מאמר מוסרי הרחק מן הצבוע (1 צופה)

הרחק מן הצבוע

דע את האויב * עשיו הוא אדום הצבוע * היצר הרע מגיע בתחפושת * היופי החיצוני

דע את האויב​

פרשת שמיני, עוסקת בחלקה השני באזהרה על המאכלות האסורות, הציווי הראשון הוא על בהמה לה צריך שני סימנים מפרסת פרסה ושסעת שסע, ומיד מאריכה התורה בארבע חיות להם יש רק סימן טהרה אחד, צריך לייחד לכל אחד מהם פסוק נפרד עם הסיומת 'טמא הוא לכם', ויש להק' מדוע צריך להרחיב בהם בפרשה מיוחדת, די היה לכתוב שצריך שני סימנים כדי שנדע שלמי שיש סימן אחד טמא ותו לא.

בנוסף יש כאן קושיא בפשט מדוע כתוב בגמל בשפן ובארנבת "כי מעלה גרה הוא", ובחזיר "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא", המילה "כי" מיותרת, הרי הסימן הטהרה שבהם אינו הגורם לטומאה, ומן הראוי היה לכתוב שלמרות שמפריס פרסה הוא בכל זאת כיון שגרה לא יגר בכ"ז טמא.

את השאלה השניה שואל הכלי יקר ומתרץ שבאמת הסימן טהרה היחיד שבו אינו עושה אותו לכשר יותר אלא אדרבא הוא עושה אותו ליותר טרף, ז"ל "וביאור ענין זה שסימן טהרה שבכולם מוסיף טומאה על טומאתן כדרך שאמרו בעשיו (ב"ר סה) שנמשל לחזיר שפושט את טלפיו להראות כאילו כשר ותוכו מלא תוך ומרמה וזה מורה על כל מי שאין תוכו כברו כמדת הצבועים המראים את עצמם כשרים והמה בלי ספק גרועים מן הרשע הגמור שתוכו וברו שוין לרעה, כמו שפירש רש"י על פסוק 'ולא יכלו דברו לשלום', ועל כן הפרסת פרסה בחזיר הוא סימן טומאה לפי שבפרסה זו הוא יכול להטעות הבריות ולהראות כאילו הוא כשר וכן בהיפך זה בגמל ושפן וארנבת, ואף על פי שכל מדות אלו אינן שייכין בבהמות מכל מקום הם מולידים תכונה רעה זו בגוף האוכלם כי כל אוכלם יאשמו להיות מן כתות הצבועים המראים את עצמם כשרים כמו עשו וחבריו".

מבואר כי אותו סימן טהרה היחיד שבהם, לא רק שלא עושה אותם לפחות טמאים, אלא אדרבא, לכן הם יותר טמאים מחמת שתוכם אינו כברם, יש את הרשע שיודע ומכיר דרגתו ופועל לפיו ולמטה הימנו הצבוע שחי חיי שקר ומראה עצמו צדיק, זה מה שהזהירה אותנו התורה בכתוב "כי", מילה אחת שיש בה כדי ללמדנו כי מן הצבוע צריך להתרחק יותר, הוא יכול להראות כצדיק ולכן הוא הכי מסוכן.

תחילת רעת הצבוע היא שהוא שקרן ומרמה את כולם, לא אכפת לו מה הוא באמת אלא רק איך הוא נראה כלפי חוץ, אמנם נראה שיש כאן עוד חלק וזה לא נגמר כאן, שמלבד שאפשר לטעות בו הרי שרעתו גדולה בכך שהוא אף מרמה את עצמו ולא רק את האחרים, בעיניו אם כלפי חוץ הוא נראה טוב זה אומר שהוא טוב, אין לו ענין באמת לתקן את עצמו ודי לו שהוא מראה עצמו ככשר, ולכן האריכה התורה לפרט החיות להם סימן אחד, ללמדנו כי הצבוע גרוע באשר נופל הוא ברשתו של היצה"ר בלא משים, כי אפי' בעיניו הוא צדיק, הוא הצליח לעבוד על עצמו שהוא לא בשיטה של פריקת עול, וזה הכי גרוע.

