סיפורי חיזוק הפרחים האמיתיים (1 צופה)

[אחד יחיד]

הבית היה ריק באותה שעה. בתו של הרה"צ ר' מנדל גפנר, שבה מלימודיה בחדר 'בית יעקב' הישן, היא מיהרה לנצל את ההזדמנות שבה תוכל להשליט סדר בבית באין מפריע, והחלה בעבודתה בחשק ובזריזות. בהגיעה אל השולחן העמוס כדרכו בספרי קודש, החלה מחזירה אותם אחד לאחד אל ארון הספרים, פרשה מפה ואף פיארה את השולחן בעציץ-פרחים קטן. עתה נראה הבית הקט בן החדר וחצי נאה ומרחיב דעת.

והנה נפתחה הדלת, ר' מנדל שב אל הבית. הוא בירך את בתו בפנים מאירות, אך לפתע הן נתכרכמו: "האם סידרת את השולחן?" שאל. אחר שהשיבה הבת בחיוב, הוסיפה במבוכה: "פרשתי מפה על השולחן, ופיארתיו בעציץ פרחים…"

"הספרים – הם הפרחים שלי", הגיב ר' מנדל בחיוך. אחר הסביר לה בנחת: "דעי בתי, כי על היהודי מוטלת חובה קדושה, לנצל את כל רגעי חייו, למען יהיו קודש לה'. על כל רגע ורגע עתיד אדם ליתן דין וחשבון, כל דקה היא עולם מלא – ובה אפשר להרוויח חיי עולם, או חלילה להפסידם"… "היות שקבעתי את מקום לימודי בבית", המשיך ר' מנדל, "באפשרותי להותיר את הספרים הנחוצים לי על השולחן, ובאופן זה להרוויח רגעים רבים, אשר היו הולכים לאיבוד אילו הייתי משיב בכל פעם את הספרים הם-הם למקומם. מבינה את איפוא", סיים את הסברו, "מדוע הספרים הם-הם הפרחים האמיתיים המפארים את השולחן"… (עולמו של חסיד)

 

[אחד יחיד]

אל זה השולחן אשר לפני ה' הסבו בני הבית לארוחות הצהרים, הבוקר והערב. עליו הוגשו תקרובות לכבוד האורחים, ובצידו האחר היו מונחות ערמות של ספרים אשר פיארו את השולחן, ונסכו בו חן מיוחד, נעימת הלימוד ליוותה את הארוחות, את כל השיחות וההתרחשויות בבית. זה היה חפצו של ר' מנדל שתהא התורה גודשת את הבית הקטן, שיהיו צעירי הצאן גדלים לקול התורה המשתפך בחלל, ולפיכך למד את רוב שיעוריו בבית.

כתלי הבית נספגו באהבת-התורה כבר עם שחר. השכם בבוקר היה נשמע קולו המתחנן של ר' מנדל, עת שפך נפשו והזיל דמעותיו בברכת התורה: "והערב נא… ונהיה אנחנו וצאצאינו… לומדי תורתך לשמה". אחר היה יושב ללמוד, וניגון הגמרא הערב חודר לאוזניהם הכרויות של הילדים. היתה זו להם שעה מענגת של קורת רוח, שנספגה בדמם והיתה להם כצידה לדרך החיים.

שעות מספר ישב ר' מנדל, אחר טבילה במקוה טהרה, והתעמק בשיעוריו הקבועים שלפני התפילה: דף גמרא עם מהרש"א ומהר"ם, ועם שו"ע ורמב"ם על כל דף, משניות, חומש רש"י עם פירוש בעל "אור החיים" הקדוש, ספר ה'זוהר', 'מדרש רבה' ואמירת מזמורי תהלים.

כך גם הכנתו לקראת שבת המלכה, ערך בסילודין בין כתלי הבית, קולו המתוק והערב השתפך בחלל הבית, עת ישב עם בגדי השבת לאחר הטבילה במקוה טהרה, וכולו זורח מאושר קדושת השבת הקריבה ובאה, ומעביר את הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום. אומר בהשתפכות הנפש בנעימה מיוחדת את "שיר השירים", והוגה בהתלהבות בספרי תלמידי הבעש"ט הק' זי"ע. כשמפעם לפעם הוא סופק את כפיו: "הייליגער שבת, הייליגער שבת", וכולו אחוז שרעפי קודש.

ובאותו ריכוז, באותה התלהבות – היה ר' מנדל הוגה בתורתו בשעות הצהרים והערב, עת המה הבית בהמולת היום-יום. ענייני הבית התנהלו כסדרם, זה בכה וזה בכה – אולם אין לו לר' מנדל אלא דף הגמרא שלפניו. נראה היה כאילו יושב עתה בקרן זווית שקטה בפינת בית-המדרש, כמו אין הילדים משתובבים מסביב, יוצאים ובאים. שעות על-גבי שעות ישב כך דבוק במשנתו, לומד באהבה, באימה וביראה, כשהוא לבוש בקפטן וחבוש בכובעו. כך, בלא הרבה מלל – רק בדמותו ובתהלוכותיו בלבד, הצליח ר' מנדל להחדיר בצאצאיו אהבת תורה, קדושת הלימוד מתוך טהרת המחשבה ומתוך שמחה. (עולמו של חסיד)