וליכא גדר אבלות בקרבן כליל לה׳ (ראה כעי״ז בשו״ת מהרי״ל צט דאיכא דסברי הכי מחמת שנמחלו עונותיו), וא״כ מהו הראי׳ שהביא משאר אדם שנהרג בידי גוים, ומשמע קצת דסבר מהר״ח או״ז להשוות ביניהם.

אבל אינו מוכרח, שיל״ד, ואדרבה, דהא מיירי התם בקדושים שנהרגו על קדה״ש כפשוטו בגזירות שמד, וכדומה (וכדמוכח גם בסו״ד, יעו״ש). ועיקר דבריו לשלול דעת מי שר״ל שאין להתאבל עליהם, ובמכ״ש ממי שנהרג ע״י גוים שלא על קדה״ש שיש לו כפרה, וכמפורש בסנהדרין, וק״ו בנהרג על קדה״ש שמתכפר לו, ומתאבלין עליו. ומשמע, שבנהרג סתם כך ע״י גוים מתכפר, ומ״מ אי״ז נחשב כנהרג על קדה״ש.

ואף שעצ״ע כנ״ל, שלפי דרך זה אין הק״ו מובן, שהרי צדיק שנהרג על קדה״ש הוא נעלה יותר מרשע שנהרג ע״י גוי. ומהי ההוכחה שהביא שכיון שמבואר בגמרא שמתאבלים על רשע ממילא יש להתאבל גם על צדיק שנהרג על קדה״ש – הרי שאלה זו קיימת בכל אופן, שגם להסברא שדינו כנהרג על קדה״ש, סו״ס ודאי עדיף במת מתוך צדקו ונהרג על קדה״ש כפשוטו, וכמדומה שאין מי שיחלוק. וא״כ סר הק״ו. ועוד, שאכתי אינו מובן חריפות דבריו שיש למי שהורה כן להתענות, שסו״ס המורה הפליג בשבחם, ולא זלזל. אלא פשוט שלא בא אלא לשלול עצם הסברא, שגם ביש לו כפרה במיתתו מתאבל. ושאדרבה, מה שאינו מתאבל הוא רק במת ברשעו. וממילא כתב בדרך הפלגה שודאי שיש להתאבל על קדושים אלו, ושהסברא שלא להתאבל אדרבה מוריד אותם לדרגת מת מתוך רשעו.

ולמעשה, כן כתבו והעידו בשם כמה וכמה מגדולי ישראל בזמן השואה. וראה לקו״ש כא ע׳ 397. סה״ש תנש״א א ע׳ 234. ואין אחר דבריהם כלום.

ובהסיפור שמספר – מצינו גם כיו״ב אצל כו״כ. וראה מה שרצה ליישב בחשוקי חמד סנהדרין עד, ב. ודוחק.

רק זאת אומר שמקובל בכל תפוצות ישראל שדינו כקדוש, והוא ע״פ מהרי״ל וחת״ס. והשקו״ט כעת רק לענין ברכה, שבאמת צ״ע לברך בכגון דא.

והעירני ח״א, וז״ל:

מבואר מדברי הזוהר בראשית לח, ב, שישראל שנהרג ע”י גויים הרי הוא חקוק בבגד מיוחד של בורא עולם, ונמצא בהיכל מיוחד ביחד עם עשרה הרוגי מלכות של רבי עקיבא וחביריו. וראה דעת זקנים האזינו לב, מג. והנה ברש”י ב”ב מבואר שרע”ק וחביריו נהרגו על קידוש השם. ומשמע בזוהר שכל מי שנהרג ע”י גויים הוא קשור ביחד עם רבי עקיבא, שאיך יתכן לומר שיהודי שנהרג ע”י גויים יושב בגן עדן סמוך ונראה לרבי עקיבא, ולא קיים מצות ונקדשתי, ומה המחבר ביניהם. (ועיין מחזור ויטרי סימן תקלב: שבע כיתות של צדיקים. כת ראשונה הרוגי מלכות. כגון ר’ עקיבא וחביריו. כת שנייה טבועי ים וכו׳). ואין לדחות שהזוהר מדבר דוקא על יהודי שניתן לו בחירה האם למות או לא, כיון שהזוהר לא הזכיר כזה חילוק. ועוד שהזוהר מביא את הפסוק ידין בגויים מלא גויות. ואין סיבה לחלק האם נתנו ליהודי בחירה או לא. עכ״ל הכותב שליט״א.

אלא שאינה ראי׳ גמורה, דהתם קאי לגבי מדרגת הנשמה, אבל לא לענין קיום המצוה, אף שמסתבר שבקיום המצוה גופא עלי׳ גדולה יותר, וממילא אכתי צע״ק מדוע יושבים ביחד.

אמנם, קצת ראי׳ מרע״ק עצמו, ולא רק מחבריו, שאף שהקהיל קהלות הרי לא ניתנה בידו בחירה בשעת הריגתו אם ליהרג או לא, ואמר כל ימיו הצטער מתי יבוא לידו ואקיימנו, והיינו שההריגה עצמה היתה קיום המצוה, אף שלא הי׳ מדעתו וברצונו. ואף שרע״ק ידע שאסור ללמד תורה והחליט ללמד תורה אפילו שידע שיהרגו אותו – הרי במצות לימוד התורה במקום סכנה אינו מקיים מצות ונקדשתי. וגם נראה פשוט שלא הי׳ מוכרח שיהרגו אותו רק שהעמיד עצמו במקום סכנה.