בעצם יש כאן שלושה סוגי חיות נביא אותם במשל לשלושה ילדים שעברו ליד תהום פעורה, הראשון נקרא לו נמר לא התגבר, קפץ ראש וקיבל מכה חזקה, ומזה למד כי מכאן ואילך הוא ייזהר מלהתקרב לשפת התהום, בנמשל הוא כמובן החיה הטמאה, השני נקרא לו חזיר הסתפק והתלבט הוא רצה אבל פחד, לכן הוא נשאר קרוב לשפת התהום וכך ידע שעם הזמן הוא ימצא את עצמו למטה, לאחר שנפל לא קיבל מוסר לא לחזור על הטעות כי בעיניו הוא נפל בטעות בלי כוונה, קם האח השלישי שנקרא לו כבש לא רק שלא קפץ אלא אף שם גדר כדי שחלילה לא התקרב לשפת התהום, ומי יותר טוב אחרי הכבש, הנמר או החזיר, ברור שהנמר שיודע איך לחזור בתשובה ולא לעשות עוד דברים כאלו בעתיד משא"כ החזיר שהיה בעיניו צדיק וכך ממשיך לחשוב את עצמו למרות שקיבל מכה, כך גם בלי שאוכל טריפות רח"ל, עליו נאמר "כל אוכליו יאשמו", ומקבל את הטבע של אותו חיה, הטבע של החזיר כה חמור כי האוכלו יכול לחשוב עצמו ככשר, האוכל נמר אע"פ שהוא איסור חמור מן התורה עליו צריך למסור את כל ממונו, אבל אולי איי פעם הוא יבין את הטעות ויידע שהוא טמא שעליו לחזור בתשובה.

ישנו פס' בישעיהו (סו) "שוחט השור מכה איש זובח השה ערף כלב מעלה מנחה דם חזיר מזכיר לבנה מברך און, גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה", ומבאר הרד"ק, "וזכר כלב וחזיר לפי שהכלב מפריס פרסה אף על פי שאינו שוסע שסע והחזיר מפריס פרסה ושוסע שסע, והנה שניהם יש בהם צד סימני טהרה והם טמאים, כך הם מראים בעצמם צד מעשה טוב בהקריבם הקרבן והם טמאים במעשיהם הרעים, ואמר גם המה, פירוש הם ששוחטים השור וזובחים השה גם המה הם כמו עורף כלב ומעלה דם חזיר למה שבחרו בדרכיהם הרעים", הרשעים שבאים ומקרבים קרבן משור ושה ונראה כי לכל הפחות במעשה זה ייחשב להם מצווה, אבל באמת המה דומים לחזיר שגם במה שנראה ככשר אינו אלא טמא מוחלט, כי כשהמעשה מנותק מהאדם, כשהאדם מקריב אבל בתוכו הוא אינו חפץ בעשיית המצוה, אין במעשה זה כל זכות.

לכן גם מצינו כי תשובה צריכה לכלול וידוי חרטה על העבר וקבלה לעתיד, וידוי הוא הדבר הראשון שעושים כדי לחזור בתשובה, ולכאו' זה נראה שאינו עבודה קשה, מה יותר קל מלהגיד חטאנו, אבל האמת שכן יש בה עבודה גדולה, לא מספיק לומר חטאנו מן השפה ולחוץ כמנהג הצבועין, אלא באמת צריך להכיר בחטא ולדעת שעשיתי מעשה לא טוב, ולכן הדבר הראשון בתשובה זה הווידוי, הרי בדרך כלל כשאדם עובר עבירה הוא לא אומר ליצר הטוב אף על פי כן אין לי כח להתגבר, אלא הוא אומר מותר, הוא מוצא תצדקי ואיזה צל צלו של קולא, אן שאומר שאין לו ברירה וכו', ורק לאחר מכן ניתן לראות כמה היצר סימא את עיניו, ולכן הדבר הראשון בתשובה הוא לראות במה בכלל חטאתי כי יתכן שהרבה מהחטאים נראו בזמנו משורת הדין, הצעד הראשון של הניתוק מהחטא הוא ההכרה, היצה"ר רוצה דבר ראשון לא לשים לב למה שאתה עושה, כי זה לא דבר מובן מאליו שאדם יודע במה חטא אם לא משים ליבו על מעשיו.

