השו"ת החם לבני הישיבות (1 צופה)

[אשר מורסקי]

שלום וברכה לחברי הפורום שליט"א,

בחסדי ה', מתוך רצף של פניות ושאלות שעולות בעניינים שבלב – בעבודת ה', בהשקפה, בהתמודדויות רגשיות ובבירור המידות אצל בחורים בני ישיבות – נפתח לאחרונה בבלוג רשימות תורניות מדור חדש בשם:
השו"ת החם לבני הישיבות

מדובר במרחב ישיבתי מכבד, שבו בחורים יכולים לשאול באופן אנונימי שאלות אישיות בנושאים עמוקים של נפש ורוח:
קושי רוחני, תחושת ריחוק, מבוכה בעבודת ה', נערווען, דימוי עצמי, חרדה, חוסר שייכות, יצר ובלבול – כל שאלה בגובה הלב.

בס"ד, אני משתדל להשיב מתוך הקשבה, חום, ניסיון קליני, שפה תורנית ושיקול דעת.
כל מענה נכתב מתוך תפילה ואחריות – ומתוך רצון כן להיות לעזר.

לתשומת לב:
השו"ת מיועד לבני ישיבות המשתמשים ברשת מסוננת בלבד (כגון נטפרי) ובידיעת ההורים או רבותיהם.

במסגרת אשכול זה אשתף בלנ"ד, מעת לעת, שאלות נבחרות ותשובותיהן – מתוך תקווה שיהיו לתועלת גם לאחרים, ובליווי הערות מחכימות של חברי הפורום שליט"א.

השו"ת החם לבני הישיבות

בברכה ובתפילה לסייעתא דשמיא בכל עצה ומענה.

​

חבר שהוא לא חבר​

שאלה:

יש לי איזה חבר, שבהתחלה שנינו חשבנו שאנו מתאימים אחד לשני, ויכולים להקשיב ולבנות אחד את השני בפיתוח האישיות ובמידות, אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שהוא מנהל אותי ושולט עלי, במקום שאני אבנה את עצמי ויתפתח, נשארתי תקוע ומנוהל. הרגשתי שאני לא יכול לבנות ולנהל את עצמי, הדבר היחיד שאני עושה זה עוזר לו, במקום שכל אחד יעזור לשני ויבנה אותו. והוא נהפך להיות כאילו ה”מלך” שלי. אני הרגשתי שאני רק עוזר לו והוא במקום לעזור לי ולבנות אותי כביכול הוא מנצל אותי, ובמקום להיות אוזן קשבת בשבילי
ולהבין אותי לתת לי חיבוק ומילים טובות וכלים שיתנו לי כח להתמודד הוא פשוט מתחיל להעיר לי ולבקר אותי, הארות לא נכונות, לא במקום, וחסרות כל טעם (לדוגמה: אני כותב איזה מכתב שירגיע אותי ושיעזור לי להבין את הכוחות שלי וכו’, והוא אומר לי “לא, מה הקשר של המכתב הזה, אתה לא מסכן, מה קשר מה שכתבת” וכו’).
וכל זה, כל מה שהוא אמר, מעצבן אותי ושמרתי בסוד, כי חשבתי שככה זה נקרא “לעזור” וזה בעצם לא רק שלא עזר לו אלה הרס אותי.
אשמח מאוד לשמוע מה אני יכול לעשות בכזה מקרה.
תודה רבה

תשובה:

חברות, כפי שכתבת יפה, היא בניית קשר הדדי שכל אחד מהחברים נתרם ממנה ותורם לה, כל אחד בכישוריו ויכולותיו.

חברות היא קשר שנעים להיות בו והוא, כפי שכתבת, גורם להתפתחות של אישיות 2 החברים בה.

המקרה שאתה מתאר, מציג – לא חברות אלא, כפי שציינת יפה, סוג של השתלטות. במידה ואתה מרגיש שהחבר לא תורם לך אלא משתלט עליך ומולך עליך, זה נקרא עבדות. לא חברות.

