מאמר תורני הכרת הטוב

הכרת הטוב​

חיוב הכרת טובה כדין מכירה??? >>> מדאורייתא או מדרבנן??? >>> מדוע הכרת הטוב מעיקרי האמונה??? >>> האם יש הכרת טובה לכלבים??? >>> חיוב או הנהגה טובה??? >>> האם יש הכרת הטוב במחשבה??? >>> האם יכול לדון מי שיש לו הכרת הטוב??? >>> כמה צריך להשיב לו??? >>> האם יכול לגמול טובה מכספי מעשר???

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵהיָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם  עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כׇּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. (שמות ז, יט)
וברש"י כתב, לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה ע"י אהרן.
במדרש רבה (שמות רבה פרשה כ, א) 'מי ה' אשר אשמע בקולו', התחיל משה ואמר לקדוש ברוך הוא הרי פרעה אומר מי ה' ואינו רוצה לשלח אמר לו היכן מצרים שותים אמר לו מנילוס אמר לו הפוך אותו לדם אמר לו איני יכול להפכו יש אדם שותה מן הבאר משליך אבן לתוכה אמר לו ילך אהרן ויהפכנו הלך אהרן והכהו ונהפך לדם למה לא הכה אותו משה אמר נשלכתי לתוכו ולא הזיקני ובשביל כן הכהו אהרן. וכן הובא במדרש תנחומא (פרשת וארא סי' יד) אמר רבי תנחום אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, ועפר שהגן עליך בשעה כשהרגת את המצרי אינו דין שילקו על ידיך, לפיכך לקו על יד אהרן.

בור ששתית אל תזרוק אבן
בגמ' בב"ק (צב,ב) מצינו שאמר רבא לרבה בר מרי מהיכן לומדים מה שאומרים האנשים, בור ששתית ממנו מים כשהיית צמא שלא תשליך אבן לתוכו, כלומר שדבר שנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו, א"ל שנ' (דברים כג, ח) 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו'
וברש"י על התורה (שם) ביאר שאסור לתעב מצרי מכל וכל ואע"פ שזרקו זכוריכם ליאור, אלא לפי שחייבים להם הכרת הטוב במה שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק.
וכן מבואר ברמב"ן (שם) לגבי עמוני ומואבי שלא יבוא בקהל ה', שהכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו, כלומר כיון שהיו כפויי טובה אסור לקרבם כלל, וכן המצרים הרחיקם שלשה דורות מפני רשעם אשר עשו עמנו רעות רבות וצרות אבל לא יתעב אותם לעולם בעבור שהיינו גרים בארצם ונמלטנו עמהם בימי הרעב בכבוד שעשו לאבינו והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל.

הכרת טובה לכלבים וחמורים
עוד מצינו מקור לזה בפרשת משפטים (כב,ל) 'ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו', ובמכילתא מבואר שאף הגוי ככלב, ולומדים ק"ו מנבלה שמותרת לגוי, ומה שנא' לכלב ולא נאמר גם לגוי ללמדך שהכלב נכבד ממנו, ולמדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו' (שמות י"א), אמר הקב"ה תנו לו שכרו.
וכן בגמ' (בכורות ה, ב) אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אליעזר בבית מושבו של רבא במה נשתנו פטרי חמורים שפודים אותם בשה, מפטרי סוסים וגמלים א"ל גזירת הכתוב היא ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.
ויש לעיין מדוע יש חיוב הכרת הטוב לבעלי חיים כגון הכלבים והחמורים, וכן במה שמצינו שאין להשליך אבן לבור שהיא מצד הכרת הטוב ואפי' אם נקטו כן בדרך משל מ"מ במה שייך בזה הכרת הטוב כלפי מי שלא יודע ומבין שמכירים לו טובה.

חיוב הכרת הטוב
מבואר במדרש רבה (שמות רבה ד, ב) בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות ג, י) 'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה' אמר לו רבון העולם איני יכול מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו, ולא עוד אלא שכל הפותח פתחו לחבירו חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו, לכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא קבלני יתרו ונהג בי כבוד איני הולך אלא ברשותו לכך כתיב וילך משה וישב אל יתר חותנו.
החתם סופר בתורת משה (פרשת בשלח) בפסוק 'וחמושים עלו בנ"י ממצרים' שברש"י פירש שיצאו מוכנים למלחמה, והק' מדוע כשהגיעו לים סוף לא צוה הקב"ה שילחמו עם מצרים וה' ילחם להם וינצחו בדרך הטבע ומדוע היה צריך לנס גדול שלא בדרך הטבע שיקרע הים ולנער את פרעה וחילו בים סוף, וביאר בזה ע"פ מה שכ' רש"י שהיה להם הכרת הטוב למצרים לפי שהיו להם לאכסניא בשעת הדחק, ולכך נעשה להם נס גדול שילמדו כמה גדול ענין של הכרת הטוב.