וכמאמר המס"י (פ"ב) "ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם", ורק כשהוא מתחיל לשים לב לראות לאן היצר דחף אותו אפשר פתאום להבין איך בכל הדרך זה היה היצה"ר עם כיסוי של כשר כשל כולו באמת חתיכת טרייף אחד גדול.

ההכאה הראשונה בווידוי היא 'אשמנו', כי לפני שאומרים אבל אשמים אנחנו א"א לומר אחד בפה אחד בלב, יש מבארים עה"פ "והיה כי יחטא ואשם" והיה הוא לשון שמחה, מהי השמחה בחטאו, אלא שלמרות שהחטא הוא רע ומר, בכ"ז עצם הדבר שמודה בחטא על זה לבד כבר אפשר לשמוח, מעתה האדם חוזר לכיוון הנכון ובתקווה שיתמיד בה ויתקן מעשיו.

עלינו להתרחק מן הצבוע כי הוא מקלקל יותר מן הרשע, וכמו שמספרת הגמ' "אמר לה ינאי מלכא לדביתיה, אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (סוטה כב), ולכאו' גם לחוצפה יש גבול, איך שייך לעשות דבר רע ולבקש דבר טוב, אלא ודאי שאצל הצבועין זה כן שייך, כי הם אינם יודעים שהם עושים דבר רע, וכך הם מפתים את חבריהם כי הם כשרים ואין ממה לחשוש.

בעניין הזה הגאון ר' יוסף חיים זוננפלד היה מק', אם לזמרי יש יצה"ר שיעשה זאת בצנעא, מה היה העניין המיוחד לפיו "ויקרב אל אחיו" בפהרסיא, וכן מדוע מבואר שם שחשבו בני שבט שמעון שנשיא השבט יעזור להם, אלא שזמרי אמר בוא נעשה הצלה פורתא, הרי כולם עוברים על העוון של פעור החמור רק בשביל להתיר להם עריות, לכן מוטב שיעשו עבירה קלה וינצלו מהחמורה, וכך יהיה פיקוח שמי שרוצה לבעול ארמית יעשה זאת לכתחילה כדי שלא יתקרב לפעור, ולכן שבטו הלכו לרבם שיעשה להם יהדות בדרכי נועם, ולכן גם הסכים עמם זמרי וקרב אל כולם להגיד שדבר כזה הוא מותר ויש בו ממן הקדושה, אבל התשובה ודאי שעם אידשקייט לא עושים ביזנעס אלא הליעטהו לרשע וימות, וכך גם כל התירוצים לעבור על חוקי ה' הם גרועים ממי שעובר עליהם במזיד ולא משקר את עצמו לחשוב שהוא כשר, ומיושב איך יכלו לבקש שכר כפנחס כי באמת חשבו עצמם למי שמקיימים את התורה בהידור, רואים מזה עד היכן יכול להגיע כוחה של צביעות עד שאדם שעושה עבירה חושב עצמו כצדיק.

ע"כ מזהירה התורה בפרטות לא לאכול מארבע חיות אלו שנראים הכי קרוב למקור, והזהירה עליהם התורה במופרש דע לך מי שמראה עצמו כשר הוא לא חצי כשר הוא יותר טרף, כך צריך לדעת גם בכל הדתות הקרובות ליהדות כמו הרפורמים שכמה שהדת נראית יותר כמו המקור היא יותר מסוכנת.