במצב זה אתה עלול אט אט להתרגל לדינמיקה החברתית הזו, בה החבר הוא לו תורם ונתרם ואתה כחבר לא תורם ונתרם, אלא שחברות זה שולט ונשלט, וזה דבר לא רצוי בכלל.

במקרה כזה, יש לפנות להורים/למחנכים שלך ולהתייעץ איתם, וניתן גם כמובן להראות להם את מה שאני כותב לך כאן.

עשה את הדבר הבא: בהזדמנות הראשונה שאתה חש, אפילו בספק ואולי, שהחבר לא אתך ובעדך, תומך ואוהב, אלא משתלט ומכתיב, בז לרגשותיך וכדומה, העמד אותו על מקומו ואמור לו באופן ברור בלי חשש:

אני לא מרגיש שאתה חבר שלי. חבר זה מי שמבין אותי ומכבד אותי ואוהב אותי, אבל איך שהתנהגת כעת כלפי ואמרת …. (כאן אמור לו מה הוא הגיב ואמר שלא מצא חן בעינך כל כך) זה לא נקרא חברות. אם אתה רוצה להיות חבר שלי, תכבד אותי ואת רגשותי, אם אתה לא רוצה, בוא נפרד כאן כידידים וכל אחד ימצא לו חבר אחר.

כך תאמר לו.

אני משער, שיהיה לך מאוד קשה לומר זאת, כי מבין ריסי עינך ניכר, שאתה ילד/נער עדין הזקוק מאוד ליחס, קירבה ואהבה, ויהיה לך קשה לומר לו זאת, כי בלבך יהיה פחד, שאתה תדחה ממנו ומהחברה ולא תהיה רצוי ולא תהיה אהוב, אבל תדע לך, שהאופן שבו אתה חבר כרגע, זה לא נקרא להיות רצוי אהוב וקרוב, אלא להיות מנוצל ונשלט, וכדי לבנות חברות בריאה ורצויה, אתה חייב לאזור חייל ואומץ ולגדוע חברויות לא רצויות ולפתח מחדש חברויות רצויות או עם חבר זה, או עם חבר אחר.

ישנם 2 אפשרויות תגובה של החבר לאחר שתאמר לו את המשפט האמור.

אפשרות 1. הוא יהיה לרגע המום, יתעשת ויאמר לך, למה אתה פוגע בי וכו’ אנחנו חברים וכו’ למה אתה אומר לי ככה וכו’. בקיצור הוא ישאיר אותך עם רגשות אשמה והרגשת טמטום.

במקרה כזה, עליך לא להיות מוצף רגשית, אלא להשתמש בשכל שלך, ולומר לו, שאין לך שום דבר נגדו אישית, אבל שהאופן בו הוא מתייחס אליך, זה לא נקרא חברות, ואם הוא רוצה להישאר חבר שלך, עליו לשנות את הגישה. הוא רוצה – טוב, לא רוצה – עוד יותר טוב.

אפשרות 2. הוא יתעשת ויבין שהוא טעה, ויאמר לך שהוא לא שם לב וכו’ והוא ישתפר וכו’. במקרה כזה, אמור לו במפורש, שאתה מוכן לנסות שוב ובמקרה שהוא אכן ישתנה, מה טוב, ואם לא, אתה תפרד ממנו.

ישנה אפשרות נוספת, שהוא יגיד לך: אז לא צריך להיות חבר שלך והוא ילך. זה מצב שפחות נראה לי שיקרה, אבל אם זה יקרה, זה טוב מאוד. כי זה מלמד שהוא לא היה קשור אתך בכלל ולא אכפת לו, אז זה טוב מאוד שהוא הלך ונפרד, ואתה אל תפחד מכך ואל תבהל ואל תיעצב אל ליבך, אלא שמח שנפרדת מחבר שאינו חבר, אלא מנצל, ומצא לך חבר אמיתי בלב ונפש שיהיה קרוב אליך באמת.

