מאמר תורני זה א-לי ואנוהו

בס"ד
מדאורייתא או דרבנן???

מה הדין לכתחילה ומה הדין שמעכב???

מה דין טלית קטן שהתלכלך???

כשקיים את המצוה אם יש דין בתוספת הידור???

אם ההידור הוא חלק מהמצוה או מצוה נוספת???

האם מצות אגד בלולב היא חלק מהמצוה???

עד כמה צריך לשלם להידור???

גזל אתרוג מהודר האם יכול להחזיר כשר???

'ואנוהו' התנאה לפניו במצוות.


זה א-לי ואנוהו

עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹקֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. (שמות טו, ב)

רש"י (שמות טו, ב) כתב, דבר אחר 'ואנוהו' לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם, כגון (שיר השירים ה ט - י) מה דודך מדוד דודי צח ואדום, וכל הענין.

הובא במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח פרשה ג) ואנוהו, ר' ישמעאל אומר וכי אפשר לבשר ודם להנוות לקונו אלא אנוה לו במצות אעשה לפניו לולב נאה סוכה נאה ציצית נאה תפלה נאה [בירושלמי פאה (א, א) גרסו תפילין נאין].

וכן מצינו בגמ' בשבת (קלג, ב) זה א-לי ואנוהו, התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. אבא שאול אומר, 'ואנוהו' הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום.

מדאורייתא או דרבנן

הנה ברש"י בסוכה (כט, ב) לגבי פסול של לולב יבש כתב, דבעינן מצוה מהודרת, דכתיב (שמות טו) 'ואנוהו', ותמהו עליו התוס' שם, דהרי דין 'זה א-לי ואנוהו' נאמר רק לענין לכתחילה אבל אינו נפסל בדיעבד משום כן, ולכך נקטו בתוס' שהוא משום פסול שאינו 'הדר', והביאו האחרונים (בשד"ח כללים מע' ז' כלל י"ב, שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ס"א, שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ג ל"ג) לתלות שנחלקו רש"י ותוס' אם פסול 'ואנוהו' הוא מדאורייתא לשי' רש"י כיון שלולב יבש פסול לגמרי, ותוס' סברו שכל הפסול האו רק לכתחילה ובדיעבד מועיל וא"כ סברו שהוא פסול מדרבנן.

ומדברי הראב"ד במסכת סוכה דף יא, ב (בהשגותיו על בעל המאור) משמע שהידור מצוה היא מהתורה, והלימוד מהפסוק היא דרשה גמורה.

ובריטב"א (סוכה יא, ב) כתב, במסקנת הגמ' שם דהיינו מצוה מדרבנן, משום שנאמר 'זה א-לי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, הרי מבואר שסבר שהוא מדרבנן, וכך משמע מהתוספות במסכת מנחות (דף מא, ב ד"ה אין).

דין לכתחילה ודין שמעכב

הנה בגמ' בגיטין (כ, א) מצינו שאמר רב חסדא לגבי גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה, שנלחקו בזה רבי יהודה ורבנן לגבי מי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא כתב אות דלת, שלר' יהודה מעביר עליו קולמוס ומקדשו, ולחכמים אין השם מן המובחר, ואמר רב אחא בר יעקב שכל מה שאמרו חכמים בשם ה' משום שיש דין 'זה א-לי ואנוהו', ולא בגט.