וכן מצינו את הזהירות של רבנן שלא ישמעו וילכו אחרי הצדוקים, מפני שהם באו בטענות שהצדק איתם, וזה מסוכן יותר משאר פורקי העול, וכמו שמצינו בשמחת בית השואבה שעיקר השמחה הייתה נגד הצדוקים שאמרו שלא מנסכים מים, ובפרט כשהם החמירו יותר מחכמים שם היה צריך לעשות תקנה חזקה, כמו במשנה בפרה (ג ז) "ומטמאים היו את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית", הצדוקים אמרו שהכהן השורף צריך להיות טהור ולכן טימאו אותו בכוונה, אבל כדי שלא יזלזלו בטהרתה עשו שם את כל החומרות האפשריות, כמו שאומר רש"י בסוכה (כא. ד"ה ומביאין נשים), "וכיון דטבול יום כשר בפרה עשו בה מעלות הרבה כדי שלא יזלזלו בה, תקנו כל מעשה פרה בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה, והכהן השורפה הזקיקוהו לפרישת שבעת ימים ואין אחיו הכהנים נוגעין בו, כדאמרינן בפרק קמא דיומא, וכו'".
​

עשיו הצבוע​

ונראה שעיקר הדברים נאמרו על החזיר, ולכן הוא החיה הכי טמאה, שהרי מפריס פרסה הוא סימן חיצוני, שכן אומר שכתוב במדרש (ויק"ר שמיני יג) על מלכות אדום, "למה נמשלה לחזיר לומר לך מה חזיר בשעה שהוא רובץ מוציא טלפיו ואומר ראו שאני טהור כך מלכות אדום מתגאה וחומסת וגוזלת ונראת כאלו מצעת בימה", ולכן תכונה חיצונית שאינה בפנימיות היא הצביעות הגדולה שרעה משאר החיות שאינם מראים שהם כשרים וא"א להתבלבל.

ומצינו במדרש את החוט המקשר בין החזיר לעשיו, וכן ברש"י עה"פ "ויהי יצחק בן ארבעים שנה - עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר יכרסמנה חזיר מיער, החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלופי עשו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים, כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותם, כשהיה בן ארבעים אמר אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן", וכן במדרש עה"פ "כי ציד בפיו - היה שואל לאביו היאך מעשרין את המלח ואת התבן, והיה יצחק אוהבו סבור בו שהוא מחמיר במצות, והוא לא היה שואל אלא לרמות את אביו, אבל רבקה שהיתה רואה מעשיו הרעים לא היתה אוהבת אותו". רואים כמה תעתועי עשו היו מנותקים ממעשיו הרעים ומקבילים לחזיר.

שורש שיטתו של עשיו החל כבר בהיותו נער בן חמשה עשרה, כאשר ראה נזיד עדשים וחמד אותו, כתוב בתורה "על כן קרא שמו אדום", כשראה מאכל אדום זה מיד נהיה לכל שאיפתו, כי כל מעשיו היו רק כלפי חוץ ורק הם בראש מעייניו, השם אדום מורה על יופי חיצוני שאינו יפה בעצמותו, כי זהו מידתו שלוקח את החיצוניות לעיקר הדבר, וגם שמה של כל האומה נקראת ע"ש אותו אדום, באשר תפסו מעשה אביהם בידיהם לעבוד רק על החיצוניות ולא על האמת, הראש של עשיו כן נקבר במערת המכפלה לומר כי ראשו בשמים אך הוא בארץ, חיים של צביעות ויופי חיצוני בלי טיפת אמת, ויש לדקדק מדוע הוסיפה התורה את המילה 'איש' יודע ציד אם ברור שהוא איש, אלא באה התורה לומר שלמרות שהוא נראה כבעל מדרגה הרי שבאמת איפה כל האישיות והמקום האמתי שלו בצידת הציד וברמאות.