ובכלל מצינו שעצם ההסכמה בנפשו שאם יזדמן כך מתי שיהי׳ ימסור נפשו הוא בכלל המצוה – ראה שו״ת הרשב״א ה, לה. אר״ח לרא״ש יום ראשון כה. ומ״מ הרצון אינו כקיום ממש, כדמוכח מרע״ק גופא שהצטער. [ונת׳ בכ״מ מחמת מעלת מסנ״פ בפועל – ראה סידור שער התפלה כו, א. אמ״ב פתח השער ו, ג. שערי אורה טו (ח, א). אוה״ת ראה ע׳ תרצה. סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ עב. וש״נ. והוא מחמת מעלת מס״נ דהגוף על מס״נ דהנשמה]. ושקו״ט בכ״מ בנוגע להב״י שהבטיחו לו שיזכה להישרף על קדה״ש ולא נתקיימה בפועל.



נ.ב. אגב, בכלל, צ״ב בגוף חובת ברכה על קדה״ש, שנזכר כמדומה לראשונה בפסקי ריקאנטי ע. ואח״כ ביוסף אומץ תפג. ובשל״ה שער האותיות סוף אות א ערך אמת ואמונה נז, הובא בפת״ש יו״ד קנז, ו, כ״כ מדנפשי׳, אלא שכתב שמצא אח״כ בריקאנטי. וכן במגד״ע ליעב״ץ פנה א אבן בוחן כו, כ״כ מד״ע. אלא שכתב שכמדומה לו שראה כן בספרים ואין בידו לחפש. ומה שהביא בדרכ״ת יו״ד קנז, כב, שבשו״ת בית דוד לר״י משלוניקי יו״ד עז הביא כן ממאירי – ליתא בבית דוד שם. וכן לא מצאנו זכרו במאירי.

ובכולם יש שינויי גירסאות ונוסחאות בהברכה באופן קיצוני, ולא רק אם לברך לקדש או על קידוש (וגם בזה שקו״ט. וראה ק״נ לרא״ש פסחים א, י אות כ. ונחלקו גם בכוונת ריקאנטי אם נוסח בא לאשמועינן או גוף הענין – ראה של״ה שם. שד״ח ד אס״ד מערכת ברכות אות כב).

אלא שלא בא זכרו לפנ״ז בראשונים. והרי שכיח הי׳ הענין אצלם. ובכה״ג לא ראינו ראי׳.

ומצינו באישהו מקומן עדויות שבירכו ברכת השחיטה ולא נת׳ הכוונה.

ואם לדין יש תשובה מכמה טעמים: למ״ד שב״נ מצויים עלי׳ ושאין מברכים על מצוה שב״נ מצווים (תועפות ראם ליראים תג, ז. ועוד), הטענה שתלוי׳ בידי אחרים (אא״כ להדעות שמקיים המצוה גם כשניצל, כבשל״ה שם. וראה לקו״ש כז ע׳ 171 הע׳ 23. ועוד הביא סברא בשל״ה שם, אלא שדחה, שאינו מברך במצוה שא״צ לחזר אחרי׳), שהיא מצוה תמידית (מעשה בצלאל לריקאנטי שם), שאי״ב מעשה שאינו בקו״ע (שפ״א יו״ד קנז. ויגד יעקב ויקרא מצותיך שעשועי רצז), והמצוה תלוי׳ רק בגוף הרצון (ראה ר״ד י״ב אייר תשד״מ), שמא אין כוונתו למצוה רק שקץ בחייו (שו״ת פרי השדה ב, ס). וראה גם בדרכ״ת שם בשם מהרם שיק מ׳ רצז, שלא לברך ע״ד מעשה ידי טובעים ואתם אומרים שירה. וכן מצינו בראשונים שלא לברך על מיתת בי״ד מטעם שאין מברכים על פורענות. אבל ראה שו״ת בית דוד שם מש״כ לחלק. וראה גם מענה אליהו ל. שם מז.

וראה סה״מ תש״ט ע׳ 121 שיש לחלק בסוגי המסנ״פ לענין ברכה.

ויש שכתב שמברכים בכ״י בברכת המקדש שמו ברבים – ראה מהרש״ל סד, הובא במג״א מו. וראה גם בשל״ה שם. ואולי לפ״ז אין לברך בשעת מעשה.

וכן העירו שרע״ק יצאה נשמתו באחד, ומשמע שלא בירך או שהפסיק. ואכן י״א לומר שמע ישראל אחר הברכה. וא״ש גם להדעה שבמסירה למות כבר קיים המצוה.

 

[י"ג מידות]

א. איזה קידוש שם עשו הנרצחים במסיבה הידועה שהיתה בשמחת תורה, והרי היה זה בדיוק להפך.