והגר"ח ביאר באופן אחר, שדין 'זה א-לי ואנוהו' שמעכב בהעברת קולמוס אינו דין מיוחד בקידוש השם אלא ככל דין 'זה א-לי ואנוהו', וכן משמע מדברי רש"י שביאר שהוא משום התנאה לפניו במצות, אלא שבכל התורה כולה יש שתי הלכות בדין 'זה א-לי ואנוהו', שאחד מהם הוא דין לכתחילה והשני הוא לעיכובא:

א. יש נוי שהוא ביחס לחפצים אחרים שהחפץ של מצוה צריך להיות נאה ביחס לחפצים אחרים, ובאופן זה אי אפשר לומר שהחפץ נאה בשלימות וגם אי אפשר לומר שהוא נטול לגמרי מנוי, שביחס לשאר חפצים הוא נאה, ואם אנו מסתכלים בחפץ מבחינת חפץ אחר המצטיין ביופיו, אין אנו מוצאים קיום של ואנוהו בחפץ זה, אמנם אם משווים אותו לחפץ גרוע, אז יכולים אנו לאמר כי בחפץ זה ישנם נוי ויופי, וזה דין נוי בכל חפצי מצוות בנוגע לנוי הכללי שלהם, וחסרון נוי כזה אינו מעכב, ב. כשאין נוי לגמרי שהוא תוצאה מדבר מסוים שמפקיע חלות שם הדר, ובמקרה כזה החפץ מופקע מנוי ואפילו אם אינו נערך כנגד חפץ אחר, שדין זה קיים ביבש של לולב, כיון שיבש אינו יחסית אלא דבר המבטל את הנוי באופן מוחלט, שבמצב כזה יש חסרון נוי שמעכב והחפץ פסול גם לכתחילה.

ובספר תורה התחלקו בו הדינים לענין הנוי, יש דברים שיסודם נוי יחסי, כגון דיו נאה, קלף יפה וכתיבה תמה, שבדברים אלו אין אפשרו שיהיה או נוי מוחלט או שאין נוי לגמרי, משא"כ במעביר קולמוס על גבי כתב יש דבר מסויים המפקיע לגמרי את חלות שם ואנוהו, וחסרון נוי כזה פוסל את הספר תורה.

אם ההידור הוא חלק מהמצוה או מצוה נוספת

והנה יש לדון האם דין של 'זה א-לי ואנוהו' הוא כלפי האדם שיש מעלה כשהוא מהדר במצוות במו שהוא מזדרז במצוות או שיש הידור גם כלפי המצוה שהיא יותר מהודרת שיש מעלה בעצם המצווה שהיא יותר בהידור.

והנה הגר"ח סבר שיש שתי הלכות בדין 'זה א-לי ואנוהו', התנאה לפניו במצות: א. חובת נוי שבכל התורה שאינו מעלה או משנה את עצם קיום המצוה אלא זהו קיום מיוחד, ב. נוי שחל בעצם המצוה שמשנה את קיום המצוה עצמה למצוה יותר מהודרת.

והוכיח כן מדברי הגמ' בשבת (קלג, ב) וברמב"ם (פ"ב מהל' מילה הל"ד) שכל זמן שעוסק במילה חוזר בשבת על ציצין שאינן מעכבין את המילה, והנה חובת מילת הציצין האלה נלמדת מהפסוק של 'זה א-לי ואנוהו', ע"כ מוכח שמילת הציצין מהווה קיום במצות המילה עצמה ולכך דוחים את השבת, בדין זה של התנאה לפניו יש חלות בעצם מצות המילה.

והביא הגר"ח שמלבד זה קיים דין נוי כללי לחזור על ציצין שאינן מעכבין אפי' פירש ידו מהמילה, אך הואיל ואין זה קיום מצות מילה לפיכך אינו דוחה שבת, שיש גם נוי כללי שנוהג במצוות, כגון סוכה נאה לולב נאה שופר נאה וכדו' שאין הנוי משנה את עצם קיומם המצוות, ולכך מי שיושב בסוכה עם נוי או בלי נוי אינו מעיקר דין ישיבת סוכה אלא מצוה נפרדת שהיא משום 'זה א-לי ואנוהו' ואינה נכללת במצוה של סוכה אלא שבמקום שיש מצוה יש עוד מצוה נוספת.

