אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא מאי דכתיב (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך" אל תקרי "ושננתם" אלא "ושלשתם" לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד.
הנה פעל 'שנן' נקשר לרוב עם חרב וקשת, כמו אֲשֶׁ֤ר שָׁנְנ֣וּ כַחֶ֣רֶב לְשׁוֹנָ֑ם [תהילים סד' ד'], אֲשֶׁ֤ר חִצָּיו֙ שְׁנוּנִ֔ים וְכָל־קַשְּׁתֹתָ֖יו דְּרֻכ֑וֹת [ישעיהו ה' כח']. ובא על חידוד הדבר במה שמלטש ומשייף אותו עד שייעשה חד. ועל עניין זה אמר ושננתם, כלומר לחדד וללבן וללטש את הלימוד עד שמגיעים לחוד ההלכה. ועל זה אמרו אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, כלומר שליבון וחידוד הלימוד הוא על ידי העסק בשלושת מכמני התורה מקרא משנה ותלמוד.
תנו רבנן "ושננתם" שיהו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד.
יש הבדל בין עבר המהופך לעתיד לבין עתיד הגמור. שעתיד הגמור מורה על התחלת הפעולה כי ענינו שיתחיל לפעול בזמן העתיד, אך עבר מהופך לעתיד מורה על גמר הפעולה בזמן העתיד, שהוא כבר עבר ונגמר בזמן העתידי. לכן אילו היה אומר 'ותשננם לבניך' בעתיד הגמור, היה משמעו שתתחיל לשנן ולעסוק בשינון תמיד, אך לא בהכרח לסיים אותו רק תעסוק בו כל הזמן. ולכן תמצא גמגום כי לא הגעת לתום חידוד ההלכה רק אתה עדיין עוסק בה. אך לשון הפסוק 'ושננתם' שהוא עבר מהופך לעתיד, מורה שכבר סיימת את השינון בזמן העתיד יען כבר ליטשת וחידדת את ההלכה ואתה שנון מכבר. ועל זה אמרו ושננתם שיהו דברי תורה מחודדים בפיך וגו'.
לבניך - אלו תלמידיך [ספרי].
הנה פרשה זו כפולה ושם נאמר ולמדתם אותם את בניכם וגו' [דברים יא' יט'], ויש ב' הבדלים, א. כאן נאמר ושננתם ושם למדתם, ב. כאן מגיע בלשון יחיד וְשִׁנַּנְתָּם ושם בלשון רבים וְלִמַּדְתֶּם. כי פעל 'למד' כולל כל דבר שמלמד, בין מקרא בין משנה בין גמרא, בין הלכה בין אגדה, בין לימוד קל בין לימוד קשה. הכל נקרא ונכלל בפעל לימוד. ומגיע בלשון רבים כי מצווה על כלל האבות ללמד את בניהם וזאת כפי יכולת ורמת הלימוד של כל אב ואב. אך פעל שנן הוא ליבון וחידוד הלימוד על ידי העסק בשלושת מכני התורה וזה לא יתכן רק לחכם אשר רוחב ליבו ודעתו יכול לכך. לכן מגיע בלשון יחיד כי על האבות לא מצווה לשנן רק פונה ליחידים שהם התלמידי חכמים ומורי ההוראה שיש ביכולתם ללמוד כן. ויען וְשִׁנַּנְתָּם פונה לתלמיד חכם, ממילא לבניך זה לא הבנים דייקא אלא התלמידים שהם קרויים בנים [ואין לומר שהכוונה שהת"ח ילמד את בנו ממש כי זה כבר בכלל ולמדתם אותם את בניכם].
[ואולם משמע מהספרי שהם למדו זאת מהמילה 'לבניך' בלבד, ולא משננתם המגיע בלשון יחיד. ולפי זה נראה כוונתם במה שאומר לבניך ולא את בניך. כי שינון הוא גם כן מעניין לימוד והיה לו לומר כפי שאומר ולמדתם אותם את בניכם, שהבנים הם הפעולים מקבלי הלימוד. גם כאן היה לו לומר ושננתם את בניך, שבניך יהיו שנונים ומחודדים בהלכה כמוכה. ומדוע אומר לבניך בלמ"ד? ויען כי עניינו למ"ד ההגעה, שתעביר ותמסור את ליבון וחידוד ההלכה אליהם, שזה עניין התלמיד המקבל מרבו שרבו מוסר לו את הלימוד כמ"ש בתחילת אבות משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע גו'. ועל זה אמרו לבניך אלו תלמידך].