לא כן מידתו של יעקב, מידתו של יעקב הוא ההיפך - 'אמת', הגוף נמצא איפה שהראש נמצא כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ולכן מפרש רש"י שיעקב היה "איש תם - אינו בקי בכל אלה, אלא כלבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם", "ישב אהלים - אהלו של שם ואהלו של עבר", איפה היה ה'איש' של יעקב בתמימות ובתורה, שהרי התורה היא אמת כמ"ש "אמת זו תורה דכתיב אמת קנה ואל תמכור" (ברכות ה), ולכן כ"שהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשו" כנגד השקר של עשיו עומדת רק האמת הנצחית של התורה, שהיא כידוע משנה ומקדשת את האדם והופכת את גופו לרוחני ע"י העמל שבה, ורק על ידה הגוף והראש אינם מנותקין, וכך יעקב בארבע עשרה שנה ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה, כי גם גופו היה קדוש לה'.

ולכן עשו נמשל לחזיר שהוא החיה הכי טמאה, ואע"פ שגופו אומר טומאה הוא מראה כאילו הוא טהור, ואמרו במדרש בפרשה (ויק"ר פי"ג) "למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו לישראל לעתיד לבוא", ונראה דהיינו משום שבעיקרון יש לו סימן טהרה שהוא מפריס פרסה ומרומם מן הארץ, אבל להיות מרומם ולא לעלות גרה זה אומר שיש ניתוק גדול בין המקום המרומם שמייעד לעצמו למעשים שלו בפועל, ונעשה כאומר שהמקום הגבוה לא מחייב שינוי ואפשר כביכול להיות צדיק בלי לשנות שום הרגל, וזה הטומאה הכי גדולה כי מי שיודע שהוא למטה בארץ גם יודע שעליו לתקן דרכו, אבל מי שחושב עצמו גבוה לא שואף ומתקדם, ועשיו שהתחתן בגיל ארבעים ועישר את המלח החזיק עצמו לצדיק, אבל אם אתה עושה את כל העברות זה סימן שאינך כן וכל מצוותיך אינם אלא מן השפה ולחוץ, בהשקפת עשיו אם החיצונית נראית מושלמת בעיני יצחק זה כך יש להחשיב את עצמי, ומה שאעשה בסתר בלא יודעים זה לא האני האמתי, אבל האמת שהמבחן האמתי הוא בחדרי חדרים, האם גם כשלא רואים אתה עושה את אותם מעשים, ואם זה רק בחיצונית אפי' המצוות שעושים לא שווים, כיון שלא מתקן בהם עצמו ולא משנה או חפץ עכ"פ לשנות את האני הארצי שלו.
​

היצר הרע מגיע בתחפושת​

ובמסילת ישרים (פ"ג) כתב שהיצה"ר מגיע עם שתי הטעיות, הטעות הראשונה שהאדם לא יראה את המכשלות, אבל מכאן הוא מגיע לטעות הגדולה "שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים, כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות, וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת".

כי זהו דרכו של היצר לשנות ולבלבל את האדם כדי שיעשה ההיפך ממה שיודע, בתחילה מבלי משים, עד שבסוף כבר חושב שהרע הוא טוב, וכמו שאפשר ללמוד מהגמ' בנדה (יג:) "אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי, ולימא אסור, דקמגרי יצה"ר אנפשיה [פי' דלכך נקט רב האי לישנא, לומר לך שאיסורו חמור ביותר], ורבי אמי אמר נקרא עבריין, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך עבוד עבודת כוכבים - והולך ועובד".