בנוסף לכך, תתפלל כל יום בבוקר בסוף שמונה עשרה לפני שאתה אומר “יהיו לרצון” (השני): “יהי רצון מלפניך ה’ אלוהי ואלוהי אבותי שתעזרני ברחמיך למצוא חבר טוב ומועיל, חבר אמת שאבנה ממנו והוא יבנה ממני והרחק מעלי חברי שקר וחברים רעים, וחונני שאמצא חן ושכל טוב בעינך ובעיני כל רואי, כי אל מלך רחום וחנון אתה”, וה’ ישמע את תפילתך ויאר פניו אליך ותמצא חן ושכל טוב, בריאות חיים שלום, שלווה וידידות אמת תמיד.

באהבה כנה

אני נכנס ללחצים מהר​

שאלה:

תודה רבה, על השו”ת המיוחד.

בתקופה כזאת שהידיעות רודפות אותנו, וכל פעם אני נכנס ללחץ אחר, רציתי לשאול איך מתמודדים עם לחץ ומתח בצורה נכונה?

בתודה מראש דני ק. נס ציונה.

תשובה:

מומלץ לא לקרוא את כל החדשות. מספיק לדעת מלמעלה מה קורה ודי בזה. עומס הידיעות מכביד על הנפש ויש להימנע מכך.

במקרה של לחץ, יש לנרמל את המצב ולהבין ראשית שזהו מצב נורמלי. כל אדם ששומע או חושש ממציאות מסכנת חיים, נכנס ללחץ, וזה נורמלי ואף רצוי. למה רצוי? כי אז הוא נזהר על נפשו ויודע להתרחק ממקום סכנה.

לאחר שעשינו מה שביכולתנו כדי להיזהר מהסכנות, מה שצריכים הוא ללמוד שער הבטחון בספר ‘חובות הלבבות’, ומטרת הלמוד יהיה מה שכותב בעל ה’חובות הלבבות’ – “מנוחת נפש הבוטח”. כשאדם יודע שכל מה שיהיה, זה הכל טוב ולטובה מאת ה’, והוא יודע שככל שהוא שם מבטחו בה’ כך הקב”ה יעזור לו, אזי הוא נכנס לרוגע.

במקביל יש לבצע פעילות גופנית של כחצי שעה, לפחות 4 פעמים בשבוע, כגון ריצה קלה או רכיבה על אופניים או אופני כושר, שלפי מחקרים זה מסייע מאוד בהעלאת מצב הרוח.

כמו כן יש להקפיד על מזון מזין ומבריא, ולהקפיד על מזונות עתירים בסידן ומגנזיום וכן ויטמין 12B, ובכלל להתרחק מחומרים וממאכלי ג’אנק פוד.

ניתן לבצע תרגיל נשימות הרפיה: 5 שניות נשימה, 5 שניות החזקת האוויר בריאות ו5 שניות נשיפה (שחרור האוויר). כך 10 פעמים.

כמו כן, ובמקרים יותר מלחיצים, ניתן להיעזר ב’מודל מעשה’ עליו הרחבתי כאן, עליו ממליצים היום גורמי רפואת הנפש ומשרד הבריאות.

במקרים קשים יותר יש לפנות למטפל רגשי או אפילו לפסיכולוג קליני, תורני.

הרבה בריאות!

אני מתמודד נפש ומה ה’ רוצה ממני?​

אני כבר בן…

אובחנתי ואני לוקח תרופות. יש לי ציקלותימיה.

אולי לשאלה אחת תוכל לתת לי מענה, השאלה שהכי מציקה לי:

בן אדם נורמלי יודע מה דרישתו של הקב”ה ממנו (פשוט: ההלכות שבשו”ע)

איך אחד כמוני יכול לדעת מה הקב”ה דורש ממנו ומה לא?

תודה רבה רבה!

תשובה:

יקירי,

הקב”ה לא דורש ממך, הוא לא צריך מאיתנו כלום, הוא מסתדר עם עצמו. מה שהוא כן רוצה, זה שיהיה לנו לך טוב, הטוב הוא לא תמיד נעים, ניתוח הוא כואב אבל הוא טוב, הוא רוצה ומבקש ממך למענך ובישבילך, שמהמקום בו אתה נמצא, והמקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא! שאתה תעשה מה שביכולתך מתוך זרימה קלילות ושמחה, וגם זה מה שביכולתך, וכך הוא אוהב אותך.

