סדרת מאמרים - הידורים ודקדוקי הלכה בחג הפסח – חלק ב | ביעור חמץ | פורום אוצר התורה סדרת מאמרים - הידורים ודקדוקי הלכה בחג הפסח – חלק ב | ביעור חמץ | פורום אוצר התורה

סדרת מאמרים הידורים ודקדוקי הלכה בחג הפסח – חלק ב | ביעור חמץ

למעבר לחלק א'
הידורים ודקדוקי הלכה בחג הפסח – חלק ב' - ביעור חמץ

מפי הגאון
רבי משה שטרנבוך שליט"א
שנת ה'תשע"ח
בתוספת מקצת הערות ממני הקטן​


ז] בביטול חמץ אנו מדקדקים שלא לומר "ליבטל וליהוי הפקר בעפרא דארעא", (בתוספת וא"ו – וליהוי), שמלשון זה משמע שכוונתו לבטל החמץ וגם להפקירו [ושההפקר יהא כעפרא דארעא], והרי בהפקר אין יוצאים המצוות עשה, והמצווה הוא לבטלו כעפר ולא להפקירו כעפר וכמבואר בראשונים, ולכן ראוי לומר "ליבטל – ליהוי הפקר כעפרא דארעא" בלא וא"ו, שבזה משמע שגוף עשייתו הוא ביטול ולא הפקר, אלא שע"י הביטול נעשה ממילא הפקר.

ח] ראוי שמי שאינו מבין ארמית שיאמר התרגום המדויק בלשון הקודש או בשפה המדוברת, וראוי להודיע ש"חמירא" היינו שאור ו"חמיעא" הוא חמץ, [וכמבואר בתרגום אונקלוס], ולא להיפך כמו שנדמה לרבים.

ט] ראוי להוסיף כשמבטל ביום, שכוונתו לבטל את כל חמצו ואפילו מה שמכר[‏א] שאם מאיזו סיבה לא חל המכירה, מגל"ד שהחמץ שמכר מבוטל[‏ב].

י] אם שורף החמץ ברשות הרבים, אינו מקיים המצווה לדעת הרמב"ן והגר"א דס"ל שמצות תשביתו חל רק בביתו ורשותו, והמהדר לקיים המצווה לכו"ע, יניח החמץ בתוך כלי שלו וישרפנו כשמונח שם דוקא.

יא] יש להיזהר שלא לשפוך נפט על גבי החמץ, כיון שאז החמץ נפסל מאכילת כלב קודם שנשרף, ולא מקיים מצות ביעור בשריפה שהלא החמץ בלא"ה כבר מושבת[‏ג].

יב] בשריפת חמץ יש להיזהר שהחמץ יהיה שרוף לגמרי גם מבפנים, ולא להסתפק בכך שהחמץ הושחר מבחוץ, שפעמים הרבה עדיין אפשר לקלף החמץ מבחוץ ולמצוא שנשאר כזית חמץ מבפנים הראוי לאכילה. ונראה עוד שמצוה מן המובחר לשורפו לגמרי עד שיהא כעפר ולא רק כגחלת, שבזה מושבת לגמרי מן העולם.

יג] ראוי להמתין בשעת השריפה ולא לבטל את חמצו עד שרואה שהחמץ שרוף לגמרי, שאם ביטלו כבר אינו שלו ושוב אינו מקיים מצוה בשריפתו, ולכן לא יעזוב את מקום השריפה עד שבטוח שנשרף כראוי ורק אז יבטל.

יד] מצות שריפה חלה על כל מי שיש לו חמץ ברשותו אבל אין חיוב להשיג חמץ לקיים בערב פסח את המצוה בשריפה, ולכן בניו שאין להם משלהם כזית חמץ אין צריכים לשרוף וגם לא נהגו להדר בזה. ואם רצה לשתף את בני ביתו שיקיימו המצוות עשה דביעור, יכול להקנות להם לפני השריפה חלק בהחמץ בהגבהה או בסודר ואז הם מקיימין המצווה בשריפה.