צריך להבין את דברי הגמ', מהו האיסור גדול במי שמגרה את היצר הרע שלכך איסורו כה חמור, ומדוע כבר עכשיו "נקרא עבריין", הרי עדיין אינו עבד ע"ז, אלא שמי שעובר עבירה לפחות יודע שהוא פושע ועליו לתקן דרכו, אבל מי שרק מגרה את היצה"ר לאט לאט הוא אינו מחשיב עצמו כרשע, רק קצת מפה וקצת משם זה הכל, ובעצם כל המטרה באמת היא לעבור לכתחילה רק המצפון לא נותן לעשות אותם בבת אחת, לכן היצר אומר להתקדם כל יום קצת קצת, ובכך אינו משתנה באחת אלא רק מניח עצמו בידי כבדותו שתהיה היראה סרה מעליו מעט מעט מדריגה אחר מדריגה עד שיגיע אל העוון עצמו ויעשהו, ולכן הוא גרוע ממי שעושה עברות להדיא כשיודע מה עושה, כי המגרה יצה"ר בנפשיא בעיניו אינו רשע, הוא חושב שהוא רק קצת פושר, ואינו בשיטה להרשיע אלא להרחיק את הגדר פה ושם, אבל למעשה בסוף הוא מתנהג כאחרון הפושעים, ואף גרוע מהם כי לעולם לא יעשה תשובה, וזה הטעם למה גם לפני שעשה את העברה שייך לקרוא לו עבריין, כמו שמצינו בבן סורר ומורה שנהרג ע"ש העתיד כי הוא כבר נמצא בדרך שבסוף תביא אותו למצב של האל חזור.

וכל זאת מפני שהיצר לעולם לא יודע שובע, אף פעם לא מספיק דבר קטן אלא הוא מראש רוצה הכל, רק הדרך לשם היא לא בב"א ולהרגיע את המצפון צריך לעשות זאת שלב אחרי שלב, והצדיקים מבינים שמי ששומע לו נתפס ברשתו, וכמו שמתקדם שלב אחד מהמקום שלו עכשיו כשישנה מקומו לקראת יצרו, הוא יעשה כן מכל מקום ובכך יהיה בעל הבית ויביאו לבאר שחת, כמו שאמר א' המשגיחים אל תקרי 'רק פעם אחת' אלא 'רק פעם ראשונה', וכידוע כי אף אע"פ שהסגריה הראשונה אינה עושה כלום אבל כל מה שיבוא לאחר מכן בגלל הסיגריות שייקח הם רק בגלל הפעמים הראשונות, כי אחר כך אין שום מלחמה פנימית, וכמו שאומרת המש' איזהו חכם הרואה את הנולד, הצדיק נקרא 'חכם' בהגדה של פסח כי חכם זה לא מי שיש לו הרבה שכל אלא מי שמשתמש אתו לראות את התוצאה של כל מעשה.

וכמו שמצינו בחטא בנות מדין, בעלם עשה להם מארב, הוא ידע שאם הוא יניח להם כזה פריצות של ילדה מבחוץ אף אחד לא יבוא, ולכן הוא הניח להם זקנה מבחוץ וכך הם יראו אותה ויכנסו, ואז תעמוד מאחוריה הילדה ויכשלו בה, נמצא מה שהכשילם מלכתחילה היה הזקנה והם חשבו שזה מותר שהרי היא זקנה, אבל זהו תמיד דרכו של היצר שמאחורי פיתוי קטן ופשיטת טלפיו הוא מביא את האדם לבור בלי תחתית, העבודה היא לא לעשות חשבונות איך להינצל מהיצר בזמן אמת, כי עצם הדבר שצריך להינצל ממנו זה כבר אומר שהוא בשטח, אם נכנסנו לשטח שלו שם הוא כבר המנהיג.

וכך מבואר בגמ' בסוכה (נב), "אמר רבא בתחילה קראו ליצה"ר בפסוק הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש", וברור שמלכתחילה הוא אותו האיש שהיה בסוף רק שכדי להכשיר את הטרף הוא מחליף תחפושות, ולפי זה מבואר כמין חומר מה שאומרת שם הגמ' לפני"כ שלעת"ל הקב"ה ישחוט את היצה"ר צדיקים נדמה להם כהר רשעים נראה להם כשערה ושניהם בוכים איך הצלחנו או איך נכשלנו, ורבים השואלים מהו באמת היצה"ר הר או שערה, וי"ל פשט נפלא עפ"י המהרש"א שם, שלרשע הוא באמת שערה כי הוא נכשל בגלל שיסתכל על הניסיון העכשווי ולא ראה את הנולד וזה היה רק שערה ועוד שערה עד שלבסוף נהיה רשע, אבל הצדיק ידע שהיצה"ר אף פעם לא שבע והשערה היא רק התחפושת כי היצה"ר הוא באמת הר גדול תחת הסוואה ושמה שערה.

