השיר המיתולוגי "יאקוב" (1 צופה)

[חיים ש]

בעקבות הודעה זו,

שירים כשרים.

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

רציתי ללהוסיף קצת ממה שאני שמעתי, על סיפור זה, שלא שרים אותו בשיר, ויש בו בכדי להוסיף נופך לכל הסיפור,
רבי יעקב פוטאש למד בתור בחור כמדומני אצל רבי אלחנן וסרמן בברנוביץ,
ובעת מלחמת העולם השניה עבר את הגבול עם עוד כמה בחורים,
הם היו במרחק מה אחד מהשני, בשביל שאם יתגלו - יוכלו האחרים לברוח,
ואז יעקב איבד את דרכו, הוא הלך והלך הרבה זמן עד שהגיע ליישוב הנידח,
הקולחוז שבו התרחש הסיפור המפורסם, וכפי שמושר בשיר הידוע,
היו מחלקים שם תלושים של מזון, והיה גם תלושי בשר, שאותם הוא לא אכל אלא שמר אותם,
בכל כמה חודשים היה מגיע מסוק עם אוכל,
ובלילה ההוא שמסופר בסיפור, יעקב ברח מחוץ ליישוב ושהה שמה כל הלילה,
לפנות בוקר הגיע בהשגחה פרטית המסוק עם האוכל,
יעקב נתן לו את כל תלושי הבשר ששמר, וכך שיחד אותו כדי שיבריח אותו משם,
וכך הגיע לאמריקה בחוסר כל,
הוא היה נראה כמו גוי מגודל שער,
ועבר עליו הרבה שם, עד שמצא את זיווגו והתחתן,
וזה היה חתונה עצובה מאוד, כמעט בלי משתתפים ובלי קרובי משפחה,
לאחר החופה נעמד ר' יו"ט עהרליך,
ועם כינורו הלחין את הניגון הזה,
אם אזכר בעוד פרטים בעז"ה אוסיף,
(למיטב זכרוני היה לפני כ10 שנים כתבה עליו במרוה לצמא, נ"ל פר' לך לך באחד השנים,
אודה למי שיוכל להשיג אותו, פשוט אפשר ללמוד ממנו רבות על יראת שמים וקיום מצוות בכל מצב)

 

[שירת העשבים]

הסיפור האמיתי מאחורי השיר המיתולוגי – כפי שכתבה הנכדה של ר' יעקב פוטש:

כוכבים הציצו מבעד לקטיפה השבתית, שכסתה את השמים מעבר לחלון. סעודת השבת הסתיימה, על השולחן עוד היו שאריות המנה האחרונה. הסתכלתי על באבי, שכולנו מכנים אותה "סבתא -אמריקה", ראיתי את הנחת שמילאה לה את העיניים, למרות העייפות הגדולה.

באולם היו "ילדים" שלה, נכדים ונינים בלי עין הרע. התרגשות חגיגית עמדה באוויר. מחר! מחר בבוקר תלווה חבורת הגברים, את הנכד האהוב שלה בשירת חתנים, לכיוון בית הכנסת. מחר תהיה שמחת האויפרוף, ועוד בית בישראל יוקם לתפארת.

"כל שמחה כזו, היא עוד נקמה בהיטלר",

אומרת "סבתא אמריקא" באבי שלנו, שעברה את צעדת המוות הידועה לשמצה, ונותרה אוד מוצל מאש בניסי ניסים.

עזרת הגברים פוצחת בשרשרת שירי חתונה, באבי מוחה דמעה.

"כל שמחה כזו, היא נקמה מתוקה ברשעים ההם מאוזבקיסטן" מוסיפה באבי בשקט, ופניה מתעננות: "כל כך חבל שזיידי לא פה" היא אומרת.

זיידי, הוא סבא יעקב, שרובנו הנכדים לא זכינו להכיר.

זיידי, הוא סבא יעקב המוכר לכולנו, מהשיר שסחף את לבבות עם ישראל, והדליק את הניצוץ היהודי אצל כל כך הרבה אחים נידחים.

זיידי, הוא הסבא שזכה להחזיק במסירות נפש בתורה ובמצוותיה, ואותה מסירות נפש מלווה אותו, את משפחתו ואת עם ישראל כולו בתווים של רגש יהודי עיקש, תווים של שיר שמקרב את שומעיו מהיכל הנגינה אל היכל התשובה.

זיידי שעבר את תלאות אוזבקיסטן ויכל להם.