האם מחללי שבת שנהרגים מפני שהם יהודים, עדיין בכלל מצוות קידוש השם

לכבוד הרה''ג שמעון גארל שליט''א
כתב כת''ר:

בימים האלה שמעתי הרבה דברים בנוגע בני עמנו שהרוגים ע"י המחבלים הערעורים שר"י שהם נהרגו על קידוש ה'. שהם נהרגו לפי שם יהודים בין אם הם מה שנקראו "חילונים", חרדים, או דתיים. וזה נראה לי דבר פשוט. אבל שמעתי גם מאנשים שלכל הנראה הם ת"ח שכל מחללי שבת שנהרגו פשוט שהם נהרגים משום עבירות שבידם ואינם נקרא נהרג על ק"ה. מה דעתך בזה? וגם האם מותר או טוב לדון בטעמים שלכו' הם דברים נסתרים ואינו יכול לעמוד עליהם? ע''כ דברי כת''ר.


א) נראה שאף יהודי שהוא רשע גמור הוא בכלל נהרג על קדושת ה'. ולכן כתב הרמב''ם באגרת השמד (או אגרת קדוש השם) ''ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו, הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם. וכך אמרו ע"ה פסחים נ' א' ע"ש "מקום שהרוגי מלכות עומדים. אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כגון ר' עקיבא וחבריו. וכ"ש דאיכא תורה ומעשים טובים, אלה הרוגי לוד".'' ע''ש.


הרי אף רשע גמור שעובד ע''ז במזיד וגם ''מחטיאי הרבים, כיצד אחד שהחטיא בדבר גדול כגון ירבעם'' כמ''ש הרמב''ם הל' תשובה פ''ג הל''י, הוא בכלל נהרג על קדושת ה' כמ''ש הרמב''ם הנ''ל. וכן י''ל לגבי מי שמחלל שבת, שהרי העבירה של ע''ז היא יותר חמורה מחילול שבת, שלגבי חילול שבת י''ל יעבור ואל יהרג, משא''כ בע''ז. ולכן ק''ו שמי שמחלל שבת הוא בכלל נהרג על קדושת השם.


וגם מצינו שלאו דוקא מי שכיון למסור את נפשו על קידוש ה' כמו בדין יהרג ואל יעבור, אלא אף מי שנהרג מפני שהוא יהודי אבל הוא נהרג כנגד רצונו והוא אינו מתכוין לזה כלל, הוא בכלל נהרג על קידוש ה'.


וכן משמע ממ''ש בסנהדרין מז. ''...א"ל רבא מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו, מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא ליה כפרה, נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה, תדע דכתיב מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [וגו'] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ, מאי עבדיך ומאי חסידיך, לאו חסידיך חסידיך ממש, עבדיך הנך דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך.'' ע''ש.


ודין ''עבדיך'' שייך בהריגה ע''י גוים כמ''ש רש''י שם, ''הרוגי מלכות. הני דעובדי כוכבים.'' ואף ביהודי שפירש מדרכי צבור כמבואר בגמ' שם, ופירש''י ''מדרכי צבור. כגון שנשתמדו.'' הרי אף משומד נחשב בכלל ''עבדיך'' אם הוא נהרג ע''י עכו''ם. וזה אף שהוא כנגד רצון המשומד, שודאי הוא אינו בוחר בהריגה כלל, וזה כנגד רצונו.


וכבר מצינו שהמדרגה של ''עבדיך'' היא גבוהה מאד, שהרי אף האבות נקראו ''עבדיך'', כמ''ש בשמות פ''לב יג, ''זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך.'' וכן מצינו במשה רבינו, שכתוב ''וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'.''


ולפי גמ' הנ''ל כתוב בשו''ת מהרי''ל ס''עב אות ג, ''ומה שכתבת באותם שנהרגו מתוך רשעם שנקראים קדוש וחסיד, אין הכי נמי, וכתוב כן גם בפסוק נתנו נבלת עבדך וגו', והעמדנו באותם שנהרגים מתוך רשען, וכל ישראל קדושים הם.'' ע''ש. הרי הפירוש של ''עבדיך'' בגמ' הנ''ל הוא ''קדוש וחסיד''. ולכן שפיר הוא לומר שזה בכלל נהרג על קדושת ה', ואף שזה כנגד רצון הנהרג והוא לא כיון לקיים מצוה זו.


וכן ראיתי באור זרוע ח''ב ס''תכח, שהביא הגמ' הנ''ל ושוב כתב ''הא למדת דבין לאביי ובין לרבא מת מתוך רשעו לא הוי ליה כפרה, נהרג מתוך רשעו בידי עכו"ם הויא ליה כפרה... נהרג בידי עכו"ם לכ"ע מתאבל עליו שאין לומר דמת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה.'' ע''ש. (עיין עוד בזה ברמ''א י''ד ס''שמ ה, והש''ך שם ס''ק ט, והרמ''א ס''שעו ד, והט''ז שם ס''ק ו.)


וראיתי בשו''ת חתם סופר י''ד ס''שלג שכתב לפי גמ' הנ''ל, ''תו איכא למשמע דנהרג בידי עכו"ם נתכפר לו מיד טרם צערי דקברי, דהרי אותן שהיה מאכל לעוף שמים לא חזו צערי דקברי, וגם בטרם נתנו לעוף השמים כבר קרי להו עבדיך, שהרי אומר נתנו נבלת עבדיך מאכל לעוף ש"מ מעתה שנקטלו קרי ליה מיד עבדיך ונתכפר להם, א"כ ראוי' ומחויב לקוברם בקבר אבותיהם לפי כבודם.'' ע''ש.