מצות אגד בלולב היא חלק מהמצוה

וכן הוכיח ממה שמצינו (סוכה דף יא, ב) שמצוות אגד בלולב היא משום 'ואנוהו' שהוא בעצם קיום מצות נטילת הלולב, והביא דברי המרדכי (סוכה פ"ג) שלרבנן מצות אגד בלולב מתקיימת רק ע"י קשר של קיימא, ומוכח אילו היה באגד נוי מה הטעם שיהיה הקשר דוקא של קיימא, אלא מוכח שע"י האגד יש נוי בעצם המצוה של נטילת לולב עצמה וזה קיום בעצם מצות הלולב ולכך דוקא בקשר של קיימא מקיימים מצות התנאה.

וכן מבואר בתוס' בגיטין (מה, ב) שנשים פסולות לאגוד את הלולב והק' המג"א (תרמט, א) שכל דין אגד בלולב הוא משום 'ואנוהו' ומה הפסול ע"י נשים, שהרי ודאי אפשר לקשט את הסוכה ע"י נשים מדין 'ואנוהו' ומ"ש, ומבואר שמה שיש הידור שע"י ההידור יש לקיחה במעשה הלולב.

וכן מוכח בגמ' בסוכה (מו, א) שהעושה לולב לעצמו מברך שהחיינו, והנה דין זה שהאוגד את הלולב מברך בשעה שאוגדו חל גם לחכמים שסברו שלולב אי"צ אגד, וכן פסק הרמב"ם (פי"א מברכות הל"ט), שאילו היה האגד רק נוי בעלמא, מדוע היה זמן עשייתו ראוי לברך ברכת שהחיינו, אמנם אם האגד הוא חלק מקיום מצות נטילת הלולב, הרי זמן עשיית האגד הוא הזמן שיברך שהחיינו.

עד שליש במצוה

הנה מצינו בגמ' בבא קמא (ט, ב) א"ר זירא אמר רב הונא, במצוה עד שליש, מאי שליש, אם עד שליש ביתו, והרי אם יזדמנו לו שלש מצוות לא יתכן שיתן עבור זה את כל ביתו, אלא אמר ר' זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה, וביאר רש"י משום שנא' 'ואנוהו' התנאה לפניו במצוות, והסתפק רב אשי האם מחשבים שליש מלגיו, כלומר אם הקטן נמכר בששה יוסיף שני דינרים, שיחלק את הדמים לשנים ויוסיף חלק אחד משלו, תיקו. במערבא אמרו בשם רבי זירא, עד שליש משלו, שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם (ע"ז דף ג, א), מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא, מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו.

ויש לדון בדין הידור מצוה הנלמד מפסוק זה קלי ואנוהו אם הוא דין בקיום המצוה עצמה שתהא מצוה מעולה או שהידור המצוה הוא מצוה בפני עצמה, כשעושה מצוה יש עוד דין שיעשה אותה בהידור, ויש שכתבו לבאר את ספק הגמרא אם משערים השליש דהידור מצוה מלבר או מלגיו, שאם ההידור הוא חלק מהמצוה הרי השליש מלבר כיון שמוסיף על קיום המצוה, ואם ההידור מצוה הוא מצוה בפני עצמו הרי השיעור הוא מלגיו והוא שיעור מיוחד ואינו שייך לקיום המצוה עצמה.
טלית קטן מלוכלך

בתשובות והנהגות (כרך ו סימן ד) הביא שמבואר שמדין נוי מצוה צריך להיות הטלית נאה, וא"כ כ"ש דראוי להקפיד שהטלית קטן לא יהא מלוכלך, אמנם לשיטת הרמב"ם (פ"א מהל' תפילין הי"ב) שסובר שבפרשיות התפילין א"צ שרטוט, כיון שדין שרטוט הוא משום נוי, וכיון שהפרשיות מחופין בבתים ואינם נראים אין בזה דין נוי מצוה, וא"כ אם לובש את הטלית קטן מכוסה תחת בגדיו, אין קפידא שהטלית יהא נאה, אמנם הביא שגם אם אין דין נוי מצוה בט"ק המכוסה, מ"מ כשהוא מלוכלך הרי"ז כמזלזל במצוה ויש בזה משום 'הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך'.