עוד ארבעה ימים, ביום החתונה, וודאי תרד נשמתו אל החופה. הוא יראה את המוני ילדיו, נכדיו, ניניו ובני ניניו בלי עין הרע הצועדים כולם בדרך ישראל סבא. הוא וודאי יחייך אלינו ויאמר, שהמאמצים שלו ומסירות הנפש, היו שווים.

"זיידי לא כאן, אבל השיר שלו כן" אני קורצת לבאבי והיא מחזירה לי חיוך מתרגש שאין לו גיל. ושתינו מקשיבות בפעם המליון, לשיר שעולה מעזרת הגברים: אין אוזבקיסטן…

התווים האחרונים של השיר גוועו. נכד אחד, שובב ואמיץ, טיפס על כתפיו של סבא. מה היה הסיפור עם זיידי הוא שאל אותו בתום. "אני מכיר את השיר, אבל לא מבין מה היה שם בכלל".

"אספר לך מהתחלה" אמר סבא, הבן של זיידי יעקב.

והתחיל לספר מההתחלה. "אבא שלי זכרונו לברכה", התחיל סבא פוטש לספר, "נולד בעיירה ששמה רדז'ימין, הנמצאת עשרים קילומטר מוורשה. מלבד אבא שלי ותשעת אחיו ואחיותיו, גדלו בבית עוד ארבעה יתומים שלא היה להם בית, והבית הזה היה ביתם.

אבא ואמא שלו רצו בכל לבם שיגדל להיות תלמיד חכם, וגם הוא בעצמו רצה בכך ואהב את התורה. בגיל אחת עשרה וחצי נסע לעיר ברנוביץ, העיר של הגאון ר' אלחנן וסרמן הי"ד זכר צדיק לברכה. שם הוא למד בישיבה, ואחרי תקופה מסוימת המשיך הילד – כמעט בחור אל העיר סטולין, שם למד בישיבה גדולה וחשובה בהנהגתו של ר' משה מסטולין, יחד עם בחורים ותלמידי חכמים שבאו ללמוד בה תורה מכל האזור.

בשנת תרצ"ט פרצה פתאום מלחמה איומה, מלחמת העולם השנייה. מלחמה בה שישה מליון יהודים נהרגו על קידוש השם.

הנער יעקב היה כבר בן שלש עשרה, מיד אחרי בר מצווה, ויחד עם קבוצה גדולה של תלמידים הוא שמע להוראת רבו וברח.

ברחה קבוצת התלמידים – וביניהם סבא יעקב – אל העיר ווילנה. לשם באו ונקבצו תלמידי ישיבות רבות שברחו מפני המלחמה שפרצה בעירם. בעיר היה הצדיק ר' אהרן קוטלר זצ"ל, אשר למד יחד עם התלמידים הרבים בישיבה שקמה במהירות, וקול התורה מילא אותה מקיר לקיר.

ביום אחד נגמרו ימי השלווה גם בישיבה החדשה הזו. באו חיילים גרמנים ורשעים ופרצו אל וילנה. בפנים עצובות סגרו הבחורים את הגמרות וספרי הקודש, נשקו במהירות ותכננו תוכניות בריחה בשקט.

מי יודע מתי יפגשו את הגמרא שוב… הפרידה הייתה קשה, אבל לא היה זמן לבכות.

נשארו הדמעות של סבא יעקב בפנים ובלילה חשוך – אפילו הירח התבייש להראות את עצמו בעולם המבולבל והעצוב הזה – עברו יעקב ובחורים נוספים את הגבול לרוסיה. זו הייתה דרך ארוכה וקשה, לאורך הדרך לחשו האחד לשני, כי עליהם לשמור על מרחק בטוח זה מזה, שלא ישימו לב אליהם, אבל שהמרחק לא יהיה גדול מדי כדי שלא יאבדו האחד את השני.

הם קבעו להיפגש יחד בצד הרוסי של הגבול, במקום שנראה להם בטוח יותר.

עבר הבחור הצעיר את הגבול, והנה הוא מוצא את עצמו – לבד.

לבד במקום לא מוכר. אין לו מושג היכן הוא נמצא והיכן נעלמו כל החברים.

לבד.

המשיכו רגליו של יעקב ללכת מבלי לדעת לאן. הבחור פחד. רעד. לא היה לו עם מי לדבר ולמי לספר עד כמה שהוא רועד.

רק אלוקים היה איתו, והוא ידע שהוא שומר עליו.

פתאום, משום מקום, הגיע מולו קשיש, עם זקן לבן וארוך.

שאל אותו סבא – יעקב: יש לך מושג היכן אני נמצא? הקשיש לא הבין את שפתו. הוציא דף נייר וצבע, צייר מפת דרך, נתן לו את הדף, הנהן ונעלם.

