וצ''ב במאי פלגי הש''ש והפר''ח ביסודות מחלוקתם
יש בחור חשוב אחד (אחין שלי) שאני מסדר לו את הכתבים וסתם ראיתי בתחילת דבריו על איפה שאתה הגעת זה עוד לא אצלי אבל סתם הוא כתב לבאר את שורש פלוגתיהם כהנ"ל תסתכל מעט ומסתמא שהוא יביא לי את ההמשך זהו תהיה כוונתו
[
[א] בהך פלוגתא דהרמב"ם והרשב"א אי ספק דאורייתא לחומרא הוא מדאורייתא או מדרבנן והנה לדברי הרשב"א והר"ן שספק דאורייתא לחומרא הינו מן התורה. הנה לבאר הדברים, אפשר לומר בתרי אנפי. חדא, דמאחר שיש ספק אז מתווצר מצב של ספק ולפיכך התורה אומרת שצריך להחמיר. או דילמא דבגוף הספק התורה הכריעה ואמרה שההכרעה צריכה ליהות כהצד המחמיר וזהו ספק דאורייתא לחומרא.
והנה לפום זה אית לן לבאר דעת הפרי חדש דלפי"ז בב' הצדדים פליגי רבינו והפר"ח דדעת הפר"ח הינו דספק דאורייתא לחומרא כלומר דאזלינן בתר התוצאה וחזינן דהשתא מוטל בספק לפיכך בתורת ודאי התורה קא גרמא לה ליהות כודאי דלחומרא וא"כ מן התורה זה לחומרא.
אך לדברי רבינו אית למימר דספק דאורייתא לחומרא כלומר שבעצם הנידון אית לך ספק ולכן אמרה תורה דלחומרא קאי מתורת ספק, ולא מתורת ודאי. יוצא דמחוור דדעת רבינו דהתורה החמירה ואמרה דמכיוון שיש ספק אזלינן בתר החומרא אך דעת הפר"ח דהתורה עשהו כודאי להחמיר.
[ב] וא"כ לטעמם פליגי נמי בדעת הרמב"ם דאמרינן דמדברי ספורים החמירו, ודבר תורה כל הספיקות שרי. הנה לפום פשטא אמרינן דמתורת ספק החמירו רבנן בדאורייתא. וכהצד השני המובא בדעת הרשב"א.
ויתכן לפרש נמי דמאחר דאית ספק, והתווצר מצב של ספק אתו רבנן והפכו את הספק לודאי וממילא בתורת ודאי החמריהו. ומוכרח כן דעת הפרי חדש.
ובסלקא דעתין דהפרי חדש בעי לאתויי סייעתא לדברי הרמב"ם מספק טומאה ברה"ר דטהור. ודחה דאיכא למימר דשאני התם דהעמידנו על חזקתו. ורבינו דחה הס"ד וכתב דהרי מבואר בכמה מקומות בשס דברה"ר ספיקו טהור אע"ג דליכא חזקת טהרה. והכריח דהכא שאני משום גזירת הכתוב לטהר ברה"ר ואין למידין איסור מטומאה (לכל התורה כולה).
והנה לכאורה מבוארים הדברים היטב דדעת הפר"ח דאי רבנן באו ועשהו הספק כודאי לכאורה מוכרח כדעת הרמב"ם דאי ספיקו טהור הנה הכא דזה מן התורה פשיטא כדבריו ולכן בעינן חזקת טהרה כלומר כל שיש בו מעט דין כזה מייד העמידנו על חזקתו, ולכן נמי היכי דליכא חזקה כיוון דהדין נותן שיש בו חיסרון וטהור הוא כמקרה דידן ה"ה לשאר מקרים דאית בהו חיסרון וא"כ לא שייכי דרבנן יבואו ויהפכו כודאי.
אולם רבינו לשיטתו דנמי לבתר דאמרינן מדרבנן להחמיר עדיין נשאר בתורת ספק וא"כ במקרה דליכא חזקה אין כאן חיסרון בעצם הספק דהא נמי בכה"ג דאית ספק אכתי נקטינן לחומרא. וא"כ ע"כ בעי למימר דמשום גזירת הכתוב הוא דמחמירים התם.
תו בעי לאתויי קושיא לדברי רמב"ם מספק טומאה ברה"י דטמא. והכריח דנמי לרשב"א קשיא דא"כ אמאי בעינן קרא ועל כורחך בעי למימר דלא תימא אוקימנן אחזקתו וטהור הוא קמ"ל דהוי גזירת הכתוב דאך דאית חזקת טהרה ברה"י טמא. ונמי לדעת הרמב"ם דהכא גבי טומאה אית גזירת הכתוב ולכן החמירה התורה. ורבינו כתב דבלאו הכי לא קשיא דהא אע"ג דכל הספיקות שרי גבי סוטה אינו משום ספק אלא דהכתוב עשאו ברה"י לספק כודאי וזה גופא דעת רבינו שבסתמא הוי לן מדין ספק ומחמירים והכא הוי מדין ודאי אך לדעת הפר"ח ליכא למימר הכי דהרי לשיטתו לעולם החומרא מחמת הודאי וא"כ אדרבה אית לן למימר דדומה לכך לכן ע"כ בעי למימר דזה משום דנמי להרשב"א וכו'.