משום מכירה
הנה בגמ' גיטין (לח, ב) אמר רב יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה, מו) 'לעולם בהם תעבודו' והקשו שהיה מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ומתרצים שבמקום מצוה מותר.
והקשה בזה ברשב"א שם, בשם הרמב"ן, וכי מפני מצוה להתפלל בצבור נדחה עשה שבתורה, ותירץ דאפשר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם שמו שמצינו בנכרים 'לא תחנם', אבל כשהוא משחררו מפני שנתן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב הוא ואין בזה חנינה מותר, והקשו עוד בתוספות, כיון שהמשחרר עבדו עובר בעשה, אם כן איך מצינו שם שמי שאמר בשעת מיתתו שישחררו את שפחתו שכופין את היורשים לשחררה משום שמצוה לקיים דברי המת והיכן מצינו שאומרים מצוה לקיים דברי המת לעבור על עשה שבתורה.
אלא תירץ ע"פ מה שאומרים שאמר שיעשו לשפחתו קורת רוח לפי שעשתה לו קורת רוח, ופי' רש"י שאין לה קורת רוח אלא בשחרור, וא"כ כתב דכל שאמר האב לשחרר שאומדין שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו לפי שאין חושדים בו שעבר על עשה, וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו, וכל שכן כשהעיד עליה מפורש שעשתה לו קורת רוח, אבל במעשה דרבן גמליאל משום מעשה היה ולא משום גמילות טובה לפיכך הוצרכו לתרץ מצוה שאני, ועל דרך זה הוא שאסרה התורה לשחרר את העבדים בלא גמילות טובה אלא מרצון הלב לבד והלב יודע אם לחסד אם לגמילות טובותיו, הרי מבואר שעניין הכרת הטוב הוא כמכירה שחייב להחזיר לו עבור הטובה.

מעיקרי האמונה
והנה בעשרת הדברות מצינו את עניין הכרת הטוב שנא' (שמות כ, ב) 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלקים אחרים על פני' וכ' רש"י ע"פ המכילתא, שכדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי.
ברמב"ן שם כתב טעם שהזכיר 'מבית עבדים' לפי שהיו עומדים במצרים בבית עבדים שבויים לפרעה ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלקים שיעבדוהו כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים.
ובאבן עזרא שם אמר, כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני. ותהיה לי לעם. ואני אהיה לך לאלה-ים. ומשה פירש זה בפרשת "כי ישאלך בנך". כי טעם השאלה למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם, והלא בורא אחד לכלנו, והנה הזכיר שלש תשובות, האחת עבדים היינו לפרעה, והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה על כן אנו חייבן לשמור כל מה שיצונו אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו, והשנייה כי אלה המצות אינם לצרכו כי אם לטוב לנו כל הימים לחיותינו, והשלישית וצדקה תהיה לנו, שנהיה צדיקים לנחול העולם הבא.
בחובת הלבבות (שער עבודת האלוקים פ"ו) בביאור הכרת הטוב בעבודת ה' ויש בו כמה עניינים, הראשון, טובת הבורא הכוללת כל האדם והוא המציאם אחר שלא היה דבר נמצא, ועל כן הם חייבים לבורא יתברך, ומי שדבק בהם כולם לעבודת האלוקים ייטיב לו האלוקים בטובה מיוחדת משאר בני אדם, ויתן לו עבודה יתירה בעולם הזה והגמול הגדול בעולם הבא, ומי שימרה האלוהים בטובותיו, ייפול ממדרגת המדברים ומעלותם אל שפל מדרגת החי שאינו מדבר, ויהיה דינו כדין הבהמות בעולם, והעניין השני, טובות הבורא על עם מן העמים, ואומה מן האומות כמו שהטיב לבני ישראל בהוציאם מארץ מצרים, והביאם אל ארץ כנען, וחייבם בזה עבודה יתירה על העבודה הראשונה, והיא התורות השמעיות, אחר שהזהיר והעיר על התורה השכליות.
עוד מצינו שמי שכופר בטובתו של חברו סופו לכפור בטובתו של מקום כמו שמצינו במדרש רבי אליעזר (פ"ז) מפני מה ענש הכת' ביותר לכפויי טובה, מפני שהוא כעניין כפירה בהקב"ה שכופר בטוב, האדם הזה הוא כופה טובתו של חברו, ולמחר הוא כופה טובתו של קונו, וכן הוא אומר בפרעה 'אשר לא ידע את יוסף', והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף, אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו, וכפה טובתו, ולבסוף כפה טובתו של הקב"ה, שאמר לא ידעתי את ה', הא למדת שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר.
וכן מבואר בספר החינוך (מצוה לג) כשיקבע זאת המדה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא, שהוא סִבתו וסִבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם, וסיפק צרכיו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות איבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו הא-ל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להיזהר בעבודתו ברוך הוא.