לפעמים ה’ אוהב כלים שבורים, לא שלמים, כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ (ישעיהו נז, טו), ואני מצרף לך את ספרי במתנה אור ההשגחה ותראה בו בעמוד קנ”ג סעיף כ”ז והערה נ”ט, לב נשבר ונדכא אלוקים – לא תבזה.

שמתי את שאלתך ואת תשובתי באתר כאן – ללא פרטים מזהים כלשהם, וזה יהיה לך לזכות גם לאחרים שסובלים.

באהבה

אשר

דחיינות: למה זה קורה ואיך מתמודדים?​

שאלה:

מתי צריך/מומלץ לפנות לעזרה מקצועית


אני מבין שיש בי דחיינות ברמה שלפעמים משבשת לי את החיים
עד היום חשבתי שזה ענין לסדר מוסר, ואולי גם לגדול קצת, ושהזמן ומטלות החיים יעשו ת’עבודה
אך מתברר שזה רק מחריף…
[אולי נשאר אותו דבר, אך בנסיבות החיים זה מציק יותר]


אני מבין שצריך איזה שהוא עזרה, אך האם כדאי לנסות דרך קופ”ח או יועץ/פסיכולוג/מטפל רגשי…
מרגיש ממש נבוך בפני עולם שלא נגעתי בו עד היום.

תזכו למצוות ותודה,

דוד

תשובה:

דוד היקר שלום,

קודם כול, תודה על הכנות. עצם זה שאתה מזהה דפוס שמפריע לך ושואל על עזרה — זו גבורה. זה לא מובן מאליו, והרבה נשארים עם זה לבד ומקווים ש”זה יעבור”. אתה לא שם. אתה כבר בצעד הראשון.

דחיינות זה דבר נפוץ. כולנו דוחים לפעמים, אבל כשזה כבר משבש את החיים — זה סימן שמשהו בפנים מבקש יחס. עבודת המידות כוללת גם אחריות על ההתנהלות שלנו, וכשקושי חוזר שוב ושוב — צריך לברר אותו לעומק.

דחיינות כמו שאתה מתאר יכולה לנבוע ממקורות שונים:

• חוסר חיבור פנימי: כשאין קשר רגשי או ערכי למשימה, קשה לגייס כוחות. לפעמים עושים דברים “כי צריך”, אבל לא באמת מבפנים.
• פחד מכישלון / פרפקציוניזם: כשיש דחף לעשות דברים “מושלם או כלום”, אדם עלול להימנע לגמרי. האמת היא: גם עבודה לא מושלמת עדיפה על לא לעשות בכלל.
• מצב רוח ירוד / דיכאון: לפעמים הדחיינות היא רק סימפטום למשהו עמוק יותר. במקרים כאלה, דווקא עשייה — אפילו קטנה — יכולה להתחיל תהליך של יציאה.
  כמו שנאמר: “פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם.”

אז איך אפשר לזהות את שורש הדחיינות שלך?
שאל את עצמך:

• יש תחומים שאתה מתפקד בהם טוב? אם כן — ייתכן שהבעיה רק במה שלא מחובר אליך רגשית.
• אתה מרגיש לחץ לקראת ביצוע משימה? אם כן — ייתכן שמדובר בחרדה או פחד.
• מרגיש קושי כללי בהתנהלות? אולי מדובר במצב נפשי שדורש התבוננות רחבה יותר.

מה אפשר לעשות כבר עכשיו?

• שיטת ה־5 דקות: קח משימה שאתה דוחה, והתחייב לעשות אותה רק 5 דקות. מותר לעצור אחר כך. בדרך כלל עצם ההתחלה שוברת את המחסום.
• מסגרת חיצונית: תלמד עם חבר, תתחייב למישהו, תיצור מחויבות חיצונית. זה עוזר למי שמתקשה להפעיל את עצמו לבד.
• גישה גמישה: תזכיר לעצמך שלא צריך לעשות הכול מושלם. גם בינוני — עדיף על לא כלום.
• שיחה עם אדם משמעותי: לפעמים שיחה עם רב, חבר טוב, יועץ או מטפל יכולה לעזור לעשות סדר, לנשום, להבין מה קורה.