טו] מי שיש לו שן זהב או כסף לסתימה כרוב אנשים, נכון ליזהר כ"ד שעות לפני חצות דער"פ שלא לאכול חמץ חם, וכן יש מדקדקין שלא לאכול דבר חריף בפסח[‏ד].

טז] יש לזכור לנקות השיניים מחמץ קודם זמן הביעור, (והבן איש חי הביא על צדיק אחר שדקדק בהרבה חומרות בפסח, אבל נשארו לו חמץ בין שיניו, ובליל הסדר אכל חמץ מעורב במצה).
​

[‏א] כמדומה שהשדי חמד כותב, שזו הכוונה "דביערתיה", שלכאורה אם זה כלה מן העולם, את מה מבטל; אלא הכוונה שמכר, ואולי לא מכר טוב. מיהו יתכן לפרש ע"ד זה, מה שהשליך לאש ולא נשרף.

[‏ב] הנה הבכור שור (לאו"ח סימן תמח, פסחים דף כא עמוד א) הקשה כיצד מתירים מכירת חמץ, והלא זו הערמה, ומבואר בגמ' וברש"י בשבת (דף קלט עמוד ב) שרק בדרבנן מותר בהערמה, אבל בדאורייתא אסור; ותירץ, שמדאורייתא בביטול סגי, ורק רבנן תיקנו שצריך לבער, ועל תקנתם אפשר לעשות הערמה.

והקשו האחרונים [כמדומה חת"ס], שלכאורה מה שמוכר אינו מבטל, ולדברי רבינו לכאורה ניחא, שמבטל על הצד שהמכירה לא חלה, וממה נפשך, אם זה מכור – מכור, ואם לא מכור – הרי ביטל. ועי' בזה במאמר הבא.

[‏ג] דרשו סימן תמה הערה 8:

ולשפוך נפט על החמץ בשעת שריפתו, דעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פסח פ"ו ס"י) שאין לעשות כן, כיון שבכך מפסיד הוא את מצות ההשבתה, שהרי הנפט פוסל את החמץ מאכילת כלב, וכתב השו"ע לעיל (סי' תמב ס"ב) שדבר הפסול מאכילת כלב אין חובה לבערו. והרוצה לשפוך נפט על החמץ כדי למהר את שריפתו, ראוי שישייר לכל הפחות כזית אחד של חמץ בלא נפט. ומ"מ, מי שאינו נזהר בכך, דעתו שם (ארחות הלכה הע' 45) שאין לגעור בו, כיון שיש מקום לומר ששפיכת הנפט בשעת השריפה נדונית כמעשה אחד עם השריפה עצמה.

מאידך, דעת הגר"נ קרליץ (סדור פסח כהלכתו פט"ו הע' 11) שאפשר להקל בזה, כיון שהנפט מתאדה ונשרף קודם שנשרף גוף החמץ, והריהו מקיים את מצות הביעור בחמץ שאינו פגום. והוסיף (שם), שמ"מ יש להקפיד שלא לשפוך על החמץ כמות גדולה של נפט, שבאופן זה יש לחוש שמא ישרף החמץ כשהוא כבר פגום, ולא יקיים את מצות הביעור בשריפה.

[‏ד] דרשו סימן תנא הערה 35:

ושיניים תותבות שבלוע בהן חמץ ממאכלים חמים שאכל [וכן סתימות המצויות בשיניים, שדינן כשיניים תותבות, כפי שכתב הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' מו), וכן דעת הגרי"י קניבסקי (ארחות רבנו ח"ב עמ' כט) והגרי"ש אלישיב (שבות יצחק בדיני בישול פי"ט ס"ק ג אות ג)], כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קצו) שאף על פי שלענין בשר וחלב אין צריך להכשירן, משום שיש לסמוך על דעת האיסור והיתר (כלל לד ס"כ) שכל שאין אדם בינוני נכווה מחום המאכל אין המאכל נחשב כמי שהיד סולדת בו, בצירוף דעת הרדב"ז (ח"א סי' רכג) והחמודי דניאל (הובא בפתחי תשובה יו"ד סי' קה ס"ק ח*) שאין מאבל מבליע טעם איסור בדבר אחר אלא אם כן שוהה עליו מעט, מ"מ לענין פסח שהחמירו בו יותר, יש להחמיר להדיח את השיניים על ידי עירוי מים רותחים.