ומדוע היצר מגיע תמיד בתחפושת, כי המשיכה לרע לא מגיעה מהשכל כשחושב שצריך לעשות את הרע, כי האדם יודע שאין לו טענה אמתית למה לא להקשיב ליצר הטוב, שהרי זה שאיפה של כל בן אנוש לבחור בטוב, ולכן הדרך של היצר היא לומר תהנה עכשיו ונשלם לך מזומן, הוא לא נותן לאדם לחשוב ולהחליט אלא מיד מפתה אותו ללכת אחריו, ולפעמים בהרהורי ליבו האדם אפי' חושב שעושה הכל לשם שמים, ורק לאחר שהתחיל לשמוע לו הוא כבר דואג היצר לומר לו כי הוא לא שווה הרבה וזה הדרך להרחיק את האדם ובאמת לעשותו רע, כי מלכתחילה הוא לא בא בשכל אלא ברגש, ואומר לא לחשוב ושלא יקרה כלום, ורק אח"כ כשהאדם כבר ברשתו הוא יכול לדבר אל שכלו ולומר לו כי הוא מילא כבר בתוך הרע ומעשי העבירה לא מופקעים ממנו.

החובות הלבבות (ה ה) מגלה לנו מהו סוד הצלחתו של היצר הרע, "לבש לך בגדי הידידות ועדה עדי האהבה לך, ונכנס בכלל נאמניך ואנשי עצתך וסגולת אוהביך, רץ אל רצונך בנראה מרמיזותיו וקריצותיו", היצר מגיע בבגדי ידידות כמנהג האנשים הקרובים שמגיעים לשמחות שלך בבגדים מכובדים, כל מעייניו נראים שבאים להיטיב עמך, וכחלון ראווה הקורץ מבחוץ ומראה שהלקוח יקבל את שחשקה נפשו וכאילו אין למוכר ענין למכור אלא רק שאתה תרוויח מכל המבצעים, אבל באמת ממשיך החוה"ל "והוא מורה אותך בחציו הממיתים לשרשך מארץ חיים", "ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך", דווקא הוא שנראה שמוכר לך תענוגות וכל טוב הוא השונא הכי גדול שלך.

ומשל לכלב שוטה שרוצים להרוגו, מביאים לו רעל שכולו עטוף בשומן טעים, הכלב אוכל זאת בהנאה אבל לאחר רגעים מתחיל להתפתל ומת, כך גם היצר מושך את האדם ומפתה אותו ליפול ברשתו, כי לולי זה אף אחד לא היה מקשיב לו, וכמוכר מוצרי דסקית שמוכר דברים זולים ולכן צריך לכתת רגליו בין העיירות למען ירכשו ממרכולתו, בסוף כל בריאתו בשביל להיות האויב והשונא שלך, וכדי שתשמע לו הוא צריך לשכנע אותך בכמה פישקעלך אבל לא כי הוא אוהב אותך, אבל היצר הטוב איפכא, הוא מוכר יהלומים שצריך לעמול כדי לרכוש אותם, וגם אם נראה שצריך להתאמץ והוא לא כ"כ מפתה אבל באמת הוא האוהב הכי גדול שלך ורוצה שתקבל שכר משלם על כל התגברות, לכן גם אם כל ההתחלות קשות בסוף יערב לך, כי באמת כל בריאתו הוא בשביל הטוב שלך, וגם אם בתחילה קשה הרי שלאחר העבודה האדם נהיה עבד לה' ואין לך עונג גדול מזה.
​

היופי החיצוני​

והנה ידוע מהגאון לומר עה"פ "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל", והיינו היא תתהלל בחן וביופי עצמם, שהרי יופי חיצוני שייך רק כשיש יופי פנימי, אם היופי מבטא דבר פנימי מה טוב, אבל כשהיופי עומד לעצמו הוא אינו שווה מאומה, וכמו שכתוב במשלי "נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם", וכן בכל דבר בעולם הזה כעושר וכבוד, אם שמים אותם במקום הנכון ויודעים שהם מה' הם רק מעלה, וכמו שמסופר על ר' שלמה זלמן שאמרו לו שכתבו עליו בעיתון כמה שבחים, ואמר הכבוד האמתי שלי זה שר' משה פינשטיין עבר על מה שכתבתי ואמר שנהנה, ועל גדול אחר מספרים שאמר, וכי אני לא מחפש כבוד, אני מחפש, אבל לא באשפה.