ועכשיו לגבי עזרה מקצועית: הרגש שאתה מתאר — של נבוכה ופחד ממה שלא מוכר — הוא טבעי לגמרי. הרבה חשים כך כששוקלים לפנות לעזרה רגשית. אבל האמת? עצם זה שאתה מזהה את הקושי וחושב על פנייה — זה מעיד על חוסן ולא על חולשה.

אם תבחר לפנות, אני ממליץ לבחור מישהו שמבין את עולמך. מטפל שלא מכיר את העולם הישיבתי עלול לפספס את הנקודות העמוקות, וזה עלול לגרום לחוסר חיבור בתהליך.
דווקא מטפל מהעולם שלך, שמבין את השפה, הדקויות, המאבקים הפנימיים — יכול ללוות אותך בדיוק במקומות שחשובים לך באמת.

לסיכום:

• דחיינות היא לא רק “חוסר מוסר”. היא לעיתים סימפטום לעומק שדורש יחס.
• חשוב לבדוק את המקור לדחיינות שלך.
• נסה שיטות פשוטות — ואם לא עוזר, אל תהסס לפנות לעזרה.
• אל תיתן למבוכה לנהל אותך. היא טבעית, אבל אין לה זכות לעצור אותך מלהחלים.

אתה אמיץ, אתה כנה, ואתה לגמרי בדרך הנכונה.
מותר להתבייש — אבל חשוב יותר להתקדם.

רגש גבוה, שכל עמוק – ולחץ שלא מרפה: איך משתחררים באמת?​

אני בחור בישיבה, לומד הרבה,

אבל יש לי הרבה חסימות רגשיות, אני רגיש מאוד, אבל עם הרבה פחדים חסומים והרבה הרבה לחץ פנימי.

מה הדרך הטובה ביותר להשתחרר ולקבל את עצמי? כי אני נכנס לפחדים ברגע, ויש לי מודעות גבוהה מאוד מאוד לכל הרגשות שלי אבל בתכל’ס אני לא נותן לעצמי מקום אמיתי אלא בסוף אני מסתבך תמיד.

אולי זה ישמע לך מוכר מאוד וכדומה, אבל נדמה לי שבגלל שאני מאוד רגיש ומאוד עם שכל אני לא מצליח לצאת מזה והפחד תמיד בא לי מכיוון אחר – האמת, אני יודע את כל הידע הדרוש, אני יודע בדיוק מה אני עובר והכל, אבל קשה לי מאוד בשינוי, אני פשוט לא מצליח, וגם אם מצליח, זה ליום יומיים ואח”כ חוזר חזרה.

דמות בחור בן ישיבה (נוצר על ידי chatgpt)
תודה רבה, אשמח מאוד לתשובה רכה, כי אני כל כך מנסה לעזור לעצמי ורק נלחץ, וגם כשמשתחרר לי משהו אני מיד נלחץ וזה נועל אותי יותר, ואפילו מסבך עוד.

תודה

מני

תשובה:

מני היקר,

ראשית, אני רוצה לומר שאני מעריך מאוד את האומץ שלך להעלות את הדברים ולשתף – דווקא מתוך הרגישות שאתה מתאר. עצם הפנייה שלך מלמדת שיש בתוכך כוחות פנימיים שמבקשים לפרוץ דרך, ולחיות אחרת.

התחושות שאתה מתאר – של שקיפות מול החברים, עומס פנימי, פחדים, חרדות, ולחץ רגשי שמצטבר מבפנים – הן תחושות קשות מאוד. אדם רגיש כמוך לא יכול “להתעלם ולהמשיך כרגיל”, כי הכול חודר פנימה. זה מצב מתמשך של התמודדות יומיומית, שלעיתים גם קשה להסביר אותה לאחרים.

אני סבור שבמקרים כאלה, לא די בדיבורים כלליים על חיזוק או “להיות חזק”, אלא נדרש כלי ממשי לעבודה פנימית – כלי שמכיל את הרגש, מייצר שקט מבפנים, ומשיב את השליטה לידיים שלך.

למקרים כגון אלו ולצורך כך פיתחתי כלי טיפולי שאני קורא לו “הכנעה אקטיבית” – תהליך עמוק, אך פשוט ליישום, שמאפשר לאדם לשחרר מתחים ולבנות יציבות פנימית גם כשעולה רגש קשה, גם כשיש חרדה או פחד, וגם מול תחושת שקיפות או קושי חברתי.
הכלי הזה לא נועד “למחוק” את הרגש – אלא לכוון אותו למקום של תפקוד, של עשייה, של נוכחות אמיתית בלימוד, בתפילה ובעבודת ה’.

אני מזמין אותך – מכל הלב – לבוא לפגישה אחת, כדי שאדריך אותך באופן אישי איך להשתמש בכלי הזה.
הפגישה הזו איננה בתשלום, היא מתוך רצון לעזור לך. הנייד שלי: 054-8423649
אם תרגיש שהדבר מתאים לך – נמשיך. ואם לא – תדע שהיה מישהו ששמע אותך באמת, וניסה להראות לך שיש דרך.

באהבה ובהערכה,
אשר

מרגיש תקופה ארוכה של ריקנות פנימית, איך יוצאים מזה?​

אני בחור בישיבה, לומד בסדרים, משתדל להיות רציני, כלפי חוץ אף אחד לא חושד בי, אבל בפנים אני מרגיש תקופה ארוכה מאוד של ריקנות. זה לא שאין לי אמונה, יש לי. אבל אני פשוט מרגיש שאני הולך ונכבה. כאילו אני ממשיך להתנהל, ללמוד, לדבר, לתפקד – אבל בלי נשמה. ניסיתי לדבר עם כמה אנשים אבל הרגשתי שלא מבינים אותי. אני שואל את עצמי לפעמים אם משהו אצלי דפוק בנפש, או שזה טבעי שיש תקופות כאלה. אבל זה כבר הרבה זמן ככה. האם יכול להיות שיש לי משהו עמוק יותר שצריך טיפול?

אברהם, ישיבה גדולה בירושלים

תשובה:

כתוב בספרים שדרכו של עובד ה’ עוברת דרך תקופות – יש ימי אהבה, ויש ימי שנאה. אלו ואלו מן השמים. ובאמת, בן ישיבה לא נמדד רק בימי האהבה שלו – בזמנים שבהם הכול הולך והלב פתוח – אלא בעיקר בימי השנאה, בזמנים שבהם יש קושי, ריקנות, פחד, שעמום, ואפילו תחושה שאין טעם בלימוד או בתפילה.

דווקא ברגעים האלה – כשלא הולך – מתגלה העומק האמיתי של הבחור. לא האם הוא מצליח, אלא איך הוא נושא את עצמו בתוך הקושי. האם הוא ממשיך, גם כשהלב סגור? האם הוא נשאר אדם טוב, גם כשלא מרגיש כך?

חשוב שתדע: אין שום דבר “דפוק” בך. הרגשות שאתה מתאר – ריקנות, ניתוק, יובש רוחני – הם מוכרים לכל בן ישיבה אמיתי. גם אם לא כולם מדברים על זה. גם הר”מ שלך, גם אברכים שאתה מכיר – כל אחד עבר תקופות כאלו. זה חלק מהדרך.

אבל יש בך נקודה עמוקה שמבקשת אמת – ואתה פונה, שואל, מחפש מענה. וזה עצמו כבר מראה שאתה במקום טוב. יש בזה אומץ. אני מעריך את זה.

מה אפשר לעשות בימים כאלה?