נותר יעקב לבד. רק שמיים וארץ והרים ורוח לילית ושמש של בוקר. התקיים מטיפות אחרונות של מים שנשארו איתו והרעב מציק. עבר על פני יערות ואכל מן הפירות שצמחו שם. הלך יום, ועוד יום, בלילות נרדם על אבני דרך, מסתתר בין העצים, וכאשר השמש שוב זרחה, הוא המשיך ללכת.

לפי המפה שנתן לו האיש הזקן הוא הלך, עד שהגיע לכפר.

"כאן כנראה נמצא סוף העולם". חשב.

השיער של יעקב גדל בינתיים ועם כובע הקסקט לראשו, איש לא ראה בו בחור יהודי.

החליט להסתיר את זהותו ולחיות בכפר הזה עד שתעבור המלחמה.

היה זה "קולחוז". כל חברי הכפר נאלצו לעבוד קשה מאד בגידולי השדה ועוד עבודות קשות לטובת הממשלה, ובתמורה קבלו לחם לאכול, מים ותה לשתות ואחת לשבוע – תלושים לקניית בשר. מובן שיעקב התנזר מהבשר הטרף וגם את שאר דברי המאכל לא רצה לאכול. התקיים רק על פרות וירקות ואגר לעצמו את התלושים בתקווה לשימוש בעתיד.

ימים רבים הוא נשאר לבוש באותם בגדים שנקרעו בינתיים, ספר את הימים ולא התבלבל. זכר מתי באה השבת ועשה הכל כדי לשמור עליה. קידש על פרוסות לחם שאסף במשך השבוע ונזכר באמא שלו, האוהבת, בוכיה מול נרות השבת, מתפללת עליו, יענקלה שלה.

מהר מאד השתלב הבחור יעקב בעבודה בקולחוז. קיבל מבני הכפר טרקטור לעבוד איתו בשדה, בימים עבד קשה והתרחק מחברתם של הגויים. לא דיבר איתם רק שר. שירים של געגועים אל הבית, שירים של תורה, ושינן לעצמו פרקי משניות בעל פה.

בלילות לא רצה לישון לצידם של הגויים. הרחיק אל השדות שבחוץ.

ובשדה הפתוח חיות טורפות. זאבים, שועלים. ישן בין העצים ואיתו גפרורים ונפט. כאשר שמע לחש של חיה מתקרבת, הדליק מייד את האש והחיות ברחו מפחד.

המשיך יעקב לסמן לעצמו על דף כל יום שעבר. כך ידע על שבתות, על חגים, זכר אותם ולא חילל. היה לו קשה להיות לבד, יהודי בודד בין גויים מגושמים ורעים. רק הזכרונות מהבית הישן והטוב שאולי עוד יזכה לחזור אליו, מלאו אותו בכוח.

כמו רוח רעה הגיעו השמועות אל הכפר הנידח. שמועות על צרות קשות שעוברות על יהודים בכל ערי אירופה. דאגה מילאה את לבו של הנער יעקב, דאגה שתלויה בתוך לבו כמו שק כבד, ואיש לא יודע.

ובלילה בלילה, לבד על הטרקטור, כאשר גברו הגעגועים בלבו של יעקב לבית הטוב, לאבא ואמא שנשארו אי שם, לסטנדר בישיבה ולמילים מתוקות של גמרא, היה מוציא מכיסו מפוחית. הדליק מדורה קטנה של אש ושר. השירים כמו בכו את הבדידות שלו, דברו את שלא יכול היא לומר כי לא היה לו למי.

באו אנשי הכפר כמו פרפרים אל הפרח. התיישבו בחצי גורן סביב יעקב, ובעיניים פתוחות הקשיבו לשירתו הקסומה.

און זינגען פלעגט ער, לידער געשמאק אין די נעכט/ עס האבן די לידער געקלונגען און ווייט זיך געהערט/ עס פלעגן פיל שאטנס שטיל קומען צו גיין, שטיין און נישט קענען פארשטיין.

"איש מוזר" קראו לו כל בני הכפר. אף לא אחד מהם ידע מניין הוא מגיע, מהם השירים מלאי הגעגועים ובאיזו שפה מוזרה ובלתי מוכרת הוא שר אותם. פיו של יעקב היה חתום, ובשל ימים ארוכים בהם התקיים רק על מעט פרות וירקות הוא רזה מאד, ושערו גדל פרא. הוא שתק הרבה ורק הלב בכה מגעגועים.