ויש להסתפק אם הבגד והחוטים כולו יחד הוא גוף המצוה, או שהמצוה היא רק בחוטי הציצית, ומה שצריך מדין זה קלי ואנוהו שיהא טלית נאה' היינו משום שטלית נאה זהו כבוד לחוטי הציצית שקשורים בו, וכמו שמבואר בגמ' בשבת שמדין נוי מצוה יש לכרוך את הספר תורה בבגדים נאים, ואפי' שרק כרוכים סביב זהו ג"כ כבוד לס"ת, וכתב להוכיח ממה שמותר שעטנז בציצית בבגד פשתן וחוטים מצמר כיון שעשה דוחה לא תעשה, ומבואר שהבגד הוא חלק מהמצוה, ולכך מותר לתת את החוטים גם בלילה שאין מצות ציצית כיון שזה חלק מהמצוה.

אם כבר קיים את המצוה אם יש דין בהידור

בחדושי הגר"ח (הוספות) מבואר שנט שאין הידור אחר שכבר קיים את המצוה, וכן נקט אביו הבית הלוי (ח"ב סי' מז), דאחר שכבר קיים המצוה במה יתנאה ד"הידור מצוה בלא מצוה לא שמענו", ויעו"ש מה שביאר עפי"ז מחלוקת הרמב"ם והטור לענין מילה בחול אם חוזר על ציצין שאין מעכבין כשפירש דלדעת הרמב"ם גם בחול אינו חוזר, ולדעת הטור רק בשבת אינו חוזר ובחול חוזר משום 'זה א-לי ואנוהו', וכתב לדון במי שנטל לולב כשר ביום טוב של סוכות, ואח"כ נזדמן לו לולב יותר נאה, אם יש עליו חיוב ליקח את היותר נאה כיון שאם בתחילה היו שניה לפניו היה מחויב ליטול את הנאה, אבל כיון שכבר נטל ויצא בו ואין עליו חיוב מצוה, א"כ במה יתנאה זה בלא מצוה, ובפרי יצחק (ח"ב סי' לב) כתב שיש לדון בהידור במילה שאינו ככל הידור ומועיל אפי' לאחר המילה.

גזל אתרוג מהודר אם יכול להחזיר כשר

והנה נחלקו האחרונים במי שגזל אתרוג מהודר לחברו והזיקו או שנאבד ממנו האם יכול להשיב אתרוג כשר שאינו מהודר, ובשו"ת מהר"מ מינץ כתב לפשוט מדברי הגמ' בב"ק (עח,ב) בעי רבא הרי עלי עולה והפריש ובא אחר וגנבו מי פטר גנב נפשיה בכבש, ולמסקנה יכול להפטר ע"י שמחזיר כבש, כיון שחברו יכול לצאת בו וכן באתרוג כיון שחברו יכול לצאת בו יכול להשיב אתרוג שאינו מהודר.

והק' המשנה למלך (פט"ז ממעשה הקרבנות ה"ז) והחכם צבי (סי' קכ) שבקרבן הרי היה ממון גבוה וכל מה שיש לבעלים הוא רק זכות לצאת בו ידי חובה משא"כ באתרוג הוא ממון גמור של הבעלים, וכן קשה שהרי הוא מחזיר לו פחות ממה שגנב והזיק שהיה לו אתרוג מהודר ששוה יותר מאתרוג כשר.