קודם כול – חמלה עצמית. לא לרדת על עצמך. לא להילחם בעצמך. להגיד לעצמך מילים טובות, כמו:

“אני בחור טוב, רק קצת קשה לי כעת. דווקא עכשיו ה’ אוהב אותי יותר – כי למרות שקשה לי, אני עדיין מחזיק.”
“זו תקופה זמנית של חולשה – אבל היא תעבור. בינתיים אני אעשה מה שאני כן יכול: ללמוד משהו קל ונעים, לקרוא תהילים, להתפלל על היכולת להתפלל, לעזור לחבר בחסד גם אם אין לי מצב רוח.”

לחץ כדי לכווץ...

תדע – הימים האלה לא הולכים לאיבוד. אתה תצא מהם מחוזק פי כמה.
מה שאתה מרגיש עכשיו – יעבור. ואתה תחזור לעצמך האמיתי. רק תישאר מחובר. תחזיק.

אני איתך. מחזיק לך אצבעות. באהבה,
אשר

איך אני יודע אם כדאי לפנות לעזרה רגשית, בלי שזה יפגע בי מבחינה רוחנית?​

אני בחור בן ישיבה קלאסי. ברוך ה’ יש לי סדרים, חברותות, מסגרת טובה. אבל אני מרגיש שיש בתוכי משהו שאני לא מצליח להבין. יש בי המון רגשות – עצבות, פחד, בלבול, לפעמים אפילו מועקה בלי סיבה. אני לא בטוח אם זה נחשב משהו “רגשי” שצריך טיפול, או שזה סתם תקופה כזאת. אני לא רגיל לדבר על דברים כאלה, תמיד ניסיתי להסתדר לבד, אבל בזמן האחרון זה נהיה לי יותר קשה. אני לא מרגיש שאני יכול לשתף בזה מישהו בישיבה, וגם קצת מפחד שיגידו לי שזה שטויות או שיגיבו בצורה לא מתאימה. מצד שני – אני לא רוצה להמשיך ככה. השאלה שלי היא: איך אני יודע אם באמת כדאי לפנות לעזרה, ואם כן – איך עושים את זה בלי לפגוע בעבודת ה’ שלי?

אבי, ישיבה במרכז הארץ

תשובה:

אני שומע ממך קול אמיתי של בחור שמרגיש, שמתבונן, שלא ממהר להחליט, אבל גם לא בורח. וזה דבר גדול.

לפעמים בחור מרגיש משהו עמום – מועקה, עצבות, בלבול – ולא יודע לשים על זה את האצבע. זה לא “בעיה” כמו שכולם מדמיינים, אלא פשוט עומס רגשי פנימי שלא קיבל מילים. ולא תמיד זה עובר לבד. לפעמים זה דווקא סימן שאתה לא מנותק, אלא מחובר לרגש שלך, רק שלא קיבלת ליווי שיאפשר לך להבין את זה וללכת עם זה נכון.

פנייה לעזרה – אם נעשית במקום הנכון ובאופן נכון – לא פוגעת בעבודת ה’, אלא להפך. היא בונה את הכלים שלך, נותנת לך אוויר לנשימה ומרפאת חלקים פנימיים שמפריעים לך להתקדם. זה לא “לשבור” את מה שיש, אלא לתקן מבפנים, בלי לוותר על שום דבר חשוב.

אם אתה מרגיש שמה שעובר עליך כבר לא פשוט לסחוב לבד, ושזה נוגע לך כבר בנפש, בלימוד, בתפילה – זה סימן שכדאי שתדבר עם מישהו מבין. מטפל ירא שמים, שמבין את השפה שלך, את העולם שלך, ושיש לך בו אמון.

ולא – זה לא עושה אותך פחות עובד ה’. זה רק מראה שאתה רוצה אמת, ולא מוכן להמשיך להעמיד פנים. ואתה יודע מה? על זה בדיוק נאמר שהקב”ה “קרוב ה’ לנשברי לב”.

תזכור: זה לא “טיפול”, זה עבודת נפש עם מישהו שעוזר לך לשמוע את עצמך יותר טוב.
ואם תבחר לעשות את זה – בעז”ה תראה ברכה. ולא תיפול, אלא תתרומם.

מחזיק לך אצבעות.
בהערכה עמוקה,
אשר

החברותות שלי בריב – ואני נקרע ביניהם. מה עושים?​

שלום הרב אשר שליט”א,

תודה רבה על כל מה שאתה עושה למען הבחורים בני הישיבות הק’.