הנה פעל 'שנן' נקשר לרוב עם חרב וקשת, כמו אֲשֶׁ֤ר שָׁנְנ֣וּ כַחֶ֣רֶב לְשׁוֹנָ֑ם [תהילים סד' ד'], אֲשֶׁ֤ר חִצָּיו֙ שְׁנוּנִ֔ים וְכָל־קַשְּׁתֹתָ֖יו דְּרֻכ֑וֹת [ישעיהו ה' כח']. ובא על חידוד הדבר במה שמלטש ומשייף אותו עד שייעשה חד. ועל עניין זה אמר ושננתם, כלומר לחדד וללבן וללטש את הלימוד עד שמגיעים לחוד ההלכה. ועל זה אמרו אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, כלומר שליבון וחידוד הלימוד הוא על ידי העסק בשלושת מכמני התורה מקרא משנה ותלמוד.
תנו רבנן "ושננתם" שיהו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד.
יש הבדל בין עבר המהופך לעתיד לבין עתיד הגמור. שעתיד הגמור מורה על התחלת הפעולה כי ענינו שיתחיל לפעול בזמן העתיד, אך עבר מהופך לעתיד מורה על גמר הפעולה בזמן העתיד, שהוא כבר עבר ונגמר בזמן העתידי. לכן אילו היה אומר 'ותשננם לבניך' בעתיד הגמור, היה משמעו שתתחיל לשנן ולעסוק בשינון תמיד, אך לא בהכרח לסיים אותו רק תעסוק בו כל הזמן. ולכן תמצא גמגום כי לא הגעת לתום חידוד ההלכה רק אתה עדיין עוסק בה. אך לשון הפסוק 'ושננתם' שהוא עבר מהופך לעתיד, מורה שכבר סיימת את השינון בזמן העתיד יען כבר ליטשת וחידדת את ההלכה ואתה שנון מכבר. ועל זה אמרו ושננתם שיהו דברי תורה מחודדים בפיך וגו'.
לבניך - אלו תלמידיך [ספרי].
הנה פרשה זו כפולה ושם נאמר ולמדתם אותם את בניכם וגו' [דברים יא' יט'], ויש ב' הבדלים, א. כאן נאמר ושננתם ושם למדתם, ב. כאן מגיע בלשון יחיד וְשִׁנַּנְתָּם ושם בלשון רבים וְלִמַּדְתֶּם. כי פעל 'למד' כולל כל דבר שמלמד, בין מקרא בין משנה בין גמרא, בין הלכה בין אגדה, בין לימוד קל בין לימוד קשה. הכל נקרא ונכלל בפעל לימוד. ומגיע בלשון רבים כי מצווה על כלל האבות ללמד את בניהם וזאת כפי יכולת ורמת הלימוד של כל אב ואב. אך פעל שנן הוא ליבון וחידוד הלימוד על ידי העסק בשלושת מכני התורה וזה לא יתכן רק לחכם אשר רוחב ליבו ודעתו יכול לכך. לכן מגיע בלשון יחיד כי על האבות לא מצווה לשנן רק פונה ליחידים שהם התלמידי חכמים ומורי ההוראה שיש ביכולתם ללמוד כן. ויען וְשִׁנַּנְתָּם פונה לתלמיד חכם, ממילא לבניך זה לא הבנים דייקא אלא התלמידים שהם קרויים בנים [ואין לומר שהכוונה שהת"ח ילמד את בנו ממש כי זה כבר בכלל ולמדתם אותם את בניכם].
[ואולם משמע מהספרי שהם למדו זאת מהמילה 'לבניך' בלבד, ולא משננתם המגיע בלשון יחיד. ולפי זה נראה כוונתם במה שאומר לבניך ולא את בניך. כי שינון הוא גם כן מעניין לימוד והיה לו לומר כפי שאומר ולמדתם אותם את בניכם, שהבנים הם הפעולים מקבלי הלימוד. גם כאן היה לו לומר ושננתם את בניך, שבניך יהיו שנונים ומחודדים בהלכה כמוכה. ומדוע אומר לבניך בלמ"ד? ויען כי עניינו למ"ד ההגעה, שתעביר ותמסור את ליבון וחידוד ההלכה אליהם, שזה עניין התלמיד המקבל מרבו שרבו מוסר לו את הלימוד כמ"ש בתחילת אבות משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע גו'. ועל זה אמרו לבניך אלו תלמידך].