וכן פשוט שלא נאה יהיה לשים פרוכת מהודרת בכניסה לבית הכיסא, כי לכל דבר יש את המקום שלו, כל פרי יפה כשהוא בצבע המיוחד לו, הדרת פנים של רב זקן יפה לרב ולא לתינוק בן יומו, העניין מזכיר מעשיה מהגמ' בנדרים (סו:) "ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך לר' ישמעאל בר' יוסי, אמר להם שמא ראשה נאה, אמרו לו סגלגל, שמא שערה נאה, דומה לאניצי פשתן, שמא עיניה נאות, טרוטות הן, שמא אזניה נאות, כפולות הן, שמא חוטמה נאה, בלום הוא, שמא שפתותיה נאות, עבות הן, שמא צוארה נאה, שקוט הוא, שמא כריסה נאה, צבה הוא, שמא רגליה נאות, רחבות כשל אווזא, שמא שמה נאה, לכלוכית שמה, אמר להן יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת במומין", מה יפה בה, השם שלה, כי הוא מתאים לה, דבר מתאים יש בו יופי גם אם הוא לא באמת יפה.

ונראה להוסיף לולי דמסתפינא, כי היופי כמו כל דבר הנאה בעולם הזה אינו דבר שלילי, המציאות שלו בעולם אינו בשביל שיהיה ניסיונות, אלא שלכל דבר רע יש מקום גם בצד הטוב, וכעין שמצינו באיסורי המאכלות "כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה" (חולין קט), כי כל דבר שבעיני היצר הרע הוא טוב יש לו שורש טוב גם בטוב, רק שהיצר אומר לבוא אל הדבר במיידי, ולחפש רק את היופי החיצוני והוא נעשה כל המטרה, וכך כשחיים רק בשביל החיצוניות באמת אין בהם כלום וכולו הבל הבלים, אבל האמת כי כל התאוות והחיצוניות יש להם מקום אבל רק כשבאים לאחר עבודה ובקיום מצוות הקל, ואז באמת שייך לשמוח בעשיית המצוות, וע"כ נאמר במדרש "טוב זה יצר הטוב, מאוד זה יצה"ר", כי אם מתחילים מהטוב ומשם מגיעים לעולם הזה ושמים אותו במקומו הראוי ה"ז טוב מאוד, ובכך מתקנים גם את החומר לעשותו קדוש, כי לפי האמת אין רע כלל, ואין הרע אלא מדרגה תחתונה של הטוב, שבה לא ניכר אור השכינה, וע"כ מדמה הרע שיש נפרד הוא ברשות עצמו, ואינו מכיר בכך שאף כל קיומו הוא אלוקות, וא"כ אדרבא המקום הטבעי של כל מידה ותאווה היא בטוב, וכמו שאומר הנפה"ח (שער א) כי גם הרע יונק מתוך הטוב, ולכן הוא מראה עצמו כחלק מאותו טוב, ולכן היצר מגיע בתחפושת, הוא מראה את קצהו של הטוב ורוצה להביא אותו כבר בהתחלה, אבל כשמגיעים לכך מיד כבר בעולם הזה ועושים אותו העיקר וכל התכלית הוא הרע המוחלט שאין בו כלום וכולו הבל, וגם השמחה וההנאה שבו תקפים לשעתם ושוב אין לה כל אחיזה, המה רק מוציאות את האדם מן העולם ואין להם כל מציאות.​