ויש שחילקו (שו"ת מחנה חיים חו"מ ח"ב לג) בין ספר תורה לאתרוג שספר תורה אפשר ללומד בו משא"כ באתרוג שיכול רק לצאת ידי חובה, שהרי סו"ס אין לומדים מתוך ספר תורה ואינו עומד אלא לקיים מצותו, וכן קשה שהרי הוא הזיק יותר, אלא צ"ל שבזמנם לא היה מחיר קבוע לאתרוגים כמו בזמנינו ולכך כיון שכל שנה היה מחיר אחר אין בזה חסרון ונזק, ואפשר שאם ההידור הוא בעצם החיוב של האדם מ"מ לא הפסיד לו דבר ממשי ואם הוא בגוף המצוה עצמה הרי יתחייב לשלם כמו שלקח.

'ואנוהו' התנאה לפניו

המהר"ל בגבורות ה' (פרק מז) כתב, בפרק ר"א דמילה (שבת קל"ז ע"ב) תניא 'זה א-לי ואנוהו' התנאה לפניו במצות עשה לך תורה נאה סוכה נאה וכו'. בארו בזה כי איך אפשר להנוות את קונו שיאמר 'זה א-לי ואנוהו', אלא כאשר האדם מהודר במצות האלקיות בזה נודע בעולם כי הוא יתברך מהודר, שמן המהודר יבא הידור והמצות הן מצות אלקיות מן השם יתברך, ולכך על ידי הידור מצוה נודע הדורו, וזה פירוש 'ואנוהו' שיהיה נראה נוי שלו בעולמו, ולא שיהיה פירושו שיתן האדם נוי אל הקדוש ברוך הוא כי דבר זה אי אפשר רק שנודע נוי שלו בעולמו, כלל הדבר פירוש 'זה א-לי ואנוהו' שעל ידי ישראל נראה נוי שלו בעולמו.

ומסילת ישרים (פרק יט) הביא, 'זה א-לי ואנוהו', התנאה לפניו במצות ציצית נאה תפילין נאה ספר תורה נאה לולב נאה וכו', וכן אמרו הידור מצוה עד שליש, עד כאן משלו מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא, הרי דעת שפתותיהם ז"ל ברור מללו, שאין די בעשות המצוה לבד, אלא שצריך לכבדה ולהדרה, ולהוציא ממי שלהקל על עצמו יאמר אין הכבוד אלא לבני האדם המתפתים בהבלים אלה, אך הקדוש ברוך הוא אינו חושש לזה, כי הוא מרומם מדברים האלה ונשגב מהם, וכיון שהמצוה נעשית לאמתה די בזה, אמנם האמת הוא שהאדון ברוך הוא נקרא א-ל הכבוד (תהלים כ"ט), ואנו חייבים לכבדו, אף על פי שאינו צריך לכבודנו ולא כבודנו חשוב וספון לפניו, ומי שממעט בזה במקום שהיה יכול להרבות, אינו אלא חוטא.

בשפת אמת (פרשת בשלח שנה תרנ) כתב, בפסוק 'זה א-לי ואנוהו', דרשו חז"ל התנאה לפניו במצות, דכ' שחורה אני ונאוה במה שאמרו ישראל 'ואנוהו', כי בנ"י כשיצאו ממצרים נתעלו כמלאכי השרת, כדכ' אני אמרתי אלקים אתם כו', ולא לחנם נתענו ונשתעבדו ד' מאות שנה, רק להשפיל הגוף ולהרים הנפש וכח הנשמה שזה ציור רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, כי בנ"י יודעין שזה עיקר האדם. וע"י ששחורה אני במצרים, עי"ז ונאוה בכח הש"י שהלבישם זה הציור, כדכ' ואעבור עליך כו' ערום וערי' כו', שראו והבינו שהם ערום, וזכו עי"ז להלבישם לבוש הקדושה שנעשה במצוות עשה ולא תעשה, וז"ש ואנוהו שיהי' עיקר הנוי שלי מאתו ית', כמ"ש ויהי נועם ה' עלינו.

 

[אוצר התורה]

"המאמר כעת אושר לפרסום. הציבור מוזמן לעבור עליו".