מאידך, בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' מג אות יב) כתב שכיון שאין אדם בולע רותחין, אין השיניים בולעות ממאכלים רותחים כלל, ולפיכך אף לענין פסח די בהדחת הפה, ומ"מ כתב שאם אין טורח מרובה ואפשר להסיר את השיניים התוחבות, יש להסירן ולהדיחן במים רותחים. וכן דעת החזו"א (ארחות רבנו שם עמ' כו בשם הגרי"י קניבסקי) שאין צריך להגעיל שיניים תותבות לפסח, משום שמאכל שאפשר לאוכלו אינו רותח בשיעור שיכול להבליע, וכשהוא נמצא בפה אינו נחשב יותר מכלי שני, שמעיקר הדין אינו מבליע [כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קה ס"ב)]. והוסיף הגרי"י קניבסקי (ארחות רבנו שם) דשאף הנוהג לאכול חזרת מרוסקת בפסח שהיא דבר חריף המפליט דבר הבלוע, אינו צריך להגעיל את שיניו, משום שאין דבר חריף מפליט את הבלוע אלא על ידי דוחק הסכין, ונשיכת השיניים אינה נחשבת כדוחק הסכין, והוסיף, שאף אם נחשיב את השיניים כסכין, מ"מ הלא החזרת מרוסקת כבר. ואף אותם האוכלים בפסח בצל וצנון [שאינם מרוסקים], דעת הגרי"י קניבסקי (שם, ובעמ' כח) שאינם צריכים להגעיל את שיניהם, מחמת הטעם ששיניים אינן נחשבות כסכין לענין הפלטה.

ומ"מ, למעשה, דעת הגרי"י קניבסקי (שם) שיש להימנע מלאכול או לשתות דברים רותחים מכיר שעות קודם סוף זמן אכילת חמץ ועד לאחר הפסח, שמא יפלט מן השיניים טעם החמץ בפסח, אלא שבלאו הכי אין בני אדם רגילים לשתות משקה חם כל כך [אם לא בטעות], שהרי כל שיכול האדם להחזיק את הכוס בידו אין המשקה נחשב כרותח לענין זה. אבן, אם אכל או שתה חמץ רותח, דעתו (שם עמ' כט) שאם ישתה לאחר מכן כוס משקה חם באותה מידת חום, יוכשרו שיניו בכך.

והגרש"ז אויערבך כתב (שו"ת מנחת שלמה שם), שהואיל והסתימות שבשיניים בולעות מדבר גוש, ונוהגים להחשיב דבר גוש ככלי ראשון [כמבואר בש"ך יו"ד סי' קה ס"ק ח] וכן יתכן שבולעות מדבר חריף, יש להקפיד שלא לאכול מאכלי חמץ חמים או חריפים כ"ד שעות קודם הפסח, ואכן כשעושים כן, אין צריך להחמיר שלא לאכול בפסח עצמו דבר חריף או חם, מפני שמניעת שמחת יום טוב שתיגרם במניעת האכילה נחשבת כמקום הפסד מרובה, ויש לסמוך בזה על דעת הפוסקים הסוברים שנותן טעם לפגם מותר בפסח, וכן לצרף את דעת הפוסקים שרק חילתית נחשבת כדבר חריף לענין השבחת דבר פגום. והוסיף (שם, ובנשמת אברהם ח"א ס"ק א), שנכון מאוד להגעיל את הסתימות שבשיניים על ידי שתיית מים בשיעור חום שרגיל לשתותם תמיד, דהיינו בערך שבעים מעלות [צלזיוס], שהרי אין אוכלים ושותים בחום גבוה מזה. אמנם, לענין בשר וחלב, כתב שם שאין צריך להחמיר בזה, מפני שסומכים על כך שהמאכל נפגם בחלל הפה לגמרי, ואף מה שנבלע בשיניים [ראה חי' חתם סופר חולין קה, א].

וכן דעת הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק בדיני בישול פי"ט ס"ק ג אות ג), שכיון שיש אנשים השותים כוס תה בחום שהיד סולדת בו [דהיינו שבעים ואחת מעלות, שם אות ו], יש להחמיר להגעיל את השיניים התותבות לפני פסח, וכן יש להימנע מלאכול חמץ חם כ"ד שעות קודם זמן איסורו. אבן, לענין בשר בחלב כתב שהעולם מסתמכים על כך שהבל הפה פוגם מהר, באופן שאף דבר חריף שאוכל לאחר מכן אינו מתקנו, ולכן אין צורך להכשיר שיניים תותבות מבשר לחלב. ואף בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' לז) כתב שהמדקדקים מגעילים את השיניים לפני פסח.

ולשתות כוס תה בערב פסח שחל בשבת כדי להגעיל את שיניו, דעת הגרי"י קניבסקי (ארחות רבנו שם עמ' כט) שמותר, וכן דעת הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה שם) שלא נחשב כתיקון כלי, ומשום שלא נעשה תיקון מיד בשעת ההגעלה עד שעת איסור חמץ. ובשו"ת מנחת יצחק (שם) כתב בשם הגר"מ שטרנבוך עיצה לדבר, להגעיל את השיניים בערב שבת, ובשבת לשוב ולערות עליהן מים רותחים מכלי ראשון, והסכים עמו.

ובמקום שעלולות השיניים התותבות להתקלקל אם יגעילן, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קמח) שאפשר להגעיל אותן בכלי שני, שאף על פי שבלעו מדבר גוש, מ"מ כיון שיש להקל בדין דבר גוש בשעת הצורך [כמבואר בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' צה, בשם רבו], ואף אין מצוי שאוכלים מאכלים חמים בשיעור שהיד סולדת בו, יש להקל בדבר. אך כשאפשר להגעילן בלא שיתקלקלו, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' עד) שיגעילן בכלי ראשון, או על כל פנים על ידי עירוי מכלי ראשון.​
 
לחץ כדי להרחיב...
גרינפלד אמר:
ולכן ראוי לומר "ליבטל – ליהוי הפקר כעפרא דארעא" בלא וא"ו, שבזה משמע שגוף עשייתו הוא ביטול ולא הפקר, אלא שע"י הביטול נעשה ממילא הפקר.
לחץ כדי להרחיב...
בית חדש סימן תלד אות ב:
כתוב בהגה"ת מיימונית ראבי״ה קיבל מר"י הלוי שיש לומר ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דביטול משום הפקר. כך פר"ת לעיל.

ולכאורה משמע מדבריהם שנקטו כן, כי סברו שעיקר ההלכה שביטול זה הפקר,
אך הגר"מ חושש לראשונים שביטול אינו הפקר.
 
אמת נהדרת אמר:
היכן הם כתובים?
לחץ כדי להרחיב...
מיהו יש חולקים שכוונת הרמב"ן רק למעט של גוי,
או עכ"פ של ישראל פרטי,
עי' במגיה על רבינו דוד פסחים ד' א', ובשיעורים וכתבים להגראי"ש גריינימן, ובתשובת שאלת דוד.
 
אם אפשר לעשות הפקר על תנאי​

בנוסח דכל חמירא אנו אומרים ליהוי בטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא, ובפשטות מה שאומרים הנוסח כך, משום דיש מחלוקת ראשונים מהו ביטול אם זה הפקר או ביטול, ולכן רוצים לצאת ידי כל השיטות.

אמנם צ"ע הרי כשאומרים וליהוי הפקר הרי חל כאן הפקר מיד, וא"כ הרי הביטול שאמר לא מהני כלל, דהרי מבואר הראשונים דהביטול חל משום דשני דברים אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו ברשותו, ולכן מהני הביטול דע"י הביטול אין כאן עשאו כאילו ברשותו, ולפי"ז הרי חלות הביטול חל בשעה שצריך להאסר, דהיינו בשעה שישית,והרי כיון שכבר הפקיר החמץ הרי נמצא שבזמן חלות הביטול החמץ זה כבר לא שלו ואינו יכול לבטלו. וא"כ בכלל למה אומרים את הביטול הרי לכו"ע מהני ההפקר, והביטול כלל לא חל כיון דבזמן שחל אינו שלו.

וצ"ל דאנו חוששים שמא ההפקר לא חל כיון דצריך בפני ג', ואף דמבואר בראשונים דבחמץ הקילו שסגי בפני אחד, היינו דוקא לאותם ראשונים שהם סוברים דביטול הפקר הוא, אבל אם ביטול זהו לא הפקר א"כ לא הקילו כלל בהפקר דסגי בפני אחד, ולכן עושים גם ביטול כיון שחוששים שההפקר לא חל לפי הסוברים דביטול אינו הפקר, אמנם יוצא דאם נסבור דבביטול מקיימים תשביתו מדאורייתא, הרי כאן לא יקימו דהרי כיון שבזמן שחל הביטול הרי זה כבר חמץ שלא שלו דהרי הפקירו מקודם א"כ לא מקיים בזה תשביתו, דהרי מן התורה חל הפקר אף שלא בפני ג' וא"כ לא מקיים תשביתו מן התורה בחמץ זה, אלא דאינו חייב לקיים כיון דכבר הפקיר.

ולכאורה היה מקום לומר בנוסח דכל חמירא באופן של תנאי דיאמר "ליהוי החמץ בטל, ואם ההלכה כמו הסוברים שביטול הוה הפקר ליהוי הפקר", ובזה הרויח דאם ההלכה כמו אותם שסוברים שזה הפקר א"כ הרי הפקיר ואם ההלכה כאותם שזה ביטול הרי לא הפקיר ואז מקיים תשביתו ע"י ביטול.

ויש עוד עדיפות לומר כנוסח הזה, דהרי ידוע שי' הרמב"ן שסובר דביטול אינו הפקר, והוכיח הרמב"ן שיטתו מהא דמבטלים בשבת ואמאי מהני הרי אסור להפקיר בשבת ומזה הוכיח הרמב"ן דביטול אינו הפקר. והנה הראשונים שסוברים דביטול הוה הפקר ע"כ סוברים דאפשר להפקיר בשבת עכ"פ לצורך מצוה, אכן ע"ז מהני העצה לומר שמפקיר רק על הצד שביטול זהו הפקר ואם ביטול אינו הפקר אינו מפקיר רק מבטל, וא"כ ממ"נ להסוברים דביטול הוה הפקר הרי ע"כ מותר להפקיר בשבת, ולמי שסובר דביטול לא הוה הפקר הרי באמת לא הפקיר, והרויח שלא עבר איסור מפקיר בשבת להרמב"ן, וגם לא עשה הפקר שלא לצורך דעל הצד שביטול אינו הפקר הרי אין צריך להפקיר, וכיון שיכול לעשות תנאי הרי מיקרי הפקר שלא לצורך, ובפשטות מועיל הפקר על תנאי ואף דהרי אף אחד לא יוכל לזכות בזה, לא איכפת לן דהרי אם זה הפקר הרי הפקיר.

ושמעתי להביא ראיה ברורה דמהני הפקר על תנאי מהא דמבואר בב"ב דף קמ"ז ע"ב בשכיב מרע שהפקיר, דמסתפק בגמ' אי אמרינן אם עמד חוזר, והרי בהפקר ליכא תקנת שכיב מרע שיחול לאחר מיתה, וא"כ ע"כ שחל עכשיו ההפקר בתנאי אם ימות, וחזי' דמהני הפקר על תנאי.


ועיי"ש מה שהקשה על הרעק"א תשובות חדשות סי' י' (נדפס ברעק"א של הרב אריאלי ב"ק ס"ט), ומה שהאריך עוד בזה.