הערב הזה היה ככל הערבים. יעקב התכונן לשנת הליל, רצה להתרחק אל תוך השדה, בין העצים שם ינוח ויאסוף כוח ליום הבא. פתאום עצרו אותו כמה מבני הכפר.

"ראש הקולחוז רוצה לדבר איתך" אמרו לו.

היה זה שליט הכפר, כמו פריץ רע לב. הכול פחדו ממנו.

מבולבל צעד יעקב אחריהם. לא היה לו מושג מה הוא רוצה ממנו.

ראש הקולחוז ביקש ממנו לשבת ואחר הטיל את הפצצה בחדר.

"מצאת חן בעיני, בחור". הוא אמר. "יש לי בת מוצלחת ואני רוצה שתהיה החתן שלה".

הבחור נבהל. השפיל את עיניו ולא ידע מה לענות.

"תקבל את כל הכבשים שלי ולול תרנגולות שלם!" כך הבטיח ה"ראש". והוסיף להבטיח עוד הרבה מתנות שוות ערך.

ועוד לפני שפתח סבא יעקב את פיו לדבר, אמר ראש הקולחוז: "הכל סגור, כן? מחר נחגוג מסיבת אירוסין גדולה".

כמו רוח חורפית מייללת עברה השמועה בין כל יושבי הכפר. "מחר, מסיבה" אמרו איש באזני חברו ולא בשקט. כולם חיכו בהתרגשות.

ציפורים חגו במעגל סביב ראשו מגודל השער של יעקב. "חתן לראש הקולחוז" הם זימרו בהתרגשות. לא תהיה יותר האיש המוזר והאלמוני של הכפר. יותר לא תישן בשדות, נתון לחסדי החיות הרעות. יהיה לך בית יפה. הכי יפה בכפר. תהיה כמו החתן של המלך.

יהיה לך כסף. והרבה. תוכל לקנות בשר כשר. ולחם, ובגד ראוי ללבוש.

כמה זמן כבר לא אכלת ארוחה חמה, ראויה לשמה?

בטנו של סבא יעקב התהפכה בקרבו. רגשותיו הסתחררו כמו בקרוסלה.

הוא יכול לחיות חיים טובים. הוא יכול להיות השליט הבא של הכפר הזה. הוא יהיה שליט טוב, יעשה רק טוב בעושרו הרב.

ואבא ואמא הטובים מרדז'ימין הרחוקה? ודפי הגמרא שנשארו אי שם? מה היו הם אומרים על ההצעה?

אבל הם נותרו שם. מעבר להרי החושך. מי יודע אם עוד יראה אותם אי פעם.

יום המחר כבר הגיע. השמש ששלחה אליו בבוקר קרניים מעודדות, החלה להתגלש בין ההרים. החושך החל לעטוף את יעקב, היושב לו בודד על טרקטור בשדה. מרחוק נשמעו מנגינות עליזות.

בטנו התהפכה בקרבו. אולי יתקרב אל מקום החגיגה, רק ייקח את הכסף שראש הקולחוז הבטיח לו ואחר כך יתחמק החוצה ויברח? אולי רק ישתה מעט ויאכל? והוא כל כך רעב וצמא.

עוד דקות ספורות מגיעים לכאן שליחי ראש הקולחוז לקחת אותו בכוח אל המסיבה, בה הוא, היהודי הנודד והבודד, זה שלמד תורה מפי גדולי הדור, שהגמרא ואותיותיה מילאו אותו בקדושה, יהיה החתן לכלה… גויה.

בבת אחת עזב יעקב את הטרקטור והחל לרוץ, לרוץ, ולרוץ אל המקום בו הניח את חפציו. נטל את תרמילו, ריח יין הנסך התפזר באוויר והוא החל לברוח אל הכיוון הנגדי ממקום החגיגה.

כאשר פתח את התרמיל הבחין בעשרות תלושי הבשר שאסף, וידע את אשר יעשה.

את כל הלילה בילה יעקוב עמוק בין עצי היער. רועד מפחד מן הגויים שמחפשים אותו ואולי ימצאוהו ויתפסו אותו. מרחוק שמע את צלילי התזמורת ומקרוב את נשיפות החיות הרעות שמילאו את היער.

"ואולי נשארתי היהודי האחרון בכל העולם?" עלתה לו מחשבה פתאום והוא נרעד.

פתאום צפו ועלו מול עיניו תמונות. תמונות מן הבית הישן והטוב ברדז'ימין. בית חם ואמא מסורה שמכינה את הקישקע לחמין של שבת. מתי הוא היה בבית הזה? הוא זוכר את עצמו ילד קטן שעמד מול אמא כאשר היא טפלה בחלות של שבת וידיה נפוחות מעמל. אמא שעבדה כטוחנת כל השבוע. הוא הסתכל על הידיים ושאל: אמא, למה את עובדת קשה כל כך?