ב) ויש לחקור עוד בזה לפי מ''ש הרמב''ם הל' חמץ ומצה פ''ו הל''ג, ''אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטין לאכול יצא ידי חובתו.'' ולכאורה משמע שמצוות אינן צריכות כוונה. אלא בהל' שופר פ''ב הל''ד, הרמב''ם פסק שמצוות צריכות כוונה. וכדי ליישב סתירה זו כתב הרב המגיד בהל' שופר שם שבכל מצוה שיש עשייה כגון אכילת מצה היא אינה צריכה כוונה, אבל בשמיעה בלבד שאין בזו עשייה היא צריכה כוונה.


וכן נראה דעת רבינו אברהם בן הרמב''ם, שכתב בשו''ת ס''לד ליישב סתירה הנ''ל, וז''ל ''ואי קשיא לך מאי שנא שופר ומגילה משאר מצות, זו ודאי קושיא עמוקה היא, והיא על הגמרא לא על אבא מארי זכרו לחיי העולם הבא, וכמה זמן נתקשית לי קושיא זו אחר פטירת אבא מארי ז''ל עד דאשכחת בה טעמא והוא שהמצות דאמרינן בהו מצות אינן צריכות כונה, מצות שקיומן בעשיית מעשה שגוף אותה העשיה היא המצוה כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיוצא בהן, אבל שופר הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא, כי לא מיכוין מאי קא עביד מן המצוה, אינו כאוכל מצה וטובל דאע''פ שלא כיון לבו בעת העשיה כבר קיים המצוה בעת העשיה שגוף המצוה היא שיאכל או יטבול, וכן נמי שומע מגילה כשומע שופר, תדע דלא הצרכנו קורא מגלה לכוין לבו לצאת אלא שומע קריאת מגלה בלבד הוא שיצרכנו אותו כוונה, אבל הקורא עצמו אין דינו חמור מדין קריאת שמע שאם כיון לבו לקרות אע''פ שלא כיון לצאת יצא. ואע''פ שלא נתפרש הכי בגמרא מהקושיא גמרינן ליה, ועוד שלא ראינו אותם הצריכו כונה לצאת אלא בשומע בלבד, וכמה טעם ברור הוא זה, ודקדוק יפה למבינים, וכבר גלינו אותו לכל התלמידים בבית המדרש מכמה שנים.'' ע''ש.


ולפי זה יש להעיר על דין הריגת יהודי כנגד רצונו ע''י גוי, שי''ל שאין בזה מעשה ע''י היהודי אלא כל המעשה הוא ע''י הגוי. ולכן נראה שצריך כוונה כדי לקיים מצוות נהרג על קידוש ה'. וא''כ כיון שהיהודי אינו רוצה כלל בהריגה זו, וזה כמו ''שאנסוהו עכו"ם או לסטין'' בדין מצה הנ''ל, אז הוא אינו מקיים מצוות נהרג לשם קדושת ה'. ולכן איך כתוב בגמ' סנהדרין הנ''ל שיש לו כפרה והוא בכלל ''עבדיך'' ובכלל ''קדוש וחסיד'' כמ''ש המהרי''ל.


וכן יש להקשות לפי מ''ש הכסף משנה בהל' שופר שם לתרץ הסתירה הנ''ל ברמב''ם, וז''ל ''והר"ן ז"ל כתב וז"ל וכן פסק הר"ם במז"ל בפרק ב' מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא, אלא שבפ"ו מהל' חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא פליגא דידיה אדידיה... דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה... עכ"ל.''. ע''ש. ו


ואף לפי זה יש להעיר, שהלא ודאי שגוף היהודי אינו נהנה כלל בהריגתו, ולכן איך הוא מקיים מצוות קידוש ה' כנגד רצונו, שכשאין הנאה הוא צריך כוונה כדי לקיים את המצוה. וכל שכן אם הגוים הורגים היהודי כשהוא ישן במטתו והוא מת מיד והוא אינו יודע כלל מזה, שאיך אפשר לו לקיים מצוות קידוש ה' בלי כוונה לצאת.


ולכן נראה לומר דשאני מצוות קידוש השם, כיון דילפינן מצוה זו ממ''ש ''ונקדשתי בתוך בני ישראל''. ויש לדקדק שלא כתוב לגבי האדם בלשון קום עשה ''וקדשתם אותי בתוך בני ישראל.'' וזה שלא כדמצינו בכמה מקומות אחרים בתורה שיש לשון קום עשה בענין חיוב האדם לקדש. ולכן לדוגמא כתוב שמות פ''כט כא, ''ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו''. וכתוב שמות פ''מ י, ''ומשחת את מזבח העלה ואת כל כליו וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים.'' וכתוב בויקרא פ''טז יט ''והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל''. וכתוב בבמדבר פ''ו יא, לגבי נזיר ''וקדש את ראשו ביום ההוא''. הרי בכל אלו יש לשון קום עשה לגבי האדם.