חיוב או הנהגה טובה
והנה יש לדון בדין הכרת הטוב אם היא חיוב גמור או משום שהיא הנהגה טובה שינהג בה, כפי שהביא בביאור הלכה (רמט ד"ה מותר) בגדרי המצווות, שסעודת שבת היא חובה מצד הדין ואילו סעודת ברית אינו אלא מצוה, וכן מצינו במ"ב (רס,א) שכתב דרחיצה לכבוד שבת אינה חובה כ"כ, וא"כ יש לדון האם יש חובה בהכרת הטוב.
והנה מצינו בפרי מגדים (אגרות ד') שכפיית טובה אין ראוי לכל מבין שינהג באופן זה, וכן באגרות משה (יו"ד ח"ג קסו) כתב דיש איסור גמור להיות כפוי טובה, הרי מבואר שיש חיוב לנהוג בהכרת הטוב ולא להיות כפוי טובה שעובר בזה על איסור.
ויש לדון אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן, ויש שנקטו שלומדים מדין 'והלכת בדרכיו' שצריך להכיר טובה, ויש שלמדו מפסוק 'לא תתעב מצרי' שאסור לנהוג בכפיות טובה, ויש שלמדו ממה שנא' 'ואכלת ושבעת וברכת' משום שאכלת ושבעת תברך למי שעשה לך את הטובה, ויש מי שלמד ממשלי (יז, יג) 'משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו', ויש שלמדו שזה איסור ממה שזה בשכל הישר וכפי שכ' בפנ"י (ברכות לה, א) שכל מה שנלמד משכל הישר שאין לעשותו הוא בכלל מצוות התורה, אמנם בספר חסידים מבואר שזה איסור מדרבנן.
ומכל אלה נלמד שהגם שיש איסור של כפיות טובה מ"מ הרי הכרה בטובה היא גם מדה ומעלה יסודית בתכלית האדם שידע להכיר בכל מי שגומל עמו טובה ובכלל זה אביו ואמו ובכלל זה בהקב"ה, וכיון שזו מדה שהיא יסודית הרי אמרו שצריך לגמול טובה ולא לנהוג בכפיות טובה כלפי כל דבר ובכלל הזה גם בעלי חיים וחפצים כפי המבואר לעיל.

הכרת הטוב במחשבה
במהרש"א (עבודה זרה ה, א) כתב שאדם שאינו מעריך את הטובה שעשה לו חברו נקרא כפוי טובה, ובחובת הלבבות (שער עבודת האלוים) ובמהר"ל (גור אריה בראשית ב, ה) כתב, שאסור לעשות טובה לאיש שאין מכיר בטובה, והרשב"א (ברכות לה, ב) כתב שאסור לעשות טובה עם מי שיודע שלא שם לב שעושה עמו טובה.
בראב"ד (עבודה זרה ה, א) מבואר שצריך שיתן אל לבו למי שעשה עמו טובה וכ"כ בספר החינוך (מצוה לג) שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני האלקים ואנשים, ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סִבת היותו בעולם

שלא לגמול רע
בספר חסידים (תרסה) כתב שאסור לבייש את העבד ואת השפחה ולא את בנו, ולא יביישם על חנם, ואם עשה רצונו לא יאמר לו לא עשית בטוב שנאמר (ישעיהו ה כ) 'הוי האומרים לטוב רע ולרע טוב' לפי שהוא כפוי טובה, כי אין מדה רעה כמו כפוי טובה אפילו כנגד הבהמה אמרה תורה אל תהי כפוי טובה.
במאירי ב"ק (צב,ב) כתב, אע"פ שראוי להזהר שלא לבזות שום אדם בעולם מכל מקום ראוי להזהר בזה תכלית האזהרה במה שנתכבד בו ונשתמש בו שלא יהרהר לבזותו כלל וכל העושה כן יורה על פחיתות מדה וסגנון טבע פחות ונמאס.
בשיטה מקובצת שם כתב בשם תלמיד הר"י מגאש, שלא תזלזל בו ולא תגמול אותו רע אחר שנהנית ממנו, וזה על דרך משל לשאר הדברים שמי שבא לאדם ממנו איזו תועלת או נהנה ממנו אין ראוי לו לעשות שום מעשה שיבא לו נזק ממנו. וכבר הביאו שם בגמרא על ענין זה משלים ופסוקים מענין מכות מצרים וגילו הסבה שנעשו קצתם על ידי אהרן ע"ה.