המשך דבריו:
חמץ שהוא שלו מדין המע"ה בהא דכתבנו דיפקיר בתנאי בחמץ יש לדון בזה דלא ינצל כלל מאיסור בל יראה דהרי כיון דעושה ההפקר על תנאי א"כ יש כאן ספק הפקר, ובספק הפקר הרי הדין המע"ה וא"כ המ"ק בהא דכתבנו דיפקיר בתנאי בחמץ יש לדון בזה דלא ינצל כלל מאיסור בל יראה דהרי כיון דעושה ההפקר על תנאי א"כ יש כאן ספק הפקר, ובספק הפקר הרי הדין המע"ה וא"כ המרא קמא זכה בתורת ודאי והרי אם אחד יזכה בזה ויבא המ"ק לתבוע הרי זוכה בדין תורה מדין המע"ה, וא"כ עובר וודאי על ב"י וב"י, ולכן צריכים להפקיר בודאי ולא בספק.

וליכא למימר דממ"נ הרי אם ביטול זה הפקר הרי הפקיר, ואם אינו הפקר הרי ביטל, וא"כ ממ"נ אינו עובר, דזה אינו דהא מבואר בגמ' יומא דף ט' דישראל שיש לו מעש"ר של ספק דיכול להפריש מזה תרומת מעשר, כיון דזה שלו מדין המע"ה, והק' בטורי אבן דממ"נ לא יכול להפריש דאם זה מעש"ר הרי אינו שלו ואם אי"ז מעש"ר הרי לא חל התרומת מעשר, ותי' דכיון דנפסק המע"ה הרי זה שלו אף על הצד דהוה מעש"ר כיון דבחו"מ נפסק שזה שלו וממילא יכול להפריש תרומת מעשר, וא"כ ה"ה הכא אף להסוברים דביטול הוה הפקר אבל כיון דבחו"מ הדין שזה של המ"ק הרי זה ודאי שלו וממילא עובר בודאי אף להסוברים שזה הפקר, וליכא למימר דכיון דהחמץ מבוטל כעפרא דארעא לא שייך ביה המע"ה, דזה אינו דהרי הביטול חל רק בשעה שנאסר בהנאה אבל עכשיו חל דין המע"ה ועובר בודאי בב"י וממילא לא יועיל שיעשה הפקר על צד אלא צריך לעשות וודאי הפקר.

אמנם י"ל דהרי זה פשוט דאם יש דבר שממ"נ לא שלו בכה"ג ליכא המע"ה, וכגון אם ראובן הקנה לשמעון בספק קנין ביום א', דהדין המע"ה ואח"כ הקנה לשמעון בספק קנין ביום ב' באופן דממ"נ חל הקנין או ביום א' או ביום ב' בודאי דבכה"ג ליכא המע"ה, וכן מפורש בתוס' ב"ב דף פא ע"ב דאם ספק אם חייב מעש"ר או ביכורים דממ"נ לא הוה שלו אז אין כאן המע"ה, וא"כ כאן נמי נימא דאם ביטול הוא הפקר הרי הפקיר, ואם ביטול אינו הפקר הרי בשעה שהחמץ צריך להיות שלו לא העמידה תורה ברשותו. וא"כ עכשיו כשנהיה אסור בהנאה אינו שלו ממ"נ או משום שהפקיר או משום שאין כאן עשאו הכתוב וממילא ממ"נ אינו שלו ואין כאן המע"ה.

אמנם זהו הכל אם נסבור שאיסו"ה אינו שלו, אבל אם נסבור שזהו שלו ורק אינו ברשותו בזה כבר ליכא למימר שממ"נ אינו שלו.

וכן אין לומר דעל איסו"ה לא שייך דין מוחזק כיון דאי"ז ממון, דהכא כבר לפני שנהיה איסו"ה כבר נקבע הדין המע"ה ולא יפקע כשנהיה איסו"ה ופשוט.


ועיי"ש מה שהאריך בענין מוחזק שאינו רוצה במוחזקתו.​
 
עליך להתחבר או להירשם כדי להגיב כאן.
חזור
חלק עליון