ולפי זה נראה לומר שכיון שלא כתוב במצוות קידוש ה', לשון קום עשה לגבי האדם כגון ''וקדשתם אותי בתוך בני ישראל'', אלא רק ''ונקדשתי'' וזה רק לגבי הקב''ה, לכן משמע שמצוות קידוש ה' היא תלויה רק בתוצאה, דהיינו אם התוצאה היא שיש יהודי שנהרג מפני שהוא יהודי, אז יש קידוש ה', אף שהיהודי לא ידע מזה כגון כשהוא ישן על מטתו כשהגוים הורגים אותו, או אף כשהוא אינו מתכוין לזה והוא כנגד רצונו, שבאלו התוצאה היא שעדיין יש יהודי שנהרג רק מפני שהוא יהודי. ולכן שפיר הוא לומר שבכל אלו יש קיום מצוות קידוש ה'.


ולכן י''ל שאף אם יהודים אלו לא קיימו המצוות ואף אם הם היו כירבעם המלך, עדיין הם קיימו קידוש ה', ואף אם הם לא כיונו למסור נפשם על קידוש ה', מ''מ עדיין הם קיימו מצוה יקרה זו.


ולפי זה י''ל שההרוגים ע''י המחבלים במעשה נורא הנ''ל, הם בכלל מ''ש הזוהר בראשית מא ע''א ''היכלא רביעאה, הכא קיימא חד רוחא גדריהאל (נ"א גהדהא"ל) שמיה, דא קיימא על כל אינון נשמתין דקטולי דשאר עמין לאעלא לון גו פורפרא דמלכא, ואתרשימו תמן, עד יומא דינקום לון קב"ה, דכתיב (תהלים קי ו) ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה.''


וכן הוא בזוהר שם לט ע''א,''וכדין פורפירא לביש, ותמן חקיקין ורשימין כל אינון קטולי דשאר עמין עעכו"ם בההוא פורפירא, וסליק ההוא פורפירא לעילא, ואתחקק תמן גו פורפירא עלאה דמלכא, וקב"ה זמין לאלבשא ההוא פורפירא ולמידן עמין, דכתיב (תהלים קי ו) ידין בגוים מלא גויות.''


ג) מ''מ ראיתי לרבינו יונה בשערי תשובה שער ד' אות כ, שכתב ''ומה שאמרו רבותינו ז''ל כי מי שיש בידו חילול השם. תשובה ויום הכפורים ויסורין תולין ומיתה ממרקת. לפי שהמיתה ממרקת כל חטא אשר התשובה מועילה. ואם נהרג והתודה לפני מותו מעת שנפלה עליו אימת המות יש לו כפרה. ונחשב ההורג כשופך דם נקי וחסיד. שנאמר (תהלים עט). בשר חסידיך לחיתו ארץ. ואמרו רבותינו ז''ל (מדרש תהלים) כי זה נאמר גם על הרשעים שבהם. שנאמר עליהם (ירמיה ה). סוסים מיזנים משכים היו. כי נחשבו כחסידים. לפי שנעשה בהם הדין. כמו שכתוב ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך.''


ולכאורה י''ל שאם נהרג מי שמחלל השם, אז יש לו כפרה רק אם ''התודה לפני מותו'', ולכן בנד''ד שההרוגים לא חזרו בתשובה קודם מיתתן י''ל שאין להם כפרה והם אינם בכלל הרוגים על קידוש ה'.


אלא זה אינו, די''ל שהשע''ת רק כתב ''ואם נהרג'', דהיינו שהוא מיירי רק בסתם הריגה, כגון אם ישראל הורג חבירו כשיש מחלוקת ביניהם, או כשישראל הורג חבירו בשוגג וכדומה, וכן אם גוי הורג ישראל לא מפני שהוא ישראל אלא מפני שיש מחלוקת ביניהם, או אם הגוי הורג ישראל בשוגג, אז אם הנהרג עושה תשובה לפני מותו אז היא מועילה לכפרה על עון חילול השם. והשע''ת לא בא לדון לגבי ישראל שנהרג ע''י גוי משום שהוא ישראל, שזה דין מיוחד, ובזה כתב המהרי''ל הנ''ל שהנהרג הוא ''קדוש וחסיד''.


או י''ל שהשע''ת ג''כ מיירי אף בישראל שנהרג ע''י גוי מפני שהוא ישראל, שהרי הוא הביא הפסוק ''בשר חסידיך לחיתו ארץ'', וזה כמ''ש בגמ' סנהדרין הנ''ל. אלא א''כ מצינו שיש שתי מדרגות בגמ' שם, דהיינו ''חסידיך'' וגם ''עבדיך'', ולכן כתוב בגמ' שם, ''תדע דכתיב מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [וגו'] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ, מאי עבדיך ומאי חסידיך, לאו חסידיך חסידיך ממש, עבדיך הנך דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך.'' ע''ש. ולכן פירש השע''ת שאם מי שמחלל השם עושה תשובה קודם מיתתו אז הוא בגדר של ''חסידיך'' וזה מ''ש השע''ת ''נקי וחסיד'', משא''כ במי שאינו עושה תשובה, שאז הוא רק בגדר ''עבדיך''. וכן הוא, שודאי שיש מדרגות שונות בקידוש השם זו למעלה מזו (עיין פסחים נ.), אבל עדיין י''ל שמי שאינו חוזר בתשובה קודם מיתתו ואינו בגדר של ''חסידך'', מ''מ הוא בגדר של ''עבדיך'', וכבר כתבתי שאף מדרגה זו היא גבוהה מאד, שאף האבות נקראו ''עבדיך'' כמ''ש ''זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך.'' וכן מצינו במשה רבינו.


ד) וגם צריך לחקור במ''ש המאירי בגמ' סנהדרין שם, וז''ל ''כל הרוגי בית דין שמתו מתוך רשעם ולא חזרו בתשובה במיתתן אין מיתתן מכפרת, וכן הדין במתים מאליהם או שהם הרוגי מלכות, אבל התשובה אפילו אינה באה עד דכדוכה של נפש מכפרת ונותנת לו מדור לפי כבודו כמו שבארנו בחבור התשובה''


והוא קשה להלום דברי המאירי עם הגמ' הנ''ל, שכתוב בגמ' ''מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא ליה כפרה, נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה.'' משמע מ''מתוך רשעו'' שהנהרג עדיין רשע והוא לא עשה שום תשובה קודם מיתתו. ולכן איך כתב המאירי דבעינן תשובה דוקא כדי לכפר.


וכן נראה מרש''י שם שהסוגיא דברה לגבי מי שלא עשה תשובה קודם מיתתו, שמה שאמר רבא שם הוא כדי להשיב על הא ''דתני רב שמעיה יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא, ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו''. ופירש''י שם, ''אלמא לא כיפרה לו מיתתו אם לא חזר בו''. הרי הוא לא חזר בו, ועדיין הוא רשע, ועל זה ''א"ל רבא מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו מת מתוך רשעו...''. הרי שרבא מיירי לגבי מי שלא חזר בתשובה.


וכן הוא בקהלת רבה פר' ד' אות א, על הפסוק ''ושבתי אני ואראה את כל העשקים אשר נעשים תחת השמש, והנה דמעת העשקים ואין להם מנחם, ומיד עשקיהם כח ואין להם מנחם.'' וכתוב במדרש שם, ''ורבי חנינא פתר קרייה בהרוגי מלכות שהם באים לחיי עולם הבא אע''פ שאינן מתודין.'' ע''ש.


וגם הוא קשה להבין מ''ש המאירי ''וכן הדין במתים מאליהם או שהם הרוגי מלכות''. הרי הוא השוה אותם כדי לומר שדיניהם שווים, אבל הלא רבא בגמ' הנ''ל עשה חילוק ביניהם, דהיינו בין ''אורחיה קמיית'' ובין ''לאו אורחיה קמיית''. ואת''ל שרבא מיירי כשיש תשובה, אז מאיזה טעם אין כפרה לאורחיה קמיית. אלא צ''ל שרבא מיירי כשאין תשובה, ויש לחלק בין ''אורחיה קמיית'' שאין לו כפרה ובין ''לאו אורחיה קמיית'' כגון הרוגי מלכות שיש להם כפרה.


ה) שוב ראיתי בשו''ת משנה הלכות ח''טז ס''קכא, שהאריך בדין ''מומר שנהרג על היותו יהודי, אי הוי בכלל קידוש השם.'' ואחר שהוא הביא מ''ש בגמ' סנהדרין הנ''ל ומ''ש האור זרוע והמהרי''ל, הוא כתב ''והנה פשוט דכל הני ראשונים לא כתבו כלום מהרהור תשובה, אלא מדין נהרג ע''י עכו''ם... דהא גופיה שנהרג ע''י עכו''ם מכפרת.''


וגם הוא כתב שם, ''יש כאן חילוק בין... נהרגו על רשעתם או על אחד מהרשעיות שעשו כגון שגנבו וכיוצה בזה... וע''ז נחלקו אם בעי הרהור תשובה או סגי בצער שנהרג... אבל היכא שנהרג ע''י מלכות בשביל שהוא יהודי ולא בשביל איזה חטא שיש עליו, זה ענין אחר שהוא גדר של קדוש השם, וכל שנתקדש שם שמים על ידו זה בעצמו הוא הכפרה בעצמה.'' ע''ש.


ואח''ז הוא כתב ''האי גברא שנהרג מהסקאדים (טילים) שהגוים שלחו על בני ישראל וח''ו להכחיד את כלל ישראל, ואצלם אין נ''מ אם יפול על שומרי התורה ומצות או במקום אחר, שהרי שלחו לתל אביב ולבני ברק ולשאר בכל מקום שיש יהודים, א''כ הם ח''ו על הכלל כלו יצאו וכלם היו, ואם נפל הסקאד (טיל) מהגוים לפענ''ד הוא בגדר אחר ולא בגדר הרוגי עכו''ם אלא מהרוגי עכו''ם בשביל שהם בני ישראל... א''כ מי שמת תחת יד הרשעים ועל ידם וכיוצא בזה, הרי הם כלם קדושים.'' ע''ש.


ו) ולכן למסקנה נראה שודאי שההרוגים במעשה נורא הנ''ל הם בכלל ''ונקדשתי בתוך בני ישראל'', וכמ''ש המהרי''ל ''ומה שכתבת באותם שנהרגו מתוך רשעם שנקראים קדוש וחסיד, אין הכי נמי, וכתוב כן גם בפסוק נתנו נבלת עבדך וגו', והעמדנו באותם שנהרגים מתוך רשען, וכל ישראל קדושים הם.'' ע''ש. וכן הוא ברמב''ם באגרת השמד הנ''ל שכתב ''שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו, הוא מעולם הבא.'' וזה אף כשהם לא חזרו בתשובה קודם מיתתם כפי המבואר לעיל.


ואם יש מי שמפקפק בזה כדי לומר שעדיין הם רשעים ואין להם כפרה במיתתם, אז יש לו ליזהר ממ''ש הרמב''ם באגרת השמד הנ''ל לגבי שאין ללמד חובה על בני ישראל, ''וכמו כן ישראל בימי אליהו, היו כולם עובדי ע"ז ברצון בעוונותיהם, לבד ז' האלפים "כל הברכים וגו' וכל הפה אשר לא נשק לו" (מלכים א י"ט י"ח). ועם כל זה, כשעמד ללמד חובה על ישראל בחורב, כמו שאמר שם פ' ט' וי' "ויאמר מה לך פה אליהו, ויאמר קנא קנאתי לה' אלקי צבקות כי עזבו בריתך בני ישראל". אמר לו שמא בריתך? אמר לו "אף מזבחותיך הרסו". אמר לו שמא מזבחך? אמר לו "ואת נביאיך הרגו בחרב". אמר לו והרי אתה קיים? אמר לו "ואותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה". השיבו הקב"ה עד שאתה מלמד חובה על ישראל, לא היה לך ללמד על אומות העולם שיש להם בית הוועד, בית לעבודה זרה, ותלמד חובה על ישראל? שנאמר ישעיה י"ז ב' "עזובות ערי ערוער". לך שוב לדרכך מדברה דמשק. כל זה מובא לחכמים במדרש חזית א' ו'.'' עיין ברמב''ם שם עוד דוגמאות כזו.


ז) וגם כתב כת''ר, ''האם מותר או טוב לדון בטעמים שלכו' הם דברים נסתרים ואינו יכול לעמוד עליהם?''.


מצינו שבכמה מקומות חז''ל דרשו על טעם העונשים, ולכן לדוגמא כתוב במשנה שבת פ''ב מ''ו, ''על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר.''


אלא עדיין יש לחקור בזה, שרש''י בשבת לב. פירש הטעם למה דוקא בשעת לידה באו העונשים לאשה, וז''ל ''האשה כשהיא בבריאות פעמים שזכיותיה תולין ואין כח במקטרג להזכיר עונה, אבל משהגיעה לפתח הסכנה וצריכה לנסים שם מזכירין עונותיה ומעשיה אם ראויה היא לנס אם לאו.'' ע''ש. וזה כמ''ש הירושלמי שם, ''ומאן דמר יולדות מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה.'' הרי כשהאשה בשעת סכנה אז יש יותר חשש שיבואו עונשים אליה.


וא''כ הוא, אז נראה שלאו דוקא עונשים לגבי נדה חלה והדלקת נרות אף שיש טעמים נכונים לחוש לעבירות אלו, אלא יש לחוש גם לכמה עונשים משום עבירות אחרות, שבעת סכנה יש ''כח במקטרג להזכיר עונה''. וזה כדמצינו באמוראים בגמ' שם, ''וגברי היכא מיבדקי, אמר ריש לקיש בשעה שעוברים על הגשר, גשר ותו לא אימא כעין גשר, רב לא עבר במברא דיתיב ביה עכו"ם אמר דילמא מיפקיד ליה דינא עליה ומתפיסנא בהדיה, שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה עכו"ם אמר שטנא בתרי אומי לא שליט, ר' ינאי בדיק ועבר ר' ינאי לטעמיה דאמר לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, אמר רבי חנין מאי קראה קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, רבי זירא ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלא.'' ע''ש. משמע מזה שיש חשש שהם ימותו מאיזה מין עבירה שהם עשו, כל מאן כדאית ליה, ולאו דוקא משום מין עבירה מיוחדת.


ולכן אף לגבי אשה בשעת לידה י''ל שכיון שהיא בסכנה, אז יש לחוש שלאו דוקא שמא היא תמות משום נדה חלה והדלקת נרות אף שיש טעמים נכונים לחוש לעבירות אלו דוקא, אלא אף יש חשש שמא היא תמות משום עבירות אחרות גם כן, כדמצינו באמוראים הנ''ל שלא הזכירו שמא הם ימותו משום איזה מין עבירה מיוחדת.


ולפי זה מצינו שאם אשה מתה בשעת לידה, אז הוא קשה לידע בדיוק משום איזו עבירה היא מתה. וכן י''ל בכל שאר מקומות שכתבו חז''ל שאיזה עונש בא משום עבירה פלוני, שלאו דוקא הוא שכיון שהאדם כבר בשעת סכנה אז אף על עבירות אחרות הוא ראוי למות כיון שיש ''כח במקטרג להזכיר עונה.'' ולכן מצינו שהוא קשה מאד לאדם שעומד בחוץ ואינו יכול להסתכל בלב חבירו, לידע בדיוק מאיזה טעם בא איזה עונש לחבירו. וזה כמו שאמר הקב''ה לשמואל הנביא ''כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.''