לדון מי שיש לו הכרת הטוב כלפיו
וכתב על הרי"ף, שאירע לו ענין זה עם איש אחד ולא רצה לדון אותו כלל כדי שלא ידון אותו במה שיבא לו היזק ממנו ונמנע זה מניעה גמורה, ואמר רבנו יצחק לא אדון ולא אורה במרחץ בשום דבר המתייחד בו לפי שנתהניתי ממנו, ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כל שכן בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ, ואפשר לפרש כמו שאמרו שלא ידון אדם למי שמרחם עליו ולמי ששונא אותו, שאסור לאוהבו משתי סיבות האחד שלא יטה לזכותו והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין היה בזה משלם רעה תחת טובה ואם היה זה במי שקבל הנאה מבשר ודם כל שכן בה' יתברך שממנו נשפע הטוב הגמור שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנוי לו.
וכפי שידוע בשם הגר"ח פלאג'י (תנופה חיים ישעיה עב) שנקט שאם צריך לעשות רע למי שחייב לו הכרת הטוב באופן המותר כגון לשליח בי"ד שעדיף שיעשה את אחר שאינו חייב לו בהכרת הטוב.
אמנם ברמ"א (יו"ד רמ, ח) כתב שאי"צ להינזק ע"י שחייב להכיר טובה ולכך אם בא להזיקו כגון שרוצה האב להשליך את כסף בנו לים מותר למונעו בה ורק אם יש לו היזק ממוני מזה לפי שאין צריך להינזק ממצות הכרת הטוב.

להשיב לו כגמולו
במדרש (בראשית רבה עט, ו) מפרש את הפסוק 'ויחן את פני העיר' שהתחיל מעמיד את המחירים בזול לפי שאדם צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו, וכן מצינו (בראשית רבה לח, ג) בפסוק במשלי (יז, יג) 'משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו', אמר רבי יוחנן אם קידמך חבירך בעדשים קדמנו בבשר, לפי שהוא גמל עליך תחלה, וכן בילקוט שמעוני (אסתר רמז תתנז) בפסוק 'בלילה ההוא נדדה שנת המלך' באותה שעה ירד המלאך ונדד שנתו של אחשורוש וחבטו בקרקע שס"ה פעמים, והיה המלאך עומד על גבו ואמר כפוי טובה כפוי טובה עמוד ועשה טובה למי שעשה אתך טובה, מיד ויאמר להביא את ספר הזכרונות.
וכן מבואר בספר החינוך הנ"ל שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סִבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל עבודה ותועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו.
וכן מבואר בדברי ה"ר יונה במשלי (כב, יא) בפסוק אהב טהור לב חן שפתיו רעהו מלך' הוא האיש אשר אהבתו זכה וטהורה והיא האהבה שאינה תלויה בדבר ולא יאהב להנאת עצמו בלבד אבל יאהב את חברו מפני שרבו טובותיו עליו והוא חייב לאהוב אותו אף על פי שלא יקוה עוד ממנו טובה או יאהבנו מצד מעלותיו כי חובה על כל איש אמת לאהוב יראי אלקים אנשי אמת ותהיה אהבתו נאמנת כדת וכמשפט לטרוח ולהשתדל בתועלת הנאהב ותקנתו ולמצוא דברי חפץ ולהצר נפשו בצרותיו ולא על מנת לקבל פרס אבל מדרך חובת האהבה, וכן מצינו בעוד ראשונים (ברמב"ן הנ"ל בדברים כג, ובר"ן במגילה ח,א בדפי הרי"ף, וברשב"ם בגיטין לח,ב).
וכן מצינו בבית יוסף (יו"ד שלא) שאם חבירו עשה עמו חסד וזה בא לשלם לו גמולו שלא ישלם לו ממעשרות שהרי פורע הוא חובו בכספי מעשר, הרי מבואר שיש לו חיוב ממש לשלם לו כגמולו על טובה שעשה לו חברו.

 

[אוצר התורה]

"המאמר כעת אושר לפרסום. הציבור מוזמן לעבור עליו".

 

[נדיב לב]

אשכול בנושא הכרת הטוב - סיפורים ורעיונות

מי שאינו מכיר טובה אינו בגדר "אדם" כלל נאמר בתורה (דברים ל"ב, ו') "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך". הנה תובעת בזה התורה בישראל – מעורר ר' יחזקאל לוינשטיין (ספר אור יחזאל מידות עמוד שכ"ו) – מדוע אינכם מכירים טובה להקב"ה על כל הטובות שעשה לך מאז ומעולם. וקוראת...

forum-otzar-hatorah.co.il