רציתי לשתף אותך בקושי שאני חווה לאחרונה:

אני בחור ישיבה ויש לי שתי חברותות – אחד בסדר א’ ואחד בסדר ב’. אני אוהב את שניהם ומרגיש קשור אליהם.

לאחרונה הם הסתכסכו ביניהם, ויש ביניהם מתח מאוד חזק. אני מרגיש נקרע ביניהם, במיוחד שאני מרגיש יותר קרוב לאחד מהם.

לפעמים אחד מהם גם מנסה להוציא ממני מידע על השני, ולצערי אני קצת נגרר לזה, ואח”כ מרגיש לא טוב עם עצמי.

אני מרגיש שאני לא מצליח לשמור על איזון, כאילו אני באמצע בלי לדעת איך להתנהל, ואני ממש לא רוצה לפגוע באף אחד.

אשמח מאוד לעצה שתעזור לי לצאת מהתחושה הזו – בלי לפגוע ובלי להיפגע.

תודה רבה מראש,

דוד ח. בני ברק


תשובה:

דוד היקר, שלום רב.

קודם כול – אני רוצה לומר לך שמאוד נגעת ללבי.
העובדה שאתה מרגיש כך, נקרע, נבוך, לא יודע איך לפעול – מראה שיש לך לב אמיתי. אתה אוהב את החברותות שלך, רוצה שלום, ומרגיש את המתח מכל הכיוונים. זה לא מובן מאליו.
רוב הבחורים פשוט מתרחקים מאחד או מדברים על השני — ואתה רוצה לא לפגוע. זה מראה על רגישות ועל לב טוב.

ועם זאת, חשוב להבין עיקרון יסודי:
כאשר שניים מסתכסכים ואתה נכנס ביניהם, אפילו מתוך כוונה טובה — אתה בסכנה להישאב למקום שאינך שייך אליו, ותמצא את עצמך נקרע מבפנים, ובסופו של דבר גם הקשר איתך עלול להיפגע.

כך כתב הרא”ש באורחות חיים (סעיף סה):
“אל תתעבר על ריב לא לך, כי לסוף הם ישלמו ביניהם ואתה תישאר בכעס.”

אז מה עושים בפועל?

קודם כול: החלטה ברורה בלב.

עליך להחליט שאתה לא מתערב כלל במריבה הזו. לא מצד זה, ולא מצד זה.

ואז: משפט מפתח שֶׁיֵּאָמֵר לכל אחד מהם כשהוא פונה אליך:

שניכם החברותות שלי, ואני אוהב את שניכם.
אני לא יודע מה בדיוק קורה ביניכם, ואני גם לא רוצה לדעת.
אני מרגיש שאם אכנס באמצע – גם אני אפגע, וגם זה לא יעזור לכם.
לכן קיבלתי על עצמי החלטה ברורה: לא מדבר עם אף אחד מכם על השני.

לחץ כדי לכווץ...

המשפט הזה גם מסביר, גם מרגיע, וגם סוגר את הדלת בפני ניסיון למשוך אותך לצד כלשהו.
וכשיבוא שוב אחד מהם, תוכל לומר לו בטון שקט, תקיף אך חם:

אני לא מתערב ביניכם. נקודה.

לחץ כדי לכווץ...

אל תרחיב. אל תתנצל. תעמוד בהחלטה הברורה שלך — והיא תכבד אותך.

זכור:

זה לא התפקיד שלך לפתור את הסכסוך.
זה תפקידו של המשגיח או ראש הישיבה. אתה אינך חייב לשאת על כתפיך דברים שאינם שייכים לך.
תשמור על הלב שלך, על הקשר שלך עם כל אחד מהם — ועל הגבול הבריא שביניהם.

בהצלחה רבה,
ויישר כוח על הרגישות, על היושר, ועל הרצון להיות נאמן לשניהם.
אם תמשיך להחזיק כך – גם הם, בעזרת ה’, ירגישו בזה.