וכן י''ל לגבי עונש צרעת, שכתב הרמב''ם הל' טומאת צראעת פ''טז הל''י, ''אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע.'' אלא גם מצינו כתוב בתנחומא פר' מצורע ס''ד, ''כך שנו רבותינו, על אחת עשרה דברים הנגעים באים על האדם. על עבודה זרה, ועל חלול השם, ועל גלוי עריות, ועל הגנבות, ועל לשון הרע, ועל המעיד עדות שקר, ועל הדיין המקלקל את הדין, ועל שבועת שוא, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, ועל החושב מחשבות של שקר, ועל המשלח מדנים בין אחים. ויש אומרים, אף על עין רעה...''. ע''ש. ולכן אף מזה ראינו שהוא אינו ברור לאדם שעומד בחוץ ואינו יכול להסתכל בלב חבירו, לידע מאיזה טעם בא נגע צרעת לחבירו.


ובשלמא שכתוב בברכות ה. ''אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו... פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה... ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם'', אבל כל זה לגבי האדם עצמו, אבל לחבירו שאינו יכול לראות בלב אדם זה, הוא קשה מאד לידע מאיזה טעם בא איזה עונש לאדם זה. ולכן אין לאדם לומר שהוא יודע בוודאות הטעם שבא איזה עונש לחבירו, שנראה שזה בכלל גסות רוח לומר שהוא יודע בנסתרים, שאין לנו נביאות בזה''ז.


וכל זה לגבי אדם פרטי, אבל כן נראה לומר כשהעונש בא למדינה. לכן כתב הרמב''ם הל' תעניות פ''א הל''ב-ג, ''ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.''


ואף שכתוב בפרקי אבות פ''ה מ''ח, ''שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירה... חרב באה לעולם על ענוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה.'' ופירש הרע''ב שם, ''ענוי הדין - שיודעים להיכן הדין נוטה ומעכבין ואין פוסקין אותו. עוות הדין - לזכות את החייב ולחייב את הזכאי. ועל המורים בתורה שלא כהלכה - לאסור את המותר ולהתיר את האסור.'' ע''ש. לכאורה משמע שכשבאה מלחמה, דהיינו ''חרב'', שזה רק מפני טעמים אלו.


מ''מ אף בזה י''ל שלאו דוקא הוא, שהרי מצינו בזה''ז כמה מיני עבירות בארץ כנודע, והוא קשה לומר שהעונש של מלחמה באה לארץ מפני עבירות הנ''ל דוקא ולא משום עבירות אחרות שהן חמורות מאד. ולכן י''ל שכולנו צריכים לחזור בתשובה מכל עבריה ועבירה שיש בנו, בין החרדים בין הדתיים ובין החילונים, ואין לאדם לומר שחבירו צריך לחזור בתשובה אבל הוא עצמו אינו צריך כיון שהוא שומר תורה ומצוות ותלמיד חכם ואין בו עבירה, שזה אינו, שלפי מ''ש בפרקי אבות הנ''ל חרב ומלחמה באו לעולם משום ''ענוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה'', כל אלו שייכים לגבי החכמים, שהרי הם הדיינים וגם הם ''המורים בתורה''. ולכן כולנו צריכים לעשות חשבון הנפש ולחזור בתשובה.


ואסיים בכבוד רב


מחבר הספר אורחותיך למדני

 

[ברוך שאמר]

ציטוט מתוך המכלול

האם לשיטת הגר"מ זמבא החיילים כן נחשבים שנהרגו על קידוש השם ("מרד מזוין")?

 

[מידה טובה]

הבאת ב' נקודות, האחת - אם הם מוגדרים 'הרוגים על קידוש השם', ועיין במה שציטטת, שהיו רבנים (כמו ר' אלחנן וסרמן) שכן כינו אותם (בשואה) 'הרוגים על קידוש השם'.
ובכ"מ, הרי הם 'הרוגי מלכות' בודאי.

הנקודה השניה, האם הם נהרגו בגלל היותם יהודים, וע"ז לית מאן דפליג שזה כך.

 

[י"ג מידות]

האם לשיטת הגר"מ זמבא החיילים כן נחשבים שנהרגו על קידוש השם ("מרד מזוין")?

לא, כי כוונתו היתה שע"י המרד יש סיכוי שיוכלו להשאר חיים ולהמשיך בדרך התורה, אבל החיילים שנלחמים יכולים ללכת לבית הכנסת ולא להלחם.

 

[הצעיר שבחבורה]

לא, כי כוונתו היתה שע"י המרד יש סיכוי שיוכלו להשאר חיים ולהמשיך בדרך התורה, אבל החיילים שנלחמים יכולים ללכת לבית הכנסת ולא להלחם.

חייל שנלחם וכוונתו שמר יוכל לישב בשלוה בארץ הזאת, ללמוד ולקיים מצוות, מה דינו?

 

[צריך עיון]

מי שיוצא ליהרג על קידוש השם ברבים מברך אקב''ו וציונו... [ההמשך כבר מחלוקת הפו'].
האם היוצא ליהרג במלחמה זו יברך??

 

[הצעיר שבחבורה]

האם היוצא ליהרג במלחמה זו יברך??

מי יוצא ליהרג במלחמה?

 

[צריך עיון]

מי יוצא ליהרג במלחמה?

כונתי למי שרואה שבאו עליו מחבלים ל''ע וקמים להורגו, ולא בהקשר של לעבור על דת וגזרת שמד.