סדרת מאמרים היתר הצרה אחר ייבום - דעות הראשונים (3 צופים)

היתר הצרה אחר ייבום - דעות הראשונים בזה​

א.
יבמות י: איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אמר ריש לקיש הוא אין חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת על הצרה בין הוא ובין האחים חייבין על הצרה כרת ורבי יוחנן אמר אבין הוא ובין האחין אינן חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת מ"ט דריש לקיש אמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה איהו הוא דקאי בלא יבנה אבל אחיו כדקיימי קיימי ועלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה כדקיימי קיימי ורבי יוחנן מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ ואי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא קאי עלה בכרת אלא איהו שליחותא דאחים קעביד איהי שליחותא דצרה קעבדה עכ"ד הגמ', ומבואר דנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אם החולץ חייב על הצרות כרת וכן האחין אם חייבין על החלוצה ועל הצרה כרת.

וכן לגבי ייבום, שאם בא על אחת מהן וקנאה נח' לקמן (יא.) דאמרי' התם איתמר הבא על יבמה ובא אחד מן האחין על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכרת וחד אמר בעשה מ"ד בכרת כריש לקיש ומ"ד בעשה כר' יוחנן, אמנם לפי גירסתנו שהיא גי' רש"י מבואר דלא נח' רק בבא א' מן האחין על צרתה ולא בבא הוא על צרתה, וכן מבואר דאינו בלאו אלא בעשה דבית א' הוא בונה ואינו בונה שתי בתים, אמנם התוס' שם (ד"ה חד) גרסו אחרת, ולפי גירסתם אז גם פה הוי בלאו דכיון שבנה שוב לא יבנה, וכן כתבו דה"ה בא הוא על צרתה, וביאור המח' הוא דלרש"י דס"ל דהוא בעשה א"כ העשה הלא איירי שלא יבוא הוא על צרתה בהדיא, ורק על האחין נח' אם שייך בהאי עשה מכח שליחותייהו, אבל להתוס' דהוא לאו הלא הלאו לא נאמר בהדיא שלא יבוא הוא על הצרה ולכן גם בכה"ג יש מח' אם יש הלאו מכח שליחותייהו.
​

דעת התוס'​

ב.
וביסוד הדין דאין חייבין על החלוצה כרת מצינו בזה פלוגתא גדולה בראשונים מנלן, דהתוס' הכא (ד"ה איהו) כתב דילפי' לה מלא יבנה דמיותר הוא לנתק מכרת ללאו, וגם לר' יוחנן זה הטעם בניתוק החלוצה וצרתה כמבו' בתוס' לקמן (יא. ד"ה חד), והיינו דכיון דכתבה התורה לאו בדבר זה, בזה גופא נתקה התורה את המעשה מכרת ללאו, דאל"ה למה כתבה התורה לאו הא קיימא בכרת.
​

דעת הרשב"א​

ג.
וברשב"א לקמן (מא.) מבואר טעם אחר דהוא מסברא דכיון דהותר הותר ושוב לא יחזור לאיסורו [ועיי"ש שדימה לזה מה דאיתא שם בדעת רב דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון, וכתב שם דודאי אינה זקוקה לייבום דאי"ז דרכי נועם דאחר שהותרה לשוק תיזקק לייבום, אלא דמ"מ ס"ל לרב דמותרת לייבם אף שאינה זקוקה כיון שכבר הותר איסורה עיי"ש].

ויש להקשות בדעת הרשב"א דהלא הרשב"א עצמו ס"ל דההיתר דאשת אח ביבום הוא מצד דחייה דהמצוה ולא שעיקר האיסור הותר כמבואר בדבריו לעיל (ח. ד"ה רבא אמר) שהקשה דנילף מייבום דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ומבואר דהאיסור נדחה ולא שאין איסור כלל וא"כ איך יהא מותר אחר חליצה דכבר ליכא מצוה, אך הביאור הוא דהלא כבר מבואר בקטן ובמעוברת דמותר אף ביאה שאינה של מצוה כמבואר בתוס' לקמן (לה: ד"ה תגלי) וע"כ צ"ל כמו שייסדו האחרונים דאף דיסוד ההיתר הוא משום דחייה מ"מ אחר ההיתר ה"ה בגדר של הותרה ולא של דחויה דמותר אפי' שלא במקום מצוה ומ"מ שייך שפיר למילף מינה דחייה לעלמא ואכמ"ל, וכמו דחזי' בכלאים בציצית דילפי' מינה לעלמא דעדל"ת ומ"מ היא עצמה לפעמים מותרת אף שלא במקום מצוה כמש"כ התוס' לעיל (ד: ד"ה דאפילו).

ד.
ועוד יש מקשים ע"ד הרשב"א דהלא ר' יוחנן עצמו ס"ל בכתובות (סב.) דמצוות חליצה קודמת למצוות ייבום וכאבא שאול דהכונס יבמתו שלא לשם מצוה ה"ה כפוגע בערוה וא"כ איך ס"ל לר' יוחנן דאחר חליצה תהא עדיין מותרת באותו ההיתר דשעת נפילה ולא יהא בה כרת והלא אינו מכוון כלל לשם מצוה דהלא ליכא מצוה כלל.