ואמא ענתה לו: מי שרוצה 'הערליכע קינדער', עליו לעמול!

מתי הוא דיבר עם אמא כך? לפני מאה שנה? אולי מאתיים?

האם יחזור לראות אותה, ואת אבא, ואת תשעת אחיו ואחיותיו?

עצי היער שהלילה צבע אותם בשחור, היטשטשו מדמעות כאשר נזכר, איך עמד מול אמא והקשיב לתפילתה מול נרות השבת. שמע איך היא בקשה מן הרבונו של עולם שישמור על ילדיה, שיגדלו יהודים טובים, תלמידי חכמים. איך הרטיבו הדמעות את ידיה הנפוחות.

עיניה הטובות והרטובות של אמא שהביטו אליו מן העבר הרחוק כל כך, נתנו לו פתאום כוח.

הוא רוצה לענות להן, לעיניים הבוכות של אמא. להבטיח לה: "אמא. יענקלה שלך נשאר יהודי!"

הוא יברח מכאן.

הוא ישאר הכי יהודי שאפשר.

הלילה הארוך והמפחיד הסתיים לבסוף. השמש עלתה מקצה היער וזרחה אל הכפר המנומנם, שכל אנשיה עייפים עוד מחגיגות האתמול.

טרטור של מסוק נשמע.

זה מסוק זעיר שהגיע ונחת באחת השדות, והביא איתו אוכל לבני הכפר. אחת לחודש הגיע בקביעות מן העולם שבחוץ אל הכפר המבודד.

יעקב ידע כבר אתמול שהיום יגיע המסוק.

הוא ניגש אליו. ומול פרצופו המופתע של הטייס הציג את עשרות תלושי המזון.

"כל זה שלך, אם תסכים להבריחני מכאן" אמר לטייס, אשר מעולם לא ראה כל כך הרבה תלושים, שגם הוא היה רעב בימי המלחמה והמחסור האלו. הוא הסכים מיד לבקשתו של יעקב, אשר עלה על המסוק, התחבא בין ארגזי המזון ונעלם מאוזבקיסטן,

הטרקטור נשאר שם לבד בשדות, מתגעגע לשירתו של הבחור.

הגיע יעקב לסמרקנד שבבוכרה. שם, בבית הכנסת פגש ביהודי חם ששמו ר' יום טוב ארליך, חסיד סטולין.

ר' יום טוב ריחם על הבחור הבודד, הכניס אותו אל ביתו ודאג לכל מחסורו.

חתונה מרגשת.

אחרי תקופה עברו שניהם לפריז שבצרפת. שם הייתה חתונה מרגשת בין סבא יעקב, לבין סבתא יענטל עמו"ש, ניצולת מחנה אושוויץ. זו הייתה חתונה שמחה ועצובה גם יחד. בודדה הייתה הכלה ובודד היה החתן. נשמותיהם של ההורים, האחים, האחיות, הסבים והסבתות הסתכלו עליהם מלמעלה ונתנו את ברכתם. הם לא היו איתם להובילם אל החופה.

סביב החופה עמדו חברי החתן, בודדים כל אחד ממשפחתו. העצב תלוי היה בעיניהן של חברות הכלה שעמדו בעזרת הנשים. זכר כל היהודים שנהרגו על קידוש השם ריחף באוויר.

אחרי שיצאו החתן והכלה מחדר הייחוד ושירת "עוד ישמע" פסקה, השתתק פתאום האולם.

ר' יום טוב ארליך הוציא את כינורו והחל לזמר את שירו של חתן השמחה. שיר שהלחין וחיבר במיוחד לכבוד החתונה. שיר שסיפר את המסע הקשה שעבר סבא יעקב עד שהגיע לאמריקה והקים בה את ביתו. אחר שסיים רק יום טוב את השיר, לא נשארה עין אחת יבשה.

זה השיר של סבא שלנו, אשר לולי מסירות הנפש שלו, ואילו לא הוציאו הקדוש ברוך הוא מן המצרים הפרטי שלו, אי שם בכפר שליד אוזבקיסטן, לא היינו כאן כולנו היום. לא היינו יושבים סביב שולחן הסדר, מודים ומהללים את השם על גאולת מצרים, ומבקשים על הגאולה השלמה שתבוא.

 

[שירת העשבים]

תמונה של ר' יעקב פוטש בצעירותו:


תמונה שלו בכותל המערבי: