סיפורים על גדולים זכרונות ממרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל (1 צופה)

[תורה תמימה]

​

נכתבו על ידי תלמידו ר' יעקב ש. ב"ב

מפתח העניינים

​

מבוא

א-ב. ה"בטלנות" של הרב

ג. שמות המסכתות בילדותו

ד. הולך בדרכו המיוחדת מנעוריו

ה. נחה דעתו של אביו

ו-ז. משמים מסייעים ללימודו

ח-ט. הזיכרון תוצאת החזרות

י. העוצמה של ה"דרך אמונה"

יא. מפענח נעלמים

יב. יראת חטא

יג. נסתלק ביום הסיום

יד. לא יודע מה זה טלפון

טו. בוחן טיבם של מאגרים

טז. מרשה לחלוק עליו

יז. מוצא מקורות כהרף עין

יח. מרביץ תורה א"צ להתעסק בכספים

יט. קורא במאמרי מוסר

כ. הגהות על ירושלמי זרעים

כא. מכיר רק בהגדרת 'בעל ההגהות'

כב. דרך שיחה

כג. תפילה למשה

כד.הקדשה לנער בר מצוה

כה. גידול זקן יסייע לשידוך

כו. מה ללמוד

כז. בחירת שם לכלה

כח. סנדקאות למי שחושש מזה

כט. "תדפיס ספר"

ל. לבחור יש "זקן גדול"

לא. עושה "הליכות" בעושה שלום

לב. חלום על ברזים פתוחים

לג. כתיבת ה"דרך אמונה"

לד. "לא צריך בית חולים, שילמד בבא קמא"

לה. מרגיע ופושט ספיקות

לו. היכן הירמולקה שלו

לז. אין המשגיח צריך לפחוד מהתלמידים

לח. ברכת רבינו במקום תרופות

לט. ככל היוצא מפיו

מ. מרשה להוציא עליו ספרים

מא. לא עבר איסור קל מימיו

מב. לומד עם צעירים

מג. הסבלנות של רבינו

מד. ה"קמיע" של הדור

מה. "תלמד בהתמדה לשמה"

מו. "תסיים ש"ס, תמצא שידוך"

מז. "שיכין שאלות טובות וייכנס אלי"

מח. מבקר בחור חולה פעמים רבות

מט. משכנע בחור לוותר לאחותו שתקדימו בשידוכים

נ. לא משקיע בבריאות

נא. פטור מהצבא

נב. מלמד שאמר שרבינו לא בעל כשרון

נג. עדות הגר"ח סרנא

נד. השקדנות היא המעולה שבכשרונות

נה. מתעקש לעמול בחשבונות שבתורה

נו. מסתייע בחבריו להכריע מסקנות החזון איש

נז. מנעוריו עושה מה שהוא יכול לפי טבעו

נח. עם החזון איש בצפת

נט. לא מעוניין לזכור כלום חוץ מתורה

ס. רכב שנקנה מריבית לא נדלק כשרבינו בפנים

סא. להיזהר גם במה שגדולים נכשלים

סב. השתדלות בפרנסה רק בתפילות ראש השנה

סג. התינוק לא יוולד עד שתחזרו מהשמחה

סד. לא יודעים חשבונות שמים

סה. ההתמדה של רבינו

סו. החברותא הכי טוב הוא הסטנדר

סז. דקדוק הלכה

סח. פוסק הלכה

סט. פרישות מהעולם הזה

ע. קדושה

עא. לא מכיר שום תמונות

עב. חביבות

עג. משפט של רבינו חודר לעצמות

עד. הסתפקות במועט

עה. שריפה בביתו

עו. זריזות

עז. הפשטות של רבינו

עח. על דרכו של רש"י על התורה

עט. מקדיש זמן רב עם אברך צעיר בענייני תרו"מ

פ. כובש רגשותיו שלא במקום תורה

פא. להתחתן מוקדם

פב. שיבוא ה"עם הארץ" וישאל

פג. כל אחד רשאי לשאול

פד. מורה באופן חריג לעשות בדיקת דור ישרים

 

[תורה תמימה]

​

מרן הגאון רבי ש"י חיים קנייבסקי זצוק"ל​

מבוא

כדי שלא להתעצל בהספדו של חכם ח"ו, וכדי שלא ישתכחו זכרונות יקרים, אחל לרשום מעט זכרונות, [חלקם אישיים, חלקם שמעתים ממקור מוסמך], מפוזר ומפורד ומבולבל. אולי אח"כ אסדר.

ומוסר אני מודעא שאין הדברים מדוייקים. הזיכרון לא מושלם. ויתכן שיש דברים ששמעתים מבעל המעשה וכל כך 'חייתי' אותם עד שדומני שזה אירע לעיניי. ובכל זאת הגרעין נכון, ובפרט שקיימת תקוה ויש סיכוי שיבואו היודעים וידייקו את הטעויות.

כמו כן, בידוע לכותב שחלק גדול מהזכרונות אין בהם כמעט שום מסר חשוב, אלא שהם יקרים לו עצמו, וגם מסייעים להשקיט מעט את סערת האבל הכבד, וגם במפתיע מתברר שיש קוראים לא מעטים שדוקא הזוית האישית של הזוטות עוזרת להם להתחבר לדמות, ומזכירה להם דברים שאירעו בהם או בקרוביהם וכדומה. ומכל מקום מי שחושב שאין בדברים הללו שום ערך, אינו טועה.

ה"בטלנות" של הרב

א. סיפר לי אאמו"ר זצ"ל (אולי בשם אחיו) שהלך פעם אחרי מרנן הקה"י ובנו זכר צדיקים לברכה, והגר"ח הלך עם עגלת ילדים ובה א' מילדיו. בדרך הילוכם נשמט גלגל מהעגלה. כזכור לותיקים היה פעם כזה כפתור שלחצו והגלגל נכנס בדחיפה. משהו פשוט ביותר. הגר"ח רכן וניסה להכניס ללא הצלחה. הסטייפלר עמד בצד בסבלנות וחייך על בטלנותו של בנו (שכידוע היה מתפלל שלא יזכור כלום חוץ מתורה). עד שסימן להגר"ח לזוז, והוא התכופף וסידר הענין כהרף עין.

ב. שמעתי מדודי ר' טוביה שכטר זצ"ל. היתה תקופה (בימי בגין) שעשו שינוי בענייני המטבעות והיחס לדולרים, והיה לזה השלכות בהלכה. הסטייפלר קרא לדודי שיעלה אליו לבאר לו כמה פרטים. כשהגיע היה שם גם הגר"ח, ואמר ששמע מאבא שר' טוביה מגיע להסביר וזה מעניין גם אותו. הדוד הסביר וכשסיים שאל הגר"ח "האם את כל זה עושה הזקנה?" (כוונתו היתה לגולדה מאיר, שכבר עידן ועידנים לא היתה בעניינים). כנראה הסטייפלר ראה שדודי מחייך ושאלו מה הענין. כשסופר לו, הפטיר שה'בטלנות' של ר' חיים זה לא יאומן כי יסופר...

שמות המסכתות בילדותו

ג. ראיתי ביתד בשם הרב טורק את העובדה הבאה שלא בדקדוק כלל. אספרנה כפי ששמעתיה מדו"ז הגה"צ ר' זאב איידלמן זצ"ל.

בוילנא היתה חתונת ר' שרגא פייבל איידלמן (שם היה כתוב קנייבסקי), עם הרבנית שושנה (אחות של ר' שמואל גריינימן) בבית מרן הגרח"ע. הסטייפלר היה שם עם הגר"ח שעדיין לא היו לו פיאות.
לשמחת חתן וכלה פקד הסטייפלר על חיימקה הפעוט לעלות על השולחן ולדקלם את שמות המסכתות. הילד אמר בניגון: ברכות פאה וכו', וסיים [אל מול פני הגרח"ע ובהושטת ידו הקטנה] "עוקצין - גיב א צוקערל" (תן סוכריה)... (כנראה הורגל לקבל כפרס על הצלחתו במבצע). כמובן כולם שחקו, והגרח"ע שאל את מרן הקה"י איך עשית את זה? ואמר לו שהוא מרדים אותו עם הניגון הזה.

הולך בדרכו המיוחדת מנעוריו

ד. היה כנס למחנכים לפני כמה שנים טובות ודיבר שם ר' דב יפה זצ"ל. ואמר שיש ליזהר בישיבות לא לקצץ כנפיים לבחורים שיש להם דרך מקורית. ואמר שני גדולי הדור היינו מפסידים אם רבותיהם לא היו מניחים להם לילך בדרכם.

האחד הוא מרן הגאון רבי ניסים קרליץ שישב בפוניבז' והתעלם מכל המצב הלמדני סביבו, ולמד את המסכתות עם רא"ש ונימוק"י וטור ב"י ושו"ע עם נו"כ וחזו"א, והיה לו מזל שעמד על גביו הרב מפוניבז' שלא הניח להפריע לו.

והשני הוא מרן הגר"ח שישב וגרס את סדריו הידועים בלומז'א, נגד כל הזרם, [די לראות ברשימות מי היו חביריו], והניחוהו רבותיו לנפשו.

נחה דעתו של אביו

ה. סיפר לי הגאון הצנוע והמופלא רע"ט שליט"א שסיפר לו הקה"י שהיה לו עגמת נפש מחיימקה שלו. שלומד רק בקיאות ולא בעיון כראוי. 'חששתי שייצא קרח מכאן ומכאן'. הרי מדובר על נער שגדל ליד הסטייפלר והחזון איש אבות העיון והלמדנות בדור ההוא. ואמר, מתי נחה דעתי ? כשחיפשתי סיום בערב פסח וחיימקה אמר שיש לו. שאלתי על מה, וענה בבלי וירושלמי....

(דומני שר' גדליה הוניגסברג שליט"א מספר שהיה ע"פ שחל בשבת, והסטייפלר סיים בעצמו ביום חמישי, ורצה להחמיר גם ביום ששי, ואמר הגר"ח שיש לו סיום. אמר הקה"י הרי כבר סיימת משהו אתמול. ענהו אתמול בבלי, היום ירושלמי).

יש מספרים שהסטייפלר ביקש ברכה מהחזו"א עבור חיימקה שלו שיתפתח בלמדנות. החזו"א אמר לו, אל תדאג על הלמדנות שלו, גם מלשבת וללמוד אפשר לצאת ת"ח.

אגב. בהלוייה הזכירו לטובה את בנו הג"ר יצחק שאול ובני ביתו ואת ר' ישעיה אפשטיין ששימשו את הרב במסירות. הרגשתי שחסר מטעם הציבור מישהו שיזכיר את ר' גדליה שהיה כל יום משמש שופר להעברת שאלות ובקשת ברכות הלוך וחזור בטלפון למאות (אולי אלפי) יהודים כל יום, מלבד שימושו את הרב שבזה אינני בקיא. אז הנה הזכרתיו כאן.

משמים מסייעים ללימודו

ו. הזכירו בהספד את הסיפור הידוע עם החגב.

שמעתי מר' גדליה שדיבר עמו על זה ואמר לו שלא מזמן עסק בשיעור טפח, ועלה בדעתו שהציץ היה ב' אצבעות והיה מקום במצח הכהן גדול. והרי מסתמא היה מקום גם אם הכהן גדול היה בר מצוה וקטן בגופו. וחשקה נפשו למדוד מצח כזה לצורך הבירור. באותו רגע נכנס אב עם בנו בר המצוה שהיה קצת קטן בגופו להתברך. שאלו הגר"ח אם מסכים שימדוד לו את המצח...

מסתמא זה כתוב בספריו. (מנחת תודה או ספר אחר).

ז. ועוד סיפור קצת שמיימי ששמעתי מר' גדליה, אולי גם זה כבר נדפס.

שהיתה תקופה (דומני כאברך צעיר) שהיה צריך לקום ממנוחת הצהרים בשעה קבועה ולא היה לו שעון מעורר ולא מי שיעירנו. והיה מגיע זבוב כל יום בשעה הקבועה ומזמזם באזניו ומעירו. יום א' היה עייף, ולאחר היקיצה החליט לישון עוד מעט. מאותו יום הזבוב פסק מלבוא. והוא למד מכך מוסר השכל [כנראה שאין לבטל קביעות בשום אופן. או שזו כפירה בטובתו של מקום ומאבדים הזכות].

הזיכרון תוצאת החזרות

ח. דומני שהספר "החובות" של ר' גדליה זה הספר הכי מומלץ למי שמחפש להתעורר בנקודה המהותית של רבינו זצ"ל.

מקום יש כאן לעמוד על נקודה חשובה. רוב מי שהכירו את רבינו מנעוריו טוענים בתוקף שלא היה חריף. והשיג הכל בשקידה ובחזרות מרובות, עם סייעתא דשמיא בלתי נתפסת. דומני שרבינו אמר פעם שאם רואים יהודי שלומד כל שבוע חומש עם רש"י, לא מתפלאים אם אחרי 20 שנה הוא שולט היטב בכל רש"י. ומדוע לא יבינו שאם יעשה כן עם כל הש"ס, לסיימו כל שנה, יזכור גם את זה. ואם יוסיף גם ירושלמי ותוספתא ורמב"ם ושו"ע, מדוע שלא יזכור הכל?

נקודה למחשבה.

ט. אגב הסיומים. הגה"צ ר' יענקלה גלינסקי היה אומר שאינו מבין מדוע העולם רץ לבקש ברכות מר' חיים ולא ממנו. יש לו הוכחה שברכותיו שלו מתקייימות טפי מברכותיו של ר' חיים. שהרי כל שנה כשר' חיים מסיים את כל התורה בערב פסח, אני מברכו כן תזכה לשנה הבאה, והוא מברכני וכן למר. ברכתי מתקיימת תמיד וברכתו אף פעם לא...

העוצמה של ה"דרך אמונה"

י. כדמות ראיה כמה השיג רבינו מעל המצופה ממנו לפי כשרונותיו. ספרו הנורא דרך אמונה. קטונתי מלומר דברים עליו. מספיק לפתוח היכן שרוצים בלי להתמצא כלל, ולקרוא סעיף אחד עם המקורות בשער הציון, ולחשוב כמה שעות מונח מאחורי כל קטע קטן. כמה זמן לוקח רק לפתוח ולקרוא את כל עשרת המקורות בכל ציון ההלכה. ומי שלומד בעיון יודע מה מונח שם יותר ויותר. סוגיות שלימות שאף אחד לפניו לא סידר איך מסתדרות זו נגד זו, נבנו מהמסד עד הטפחות על ידו. תמצות מאות ספרים קשים ושילוב דבריהם כל אחד במקומו כחלק ממערכות מסודרות להפליא. ועוד כהנה וכהנה.

אני זוכר שאמר אז א' מהמבינים המומחים, שגם אם היה מכון של 30 איש עובדים על זה 20 שנה, זה עדיין היה פלא פלאים. הוא בנה סדר שלם מהששה סדרים, הלכה למעשה, כמעט מכלום לבנין מושלם כזה. כשיצא כרך א' והובא לפני חמיו מרן הגריש"א זצ"ל, הוא אמר "מלאכים כתבו לו את זה"...

דוגמה קטנטנה. היום סיפר לי קרוב משפחתי שמצא איזה "חזקוני" נידח שקשור לזרעים. הוא רץ לבדוק במקום המתאים, ולהפתעתו זה מצויין.

מפענח נעלמים

יא. דוגמה לפענוח צפונות בעזרת הידיעות בכל פינה, בבחינת מי ימלל גבורות השם, מי שיכול להשמיע כל תהלתו. שמעתי מהגרע"ט שליט"א שנסתפק לו בסוף פרשת במדבר (ד,טז) "ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור, וקטורת הסמים, ומנחת התמיד, ושמן המשחה", ועלה ונסתפק מהו מנחת התמיד, האם הכוונה למנחת חביתין של הכהן גדול, או למנחת נסכים הבאה עם התמיד. יצויין שהגרע"ט יודע בעצמו הרבה, וגם יודע לחפש. חיפש ולא מצא לזה שום מקור. למרות שמדובר ממש על פשט פשוט בפסוק בתורה. ניגש להגר"ח בכולל ושאלו, הגר"ח הרהר שניה אחת ואמר לו תסתכל ברש"י שבת צב עמ' א'.

מי שלא רוצה לעיין לבד, ניתן כאן שירות. תנן שם המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתפיו חייב שכן משא בני קהת. וברש"י "ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי שאמר בשם רב האי שמפורש בהש"ס ירושלמי ופקודת אלעזר וגו', שמן אחד בימין, ושמן אחד בשמאל (הכוונה לשמן המאור ולשמן המשחה המפורשים בקרא), והקטורת בחיקו, והחביתין בכתף".

העירוני דכבר איתא בילקוט דהכוונה למנחת חביתין ושהאריך בזה במשך חכמה.

יראת חטא

יב. עוד שמעתי מהגרע"ט בבוקר ההלוייה. שתי עובדות קטנות בבחינת זה לעומת זה שראה בעיניו.

פעם אחת ראה שבא יהודי פשוט גברתן לקבל ברכה מרבינו לשנה המתחדשת. היה זה בימי הסליחות בשעה מאוחרת וכבר לא קיבלו. הלה המתין עד הבוקר. ניגש לרבינו בצאתו מביתו וביקש ברכה. אמר לו רבינו 'אחרי התפילה'. הלה התקצף וענה בעזות, זה לוקח רק רגע ואני כבר ער כל הלילה וכו'. זה היה ממש מלחיץ ורבינו לא זע ולא נע, חזר ואמר לו לא לפני התפילה.

לעומת זה מתי כן רעד מפחד. נתעוררה לו איזו שאלה על כשרות מאכל שאכל. כשהחליט שיש כאן שאלה, באותו הרגע ממש הקיא מרוב לחץ. אולי את האוכל הזה גופא. רק אחרי שירד לשאול את ר' גדליה זצ"ל ור"ג אמר שלא רק שזה מותר אלא אין בכלל שום שאלה, מיד נחה דעתו.

נסתלק ביום הסיום

יג. נקודה שרמזו עליה ביתד, אבל לא מספיק חידדו.

רבינו היה מסיים חובותיו בערב פסח. בשנה מעוברת זה היה נגמר מטבע הדברים בי"ד אדר או בשושן פורים. רבינו היה משאיר רק מעט בשביל הסיום. ידוע שבשנה מעוברת היה משלים בחודש זה תשובות למכתבים שהצטברו ומקדם הרבה את כתיבת ספריו.

והנה גם במצבו הקשה כשכבר תקשר מעט מאד עם הסובבים, אבל את החובות למד עד יומו האחרון. התפרסמה תמונה מהשעות האחרונות לחייו עם החובות.

ונמצא שנתבקש בישיבה של מעלה בדיוק בסיום (או כמעט סיום) סדר הלימוד השנתי של כל התורה כולה. אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

לא יודע מה זה טלפון

יד. ועתה ארשום מעט מזכרונות אישיים, בערך לפי ההיסטוריה שלהם.

זכורני בהיותי נער בפוניבז' שידידי הרב ש' (בנו של הגרב"צ פלמן) היה אצל מרן הסטייפלר באיזה ענין ציבורי. הסטייפלר הורה שצריכים לדבר עם איזה עסקן בטלפון בשמו, וכדי שיהא אמינות לדברים שיאמרו לר' חיים שהוא יאמר בטלפון בשם אביו.

הלכו לר' חיים, והוא הלך עמם לאיזה בית שיש טלפון, כמובן שלא היה לו מושג איך מתקשרים, התקשרו והעבירו לו את השפופרת, כשהחלו לדבר בצד השני הוא נבהל ואמר 'זה כמו כישוף', הוא החזיר את השפופרת למלווים ואמר להם תאמרו לפלוני שאני כאן עומד לידכם בשליחות אבא.

בוחן טיבם של מאגרים

טו. עדיין בשנים ההם, תש"מ עד מ"ג בערך, פורסמה איזו מודעה מטעם שו"ת בר אילן שיעשו הדגמה באיזה מקום בבני ברק ליד דובק, ויראו איך אפשר למצוא דברים במאגרים בעזרת תוכנות חיפוש. זה היה ממש חדש. כל הנושא הזה היה בחיתוליו ממש.

סקרן הייתי ובאתי לראות. כמעט אף אחד לא היה שם. ראיתי את ר' חיים (שהיה אז מוכר רק לבני ברקים ותיקים) יושב עם מחברת שהכין לעצמו עם דברים שרוצה לבדוק. אני זוכר בין השאר שהוא ביקש למצוא בכל המאגרים ביטויים שקשורים למנחה כגון את הביטוי "סמוך למנחה", הוא אמר לי שזה בקשר לאיזה רעיון שהיה לו מתי הכוונה למנחה גדולה ומתי למנחה קטנה, והוא רוצה לבדוק אם יש לזה סתירה מאיזה מקום.

אני זוכר שהוא שאל כל מיני שאלות את האחראי, שהיה בעצמו א' מהמתכנתים של כל העסק. למשל, אם כתוב בגמרא למשל א"ר יהודה שהוא 'אמר רב יהודה' בראשי תיבות, איך זה במחשב, וההוא ענה שזה נשאר בר"ת. רבינו שאל אותו אם יחפשו כמה ר' יהודה יש במסכת פלונית האם הוא יידע לספור גם את זה שמתחיל בראשי תיבות. ועוד כל מיני שאלות כאלו, וראיתי שההוא באמת נבוך מאד מכמה עניינים שכאלו.

דומני ששם היה המעשה הידוע שאמר שאם המקרא לא מנוקד הוא יספור בטעות עוד שני משה [מהיות משה, ובעל משה ידו].

כמדומה שאפשר לראות מזה שכשרבינו היה לו צורך במשהו בשביל התורה הוא ידע לגלות מבינות לא רעה, ללא חשש מקידמה וחדשנות.

מרשה לחלוק עליו

טז. בא' מרבעוני "צפונות" פרסם הרב יואל קטן כת"י חדש של אורחות חיים להרא"ש, עם הוספות שאין אצלינו ובסדר אחר מעניין מאד. [אינו תחת ידי כעת אבל להערכתי זה בשלהי שנות המ']. בכל אופן הוא ניסה לכתוב מקורות. אני טענתי לו שיש כבר קונטרס כזה של ר' חיים, וחבל לחפש אחרי המלך את אשר כבר עשה. כדאי להתמקד רק בקטעים החדשים שאינם בא"ח הישן. ואני כתבתי מקורות לחלק החדש. וזה אכן נדפס שם.

אך תוך כדי עיסוקי עלה לי איזה רעיון דלא כרבינו. וחשבתי שזה חוסר דרך ארץ לחלוק עליו. הלכתי אליו לשאול אם להדפיס. הוא קרא מה שכתבתי, זה היה בענין מחצית השקל, ואמר שזה נראה טוב ובוודאי שאדפיס, וכך דרכה של תורה. אך שהוא לא יכול כעת לענות לי מדוע הוא סבר אחרת לפי שאינו מונח בנושא. ואכן כתבתי שם שאני מתנצל שאני כותב אחרת מדבריו ומציין שזה היה למראה עיניו.

מוצא מקורות כהרף עין

יז. בשנת תשמ"ו הוציא לאור ידיד נעוריי (אבלחט"א) הרב יששכר דב רובין זצ"ל את ספרו הראשון "אורות הגר"א". לקט מספרי הגר"א ותלמידיו בעניינים שונים.

סייעתי בידו מעט למצוא מקורות. זו היתה מלאכה קשה שבמקדש. בלי מאגרים, והציטוטים לא מדוייקים. אחרי שעבדנו קשה ונעזרנו בכל מי שיכולנו נותרנו עם רשימה של י"א קטעים שלא ידענו להם מקור.

באנו אצלו. רבינו נטל את הרשימה לידיו, ואנו מולו מוכנים לרשום. קורא קטע ואומר לנו מיד את המקור בלי לזוז מהכסא. וכך קטע אחרי קטע. קטע אחד הוא אמר זה בתנחומא ותוך כדי דיבור שלף מהארון ואמר בדיוק היכן. [על כל השאר לא פתח ספר ואמר מהזיכרון את המקור בדיוק נמרץ]. על קטע אחד הוא דילג. כשסיים חזר לאותו קטע והרהר מעט, ואמר לנו בדברי חז"ל שבידינו אין את הקטע הזה לא בלשונו ולא בתוכנו.

אבל תדעו לכם שזה לא פלא מכיון שלהגר"א היו מדרשים בכתב יד שלא נדפסו ואבדו, וזה ידוע בוודאות מתוך ספרו של בנו רב פעלים.

דומני שאין צורך להסביר לקהל המבינים בעם מה המשמעות של אמירה כזו ש"אין בידינו".

מרביץ תורה א"צ להתעסק בכספים

יח. כמה שנים מאוחר יותר. ישיבתנו נקלעה לקשיים כלכליים. נכנס אצלו גיסי הגדול הגרחי"ש שליט"א ואני נלויתי עמו, ושאל אם עליו לנסוע לחו"ל. ענה לו רבינו אתה לנסוע? אתה צריך לשבת וללמד תלמידים. תנסה למצוא משולח ואתה יכול להבטיח לו אחוזים גבוהים. עד חצי ממה שאוסף. [א"צ לומר שאין ללמוד מזה הוראה, אלא א"כ זה יאושר על ידי בניו ותלמידיו].

היתה תקופה שהיו קשיים ברישום, וגיסי שקל ברצינות לסגור את הישיבה. הוא נכנס לכמה גדולים וביניהם רבינו, וכולם נתנבאו כמעט בסגנון אחד. ישיבה לא סוגרים. ואכמ"ל.

קורא במאמרי מוסר

יט. זכות אישית שהיתה לי. נערך פעם בישיבה סיום הש"ס לע"נ רבנית של א' מרבני הישיבה. לכבוד המאורע הוציאו לאור ספר עם שיעורים וחבורות, ואני הכנסתי שם כמה מאמרי מוסר שמסרתי בישיבה בסעודה שלישית.

רבינו הגיע לישיבה וישב ומסרו לו את הספר. מיד הוא פתח ודפדף וכשהגיע לשיחות הוא קרא מאמר אחד מהחל ועד כלה, בלי להקשיב מה נעשה בשטח. אז הוא הביט בשעונו והחליט שהוא נשאר עוד כמה רגעים, הוא דילג כמה דפים וקרא עוד מאמר שלי, וכשסיים קם ללכת לדרכו.

הגהות על ירושלמי זרעים

כ. בשנים ההם נכנס בי חשק ללמוד ירושלמי זרעים. עשיתי לעצמי חשבון שירושלמי מועד נשים נזיקין אפשר להחשיבו כלול בבבלי, לפי שהוא בתראה והביא מה שחשב לנכון לכלול. ומדרשי האגדה יש מקום לומר שמה שחשבו חז"ל להכרח הכניסו בש"ס. אבל כל התורה הנמצאת בירושלמי מפאה עד ביכורים איננה במקום אחר וזה חלק מוכרח בידיעת התורה. איני בטוח שזה מוסכם, אבל אמרתי את זה לרבינו בהזדמנות והיה נראה לי שמסכים לזה.

ניסיתי כמה פעמים והתייאשתי. כשיצא הכרך הראשון של הירושלמי של רבינו, ניסיתי שוב וראיתי שזה הולך בקלי קלות. כל שנה למדתי מסכת אחת ובמשך י"א שנים סיימתי סדר זרעים עם פירושו של רבינו.

תוך כדי הלימוד נזדמנו לי הגהות, בערך 80 למסכת, ורשמתים ושלחתי לו. שלחתי על מסכת אחת ולא קיבלתי שום תגובה. כעבור שנה שלחתי על עוד אחת ועדיין אין קול ואין קשב. הפסקתי לשלוח. כעבור כמה שנים יצרו איתי קשר מבית רבינו ואמרו לי שעומדים להוציא לאור מהדורה מחודשת, והרב נתן את הירושלמי שלו עם הגהות, וצירף את המכתבים שלי שהיו שמורים אצלו ואמר לתקן הכל. אז הם שואלים אם יש לי עוד. אמרתי שיש לי עוד אבל מכיון שראיתי שרבינו לא מתייחס חשבתי שזה לא מעניין אותו.

יום למחרת שאמרתי את זה קיבלתי גלויה מרבינו, איני זוכר הלשון אבל התוכן היה שהוא מודה על ההערות, ורק היות שחתנו הגנ"י הוא הכותב והמדפיס לכן הוא ראה עצמו רק כשליח לשמור ולהעביר לו. כמובן שלחתי מיד כל מה שהיה לי באותה שעה על עוד כמה מסכתות.

מכיר רק בהגדרת 'בעל ההגהות'

כא. מאז, יצא פעמים רבות שנכנסתי אל הקדש פנימה, בדרך כלל בסיוע ידי"נ הגר"ג. ר"ג היה מנסה להציג אותי, זה הרב ש', בן של זה, חתן של זה, ר"מ בישיבה פלונית, גיס של פלוני, (כל המראי מקומות הללו היו אמורים להיות לו מוכרים ביותר), והרב פניו קפואות. אין לו מושג על מי מדובר. עד שהיה ר"ג אומר הוא כתב לסבא את ההערות על הירושלמי, באותו רגע נהרו פניו כמכר ותיק וקרוב.

כלומר כל אופן ההיכרות שלו עם אנשים, גם היא אך ורק דרך תורתו. זה שפלוני הוא בעל כל מיני תוארים, לא מהווה הגדרה בעולמו של רבינו. אם פלוני הוא בעל קושיא פלונית או תירוץ פלוני וכדומה, מיד ידוע במי המדובר.

קרה לי שבאתי פעם עם הנהלת דגל ירושלים שביקשו למנותני שם לאיזה תפקיד וביקשו ברכתו. היה אפילו צלם וכו'. הרב קפוא. ממש לא מוכן להגיב. התכופפתי ואמרתי ר' גדליה לא כאן אז אציג את עצמי, אני זה שכתב את ההגהות וכו', מיד נתמלאו פניו אורה, הושיט ידו ובירך בהצלחה ושיבח וכו'.

דרך שיחה

כב. בשעה שהכינו לדפוס את ה"דרך שיחה", אמר רבינו למטפלים שצריכים למצוא מישהו שיבקר. יש דברים רגישים וצריך שיקול הדעת מה להשמיט. הציעו בפניו כמה שמות ואמר שאינו מכיר. ברגע שהרב צבי יברוב הציע את שמי בצירוף ה"ייחוס" הנ"ל, מיד הסכים רבינו. ואכן זכיתי לסייע סיוע מועט.

תפילה למשה

כג. גם בהסידור "תפלה למשה", נתבקשתי על ידי הגר"צ יברוב לסייע מעט בהגהה וכדומה. רבינו דחק בו למהר להדפיס. הרב יברוב היה טוען בפניו שהוא עובד ממש כל הזמן וזה לוקח זמן. יום אחד הוא ביקשני לבוא עמו להעיד שעובדים.

כשנכנסתי, רבינו בענוותו המתוקה והבלתי מתחכמת אמר לי "יש דברים טובים בספר?" והמשיך זה הרי לא כתבתי מסודר בעיון, רק כל פעם שאלו איזו שאלה ועניתי מה שנפל לי באותו רגע, ועכשיו כינסו הכל לפונדק אחד, אני מקוה שזה טוב.

באותה הזדמנות אמרתי לפניו איזה פירוש בברכת החודש, שחיים ארוכים זה מלשון ארוכה ומרפא ולא מלשון אריכות ימים, וזה מיישב כמה תמיהות שאין כאן מקומם, (כגון מדוע אין בקשה על רפואה בקטע הראשון, ומה שייך לבקש אריכות ימים בחודש הבא). הוא אמר שזה לא מוכרח ובוודאי יש מהקדמונים שפירשו מלשון אריכות ימים, אבל הוסיף שם בכתב ידו ויש מפרשים וכו'.

ואז הוא אמר לעורך, אם הוא עוזר לך, אל תשכח להזכיר את שמו בהקדמה.

הקדשה לנער בר מצוה

כד. בשנת תשע"ו נכנסתי עם בני בר המצוה, ונתן לו ספר טעמא דקרא עם הקדשה חמה, כנראה בגלל הכרת הטוב הנ"ל. וזו לשונה בכתב ידו הקדושה ממש.

בס"ד חשון תשע"ו מתנת בר מצוה להבה"ח אברהם דב בהגאון ר' י"ש שליט"א יה"ר שתעלה ותגדל בתורה ויראת שמים טהורה חיים קנייבסקי.

גידול זקן יסייע לשידוך

כה. היה לנו בחור בישיבה שהוריו היו מבוגרים מאד ולא מכירים בכלל את הקודים של בני ברק, בלשון המעטה. גיסי שליט"א היה לו כמעט כמו אב. זקנו של הבחור הנ"ל החל לצמוח בגיל צעיר יחסית. הוא שאל את גיסי אם להתגלח, וגיסי לקחו לרבינו. רבינו הורה לו לא לנגוע בזקן.

חלפו כמה שנים, היה קשה בשידוכים. אחיו היותר גדול טען בפני הבחור שמספיק מסובך אצלם גם בלי הזקן הגדול הזה וכו'. הבחור חזר לרבינו, רבינו אמר מי אמר שהזקן יפריע לשידוך, אולי זה דוקא יעזור, אל תיגע.

כעבור כמה זמן הציעו אותו לבית של יהודי ת"ח מיוחד מאד. הלה לא ידע בנפשו להכריע על טיבו ועניינו של הבחור. כששמע שיש לו זקן מגודל שאינו נוגע בו, הכריע שאם כך אין לו מה לחשוש. ודוק.

מה ללמוד

כו. הוראה פרטית [כלומר אין למדין ממקרה למקרה אחר]. כשסיימתי ירושלמי זרעים, שאלתי לרבינו אם לחזור עוד הפעם ירושלמי זרעים, שכך חשקה נפשי, או להמשיך. ואמר מיד, תתקדם ותתחיל ירושלמי שבת.

אגב. היה פעם בעת צרה וצוקה שביקשתי מרבינו איזו סגולה ללמוד משהו מסויים, כפי שהיה מורה לפעמים. הוא הביט בי ואמר "ללמוד – זו סגולה טובה מאד". אני פירשתי לעצמי שכנראה הוראה ללמוד משהו מסויים זה מיועד רק למי שכבר לומד בהתמדה.

ובכל זאת, פעם אחרת, בעת איזה קושי שהיה אצלינו בענייני חינוך, אמר לי ללמוד בבא בתרא.

בחירת שם לכלה

כז. מעשה פלא. (איני יודע אם יש לו משמעות). הציעו לבתי שידוך עם בן של אדם גדול. אמו של הבחור היה שמה שווה ממש. סוכם שאם זה יתקדם נחליף שם. אכן השידוך נגמר בס"ד והכנו רשימה של 3 שמות לשאול את רבינו מה מציע. השמות הראשונים היו ממש השמות שהוא נוהג בעצמו להציע.

הכלה סיפרה בטלפון לחתן על 3 השמות והסכים ודיבר עם אביו על כך בלילה שקדם לשאלה. בסיום השיחה משום מה האבא אמר לו שם פלוני זה גם טוב. ממש באותו זמן נכנס בבתי מעצמה, בלי שידעה מכלום, רצון להוסיף את השם הזה לרשימה.

הוספנו את השם הזה בסוף הרשימה, ושאלנו בבוקר על ידי הר"ג שליט"א. אמרנו שמצידנו הקודם ברשימה רצוי יותר. לא היה שום סיבה בעולם שרבינו לא יבחר א' מהראשונים. לכן גם בתי הוסיפה עוד שם בלא לדבר עם החתן. לאחר כמה זמן הרר"ג חוזר שרבינו הביט ברשימה וכהרף עין נשלחה ידו לשם האחרון ואמר אותו.

סנדקאות למי שחושש מזה

כח. אחרון חביב. הקשר האחרון שלי עם רבינו. לפני כמה חדשים אחיין שלי רצה לכבדני בסנדקאות. סירבתי בטענה שטובת הילד מחייבת סנדק צדיק ואני איני מתאים כלל. ניחא אצל נכדים, אבל לא אצל יותר רחוקים. האחיין מאד ביקש, והיה בזה גם שאלה של כיבוד אם.

שלחתי לשאול על ידי הרר"ג איך לנהוג באדם שבגלל שהוא מגיד שיעור יש חושבים אותו בטעות לראוי להיות סנדק והוא יודע בנפשו שאינו ראוי, האם ראוי שיסרב בכל תוקף.

רבינו ענה מעשה היה שאדם א' שאל שמציעים לו עבור בנו בת כהן והוא חושש מקפידא של אהרן כידוע מסו"פ אלו עוברין. וענה החזו"א שמי שחושש הוא זה שראוי, ויש לומר שגם כאן זה כך ושלא אסרב.

"תדפיס ספר"

כט. סיפור אישי חשוב ששכחתי לכותבו לעיל.

בשנת תשנ"א כתבתי סיכום של דינים העולים מהגפ"ת של ה15 דפים האחרונים של כתובות. הדפסתי בחוברת דקה של 20 עמודי מחשב גדולים באותיות קטנות וצפופות. ניגשתי לרבינו בכולל חזו"א לתת לו. הוא לא הסכים לקחת את החוברת ואמר לי תבוא אחרי מנחה ותיסע איתי הביתה ושם אני אעיין.

נסעתי עמו, הוא נכנס לחדר, תלה את מעילו וכובעו על קולב פשוט שהיה מחובר לארון הספרים מהצד, וישב מיד עם החוברת. הוא החל לקרוא במהירות ושמעתיו מעיר לעצמו כל מיני הערות וחשבונות, עוצר לרגע ומהרהר ואומר אה זה מלשון רש"י למטה, או אומר לעצמו זה התירוץ השני בתוס' אבל מי אמר שהתירוץ הראשון חולק. ועל דרך זו. אני הבנתי היטב מה שהוא אומר, והוא באמת נגע בכל הנקודות הלא פשוטות שהיו בדברים.

כשהוא סיים לקרוא הכל, וזה לקח כמה דקות בלבד, הוא מחזיר לי את החוברת. אמרתי לו שהוא יכול להשאיר אצלו. אמר לי רבינו הרי יכולתי כבר לקחת בכולל, ולשם מה קראתי לך, מכיון שרציתי לקרוא, אבל אני לא רוצה להכניס לארון חוברות עם כריכה דקה. [הוא קיפל את החוברת פעם פעמיים ואמר אני לא מכניס לארון כאלו]. לכן רציתי לקרוא ומיד להחזיר לך. ואז סיים ואמר זה דוקא מעניין אותי, תהיה חברמן ותוציא ספר כזה עם כריכה קשה ואז תביא לי ואני אניחנו כאן בארון [הוא הצביע על איזה מקום] ואלמד בזה.

הדבר דירבן אותי ושנה אחר כך, תשנ"ב, כתבתי ספר על רוב גיטין בהיקף יותר גדול ויותר יסודי [ישנו באוצר], ועד שהדפסתי היה כבר תחילת תשנ"ד, לכבוד דף היומי גיטין שחל אז. באתי לביתו ביום ששי אחר הצהרים להביא לו את הספר ולספר לו שזה הרבה מאד בזכותו. חיכיתי קצת וראיתי שהתור ארוך ומתמשך וזה לא עסק. נכנסתי לרבנית למטבח ואמרתי לה שאין לי שאלה או בקשת ברכה ואני רק רוצה לתת את הספר ומבקש להניחו שם והיא תראה לו, וסיפרתי לה שבזכותו כתבתי והדפסתי.

היא אמרה לי אתה נכנס עכשיו ברגע זה איתי. אמרתי שלא נעים לי לעקוף עשרות אנשים. היא אמרה לי זה לא בשבילך, זה בשבילי ובשבילו. זו ההנאה שלו שהיה לו חלק בתורה של מישהו. היא נכנסה עמי מפתח צדדי ישר לחדר, ואמרה לו "חיים, אתה חייב לשמוע את הסיפור של האברך הזה", וברחה מיד לעבודתה.

הרב שמע את הסיפור בחיוך ובהנאה גדולים, ואמר אכן אעיין בזה ואניחנו אצלי כאן קרוב כפי שאמרתי לך.

חובה קדושה לי להזכיר לעצמי שמלבד שזכיתי להשתמש בספריו הקדושים, ומצידי אני תלמיד, [ורק מפני כבודו אני מתקשה לקרוא לעצמי תלמיד, לפי שלא ראוי לקטנים כמוני להימנות על תלמידיו], עוד זאת שיש לו אחוז גבוה מאד ועיקרי בכל מה שכתבתי ופרסמתי מאז.

אכן, אחד הדברים המיוחדים של רבינו שהוא ידע שמילה שלו יכולה להזיז אנשים, והוא ניצל כל הזדמנות לתבוע ולדחוף. החל מיהודים פשוטים שתבע מהם לשמור שבת בעד ברכה, ומסתמא יש מאות ששומרים שבת בגלל משפט שלו, המשך דרך יהודים שתבע מהם חיזוק בכל מיני מצוות או הנהגות יהודיות לפי הענין, דרך עוד יהודים שתבע מהם כל מיני לימודים, [על השאלה אם ללמוד זה או זה, בדרך כלל התשובה תלמד שניהם, וכהנה למאות], וכלה בכגון הסיפור הזה לדחוף אנשים לחבר ספרים ושאר פרוייקטים שלא חלמו שזה למידתם.

לבחור יש "זקן גדול"

ל. ת"ח א' ממיודעי הציעו לו עבור בתו בחור בן עלייה מיוחד גם בתורה ויר"ש וגם במידות. להבחור לא גדל זקן כלל ואבי הבת לא ידע אם יש לחוש לזה. הוא שאל להגראי"ל שאמר לו לשאול את ר' חיים. כששאל את ר' חיים, הוא אמר שאינו יודע. היה שם ר' אליהו מן שסיפר בפני רבינו סיפור שלם עם מרן החזון איש שהציעו את הגרא"ק להרב יעקו' ולא היה לו זקן והחזו"א אמר שיביאוהו והוא ליטף את פניו ואמר שזה בסדר, ולכן הוא שואל אם אפשר להביא את הבחור לרבינו שיורה. רבינו נענע בראשו. הביאו את הבחור באיזו תואנה ואמרו לרבינו מקודם שעוד רגע יכניסו את הבחור. הבחור [שהיו פניו חלקות לגמרי] ישב לידו ור' חיים דיבר עמו בלימוד כמה רגעים. אחר כך נכנס אבי הבת ואמר לו רבינו הוא בחור מצויין גדול, ויש לו זקן גדול מאד [אגרויסער בארד] ויהיו לו הרבה ילדים.

למרות שאת 'הזקן הגדול' ראה רק רבינו, אבי הבת לקחו כדברי רבינו, וב"ה רק שנים מעטות עברו וביתו מלא זרע ברך ה' בלי עין רעה.

עושה "הליכות" בעושה שלום

לא. סיפר לי בנו של הרב ד"ר רוטשילד, שאביו אמר לרבינו שהוא חייב לעשות הליכות לצורך הבריאות. אמר לו רבינו אני עושה כל יום הליכות 3 פעמים. ר' משה רוטשילד התפלא מאד ושאל מתי והיכן הוא עושה הליכות. אמר לו רבינו ב"עושה שלום"...

חלום על ברזים פתוחים

לב. סיפר לי הרר"ג (אולי זה כבר בספרו, אבל אמרו לי שיש קוראים כאן שלא יקראו שם ולא נורא), שראה איך הרב מספר לרבנית חלום שחלם. ובחלומו היתה הפסקת מים ופתחו את הברזים ונשארו פתוחים. ואז חזרו המים והחלו הברזים לזרום, והוא היה לבד בבית וראה שהכיורים עולים על גדותם ועוד מעט כל הבית מתמלא כולו מים, אבל בחלומו הוא לא ידע איך סוגרים ברזים והוא היה אובד עצות.

הרבנית צחקה ואמרה לו תסלח לי חיים, אבל זה לא כל כך רחוק מהמציאות...

כתיבת ה"דרך אמונה"

לג. עוד על ספרו ה"דרך אמונה". אני זוכר בשנים הרבות שהוא עבד על זה בכולל, היו לו מחברות רבות בתיקו, אולי מחברת על כל פרק ברמב"ם זרעים. היה רשום בחוץ בכתב נאה על איזה חלק ברמב"ם זה קאי. ולכל הלכה מוקצבים כמה וכמה דפים. והוא עבר באופן שיטתי על מאות ספרים למצות מהם מסקנות בענייני זרעים, ושיבץ כל דבר במקומו. הכוונה אחרי שכבר כתב את העולה ממפרשי המשנה והירושלמי והרמב"ם והשו"ע וכדומה. ספרים כמו אחיעזר, דבר אברהם וכו' וכו'. ורק כשגמר לקבץ הכל, שב לכתוב מסודר הלכה אחרי הלכה.

חשבתי לעצמי שרבינו קיים את ה'למיגרס והדר ליסבר' בהיקף רחב יותר. מגיל טו עד שלושים בערך שינן את כל התורה כולה בגירסה. גם אז כתב כמה וכמה קונטרסים שחייבוהו ללמוד מעט בעיון. אבל יחסית בהיקף קטן. ומגיל שלושים זמני לימוד החובות היו כבר רק כמה שעות לפנות בקר, וכל היום למד בעיון נורא סדר זרעים ויכול היה להשתמש בכל אשר רכש לו בשנים שקדמו. גם סגנון לימודו בעיון כבר נעשה מושפע מרוב בקיאותו. כלומר, חילוקים ברורים, מוכרחים, לא נסתרים ממקום אחר, הגדרות קרובות לפשט וללשון, וכדומה. אבל לא לי ולדכוותי לומר הגדרות בדרך לימודו. נשאיר משהו לגדולים וטובים.

וראיתי להעתיק כאן לשונו של אברך ת"ח א' מבני ביתו הקבועים של רבינו, ששלח לי קונטרס שלם על רבינו מסודר לפי נושאים, וכך כתב בנושא זה.

היה זה בתקופות שלמדתי בחברותא כשעה עד שעתיים ביום בצהריים, בקצב של משנה אחת בעיון במשך כשבוע, ממסכתות פאה וביכורים ועוד. למדנו היטב את הרע"ב והתיו"ט ומשנה ראשונה וחידושי אנשי שם ושאר המפרשים על הדף, למדנו את הר"ש והר"מ, זכינו לעיין בירושלמי ומפרשיו עד מקום שידינו מגעת, ומטבע הדברים כבר היו לנו הרבה הערות ומו"מ וחידושים. בהמשך עיינו ברמב"ם ונו"כ עם כל ההפניות שבספר המפתח של רמב"ם פרנקל, כגון מנחת חינוך, ושאר גדולי האחרונים. ובסוף בתורת "סיכום" של הכל למדנו בדרך אמונה.

אילולא חישבנו את הדעות והשיטות לפני כן, לא היינו מבינים את עומק הפשטות שהגר"ח טמן בשורותיו. והנני נזכר שפעם למדנו סימן עמוק ונפלא ב"אגרות משה" שמחדש מהלך ישיבתי ברמב"ם מוקשה ומסיק שיש ב' דינים ומיישב לפי זה סוגיות שלמות, ואח"כ ראינו איך הגר"ח מבאר את הרמב"ם בלי שום קושיה, רק בפשטות, שכאן זה מדין א' ולכן פוסק כך וכך, ושם זה מדין ב' ולכן הפסק אחר. בקיצור כל הלומדות הארוכה מתומצתת בשורותיים.

עד כאן לשונו.

"לא צריך בית חולים, שילמד בבא קמא"

לד. לפני כשנה (אולי יותר) חלה אחי ר"ז שליט"א בדלקת ריאות חריפה, החמצן בדם (סיטורציה) ירד פלאים רח"ל, והרופא שלו ציוהו להתפנות מיידית לבית החולים, היות שיש לו רקע לבבי, והסתבר שיש לו קורונה. הרופא אמר לו שמן הסתם יורדם ויונשם. האיש של עזר מציון (ר' אלי ברונר) אמר לו שהמצב ביש, אין מקום, ואין כניסה למבקרים וכו', אין טיפול, ונדבקים שם בכל מיני מחלות וכו'. אבל אם אין ברירה, אין ברירה. הרופא שלו התקשר אליו מדי שעה לברר מדוע עוד לא התפנה.