אמנם קושיא מעיקרא ליתא, דאף דבפשטות הדברים לאבא שאל ה"ז איסור גמור בשלא לשם מצוה, ומה שאמרו מצוות חליצה קודמת ומשמע שאפשר לייבם היינו בסתמא דלא ידעי' דאינו מכוון לשם מצוה ואמרי' דטוב יותר לחלוץ שמא לא יכוון לשם מצוה מ"מ הלא הרשב"א עצמו כבר כתב בתשובה (ח"א סי' אלף קס"ה) גבי יבמה שנפלה לפני ג' יבמין ב' נשואין וא' פנוי ורצתה להתייבם לפנוי והוא לא רצה לייבם אלא א' מן הנשואין רצה לייבם והיא טענה שאינו רוצה ליבמה אלא כדי להפסידה כתובתה עיי"ש, דהשואל כתב בדבריו דאינו רוצה לעשות מעשה בדבר שיש בו כרת, וכתב לו הרשב"א דאינו מוצא ביבמה כרת משום צד דאי משום נושא משום ממון וכמשנה אחרונה דסברי כאבא שאול אף הם לא אמרו אלא שחליצה קודמת, ואבא שאול כאילו פוגע בערוה וקרוב להיות הולד ממזר קאמר ולא ממזר ממש, ומפורש בדבריו דגם לאבא שאול מותר לבוא עליה אלא דכשאינו מכוון לשם מצוה חליצה קודמת דיש כאן נדנוד איסור אבל למעשה מותר לבוא עליה וא"כ ה"ה לאחר חליצה לר' יוחנן פשיטא שאין כאן איסור אשת אח כלל.


ובאמת דבפלוגתא זו נח' כבר לכאו' רש"י עם הרי"ף והרמב"ם, וכמו שיבואר.
​

דעת רש"י​

ה.
ברש"י מבואר דס"ל כהתוס', חדא ממה שמבואר לקמן (יא.) לפי גי' רש"י וכמו שדייקו בתוס' [וכן מבואר ברש"י שם] דאחר יבום גם ריש לקיש מודה דאין המייבם חייב על הצרות כרת [דלא כאחר חליצה דפליג] ולהרשב"א הלא ודאי דאין חילוק מסברא בין חליצה לייבום דבשניהם כבר הותר האיסור, וע"כ דס"ל כהתוס' ובזה איכא חילוק בניתוק דקרא כמבואר בתוס' שם (ד"ה חד) וכמש"נ לעיל.

ועוד ראיה ממש"כ לקמן (נב. ד"ה נתן לה כסף) שאין קידושין תופסין ביבמה לייבם כיון דהיא ערוה עליו והתורה לא התירתה אלא כסדר המצוה, ואחר חליצה הלא קידושין תופסין כמבואר בסוגיין, ואם הוא אותו היתר דנפילה איך שייך שיתפסו הקידושין [ומ"מ אי"ז קושיא על הרשב"א מ"ט קודם חליצה אין קידושין תופסין כמבואר בכל מסכתין ואחר חליצה תופסין, דמה שאין תופסין קודם חליצה אפש"ל דהוא מטעמא דדרשי' (צד.) ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה, אלא דרש"י ס"ל דהוא מיעוט רק לגבי דין ייבום שאינו בכסף ושטר ולא כלפי קידושין וכלפי קידושין הוא רק מטעם הנ"ל, והרשב"א ס"ל דהוא גם כלפי קידושין].
​

דעת הרמב"ם​

ו.
וברמב"ם מבואר כהרשב"א, דהוא ס"ל (פ"א מיבו"ח הי"ב) דהלאו דלא יבנה הוא רק דרבנן [לדעת רוב המפרשים] וא"כ ל"ש לומר כהתוס' דהוא ניתוק דהלאו כיון דאינו דאו'.
​

דעת הרי"ף​

ז.
וכן מבואר ברי"ף (יג: מדפי הרי"ף) דס"ל כגירסת התוס' לקמן בסוגיא דהבא על יבמתו דגרסי' וחזר ובא הוא או א' מן האחין על צרתה דמבואר דהמחלוקת היא גם כלפי המייבם עצמו, ואעפ"כ גרס דהוא בעשה כרש"י [דבית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים] ולא בלאו [דלא יבנה] כהתוס', ואם הוא ניתוק דקרא ודאי לא היה ריש לקיש אומר דהוא בכרת על צרתה דע"ז גופא הוא הניתוק דקרא שלא יבוא על צרות היבמה [ולא כהלאו דלא יבנה דעיקרו נאמר על החולץ והחלוצה] וכמבואר כ"ז בתוס' שם עיי"ש וכמש"נ לעיל.

מאמר הבא בסדרה​