היהדות לעומת דתות אחרות - אלה ראשי בית אבותם, בני ראובן וכו' (ו, יד)

[אור חדש]

סדר הפסוקים לכאורה תמוה ביותר. ממש באמצע שטף הפסוקים המתארים את מעשי משה ואהרן במצרים, מפסיק לפתע הכתוב את הסיפור באמצעו, ומתחיל למנות כסדרם את תולדותיהם של ראובן, שמעון ולוי, בפירוט רב, בזה אחר זה עד משה ואהרן (אלה ראשי בית אבותם, בני ראובן וכו', עד פסוק כו, "הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל וגו'"). מה עניינו כל זה לכאן, ומדוע בכלל הדבר נצרך? [ובפרט קשה, שמיד לאחר מניית התולדות, חוזר הכתוב אל הסיפור שהפסיק בו, חוזר עליו בקצרה וממשיכו לפי סדרו; ואם כך מתגברת הקושיה, מדוע בדיוק באמצע הסיפור נכנס עניין מניית התולדות, שלמעשה רק "מפריע" לרצף התיאור?].

כמה מפרשים דנו בשאלה זו (עיין רש"י, ועדיין צריך ביאור), וביניהם רש"ר הירש, וזו לשונו: "מיד בולטת לעין הפסקת הסיפור על ידי סדר יוחסין הנתקע לאמצעיתו, והמסתיים במלים: הוא אהרן ומשה וגו', הם המדברים וגו', הוא משה ואהרן, כמו זרים לחלוטין היו לנו אנשים אלה, ורק כאן היכרנום. ורק בפסוק כט ישוב התאור אל תחילת הסיפור, יחזור עליו וימשיכו!".

ומשיב על כך רש"ר הירש: עד עתה, שליחותם של משה ואהרן לא נשאה פרי, ואדרבה, פרעה רק הכביד את עולו. לעומת זאת, מעתה ואילך, יציגו משה ואהרן כוחות אדירים ושליטה מלאה בטבע (מופתים, הפיכת היאור לדם ושאר המכות). כתוצאה מכך עלולה להיווצר סכנה עתידית – הבריות עלולות לחשוב שמשה ואהרן אינם בשר ודם, כמו שמצאנו בדתות אחרות דוגמת הנצרות. לכן מודיע הכתוב, בפתח הצלחתם והפגנת כוחם, שייחוסם הוא ייחוס רגיל של בשר ודם, והרי הם בני תמותה. הם נולדו בסדר הרגיל של בני ראובן, בני שמעון בני לוי וכו', והיו מוכרים לכל קרוביהם וסביבתם כאנשים רגילים בני תמותה.