אחי שלח את ר"ג לשאול את רבינו, רבינו אמר בזה הלשון "הוא לא צריך בית חולים, שילמד בבא קמא ויהיה בריא". ר"ג התקשר לאחי שהוא שולח לו ושננתם או שוטנשטיין ושיתחיל מיד. אחי שיחי' הסתגר בבית בבידוד, והחל ללמוד עשר שעות ביום ב"ק היטב ככל שידו מגעת עד שסיים, ואז הבריא.

הסתבר שבכלל לא היה לו קורונה (לפי שנדבק בה יותר מאוחר), ואילו היה מתאשפז ומורדם, סופו מי ישורנו.

גם כאן רואים את הכח של הרב לסחוט התרוממות בעבודת השם מעל הכוחות ובוודאי מעל ההרגל.

מרגיע ופושט ספיקות

לה. רבינו אמר כמה פעמים לבני ביתו שבעת הסתלקות אביו הוא הרגיש שמטילים עליו משמים שני תפקידים, האחד להרגיע יהודים, והשני לפתור ליהודים את לבטיהם וספיקותיהם, והוא קיבל זאת על עצמו בהתמסרות גדולה, למרות איבוד זמנו היקר ואיבוד כתיבת ספרים וכו'.

במלחמת המפרץ הרבנית סיפרה להגרחי"ש שהיא שאלה את רבינו איך הוא לוקח על עצמו להבטיח שבבני ברק לא יפלו טילים. והוא ענה לה שזה תפקידו להרגיע יהודים.

היכן הירמולקה שלו

לו. סיפר לי אחי הנ"ל שהיה נוכח בחוהמ"ס שהגיעה אלמנה טרייה מלייקווד עם 8 יתומים. היא עמדה בדלת ורבינו התייחס לכל ילד בנפרד. הקטן היה בן שנתיים ורבינו שאל היכן הירמולקה שלו. הרב אברהם רובינשטיין מיד הוציא את כיפתו מתחת כובעו וחבשה לילד. א' הנוכחים לחש לר' אברהם כשנצא תקח חזרה את כיפתך, רבינו הגיב מיד אם כך גם הברכה תחזיק מעמד רק עד הדלת.

כידוע שהיה אומר כך הרבה, בקשר לפיאות או לשעון.

אין המשגיח צריך לפחוד מהתלמידים

לז. סיפר לי אחי רי"ל שהיתה בעיה בריאותית אצל רעייתו וכבר רצו לנתח. בא לבקש ברכה וקיבל בצירוף הוראה שא"צ ניתוח. תוך כדי שיחה נחשף השרוול ורבינו ראה שעון על היד ואמר לא ילבש וכו'. אחי אמר שהוא חייב שעון. הרב אמר לו תחזיק שעון אבל לא על היד. אחי אמר לו שהוא משמש כמשגיח וכשבחור מאחר הוא מביט בשעון לראות מתי מגיע, וכשיש לו שעון ביד הוא עושה זאת בלי למשוך תשומת לב, ואם יוצרך להוציא שעון מהכיס או להביט בשעון הקיר זה ימשוך מדי תשומת לב וכו'. רבינו אמר לו 'תלמידים צריכים לפחד מהמשגיח, לא המשגיח מהתלמידים'. אחי העיד שמאותו יום חש שינוי עצום בדרך ארץ של התלמידים.

לימים קיבל תפקיד בחו"ל והיה טס הרבה, וסבל מבלבול בזמנים וחזר ללבוש שעון על היד. ומיד חזרה הבעיה אצל רעייתו.

(אני משתדל לברוח מסיפורי המופתים, הן מפני שלא להסיט את תשומת הלב ממה שצריך להתחזק, והן בגלל שכל אחד יש לו כמה כאלו, והן מפני אלו שלא אוהבים זאת, אבל לא שייך לדבר על רבינו בלי שזה יצוץ פה ושם).

ברכת רבינו במקום תרופות

לח. ועוד ממקור ראשון. אברך שבתו הכלה עמדה קרוב לנישואין ואורח בזמנו לא בא. בלית ברירה לוקחים כדורים ולא רצוי כידוע. הוא התייעץ עם א' המומחים והלה אמר לו את ההדרכה המקצועית. אבל הפטיר בסוף השיחה כבעל כרחו שאנשים הולכים לר' חיים והוא מברך וזה מסתדר תוך 24 שעות. הלה ציין שהוא לא יודע להסביר אבל זה פועל תמיד. האברך התקשר וביקש מר"ג לארגן ברכה. עברו כ"ד שעות ולא הגיע. התקשר לר"ג. ר"ג אמר לו שהוא ביקש קצת יותר מאוחר בשעה זו וזו. ואכן ממש באותה שעה זה הגיע.

ככל היוצא מפיו

לט. עוד סיפור במשפחתינו. היה ברית אצל אחותי והרב הוזמן לסנדק. הוא ראה את אבא זצ"ל ושאל אותו זה הנכד הראשון שלך? אבא אמר לו ונחנו מ"ה. הרב אמר שיהיה עוד מ"ה.

חלפו שנים היו בדיוק צ' בלי עה"ר. ואז ארעו כמה מקרים לא נעימים במשפחה בקשר להריונות, וגם אבא עצמו היה לו איזה שאת בשפתיים, משהו מדאיג. א' האחים זכר את הנוסח של רבינו וחשש שזה קשור. הוא שלח את א' מאחיי לרבינו, רבינו אמר ח"ו, ה' יעזור שיהיה עוד נכדים וגם אבא יהיה בריא. וכך הוה, שהכל הסתדר.

מרשה להוציא עליו ספרים

מ. ענין אחר. ידוע שהוציאו בחיי הרב כמה וכמה ספרים מלאי סיפורים עליו. זה היה נראה משונה שהוא מסכים. גם כמה ספרים של תשובות מהסוג שהוא שולף והן לא בהכרח לכבודו. הוא ידע להוציא ספרים מושקעים כידוע. דומני שהקו שלו היה ברור לגמרי. אם זה יכול לחזק יהודים ולהוסיף כבוד שמים, הוא מניח את אי הנעימות שלו בצד. ואף היה מסוגל לזרז להוציא, כאילו זה לא נוגע לו אישית. סוג של מדת ההשתוות. כמו שהוא לא ידע מה זה כבוד, הוא לא חש כלל לבזיונות.

לא עבר איסור קל מימיו

מא. אמר לי גיסי הגרחי"ש שהכירו היטב היטב, שרבינו הוא האדם היחיד בעולם שהוא יכול לומר עליו שהוא לא היקל מעודו בשום איסור אפילו קל שבקלים. למשל, הם למדו לפני עלות השחר. לנערים שלמדו איתו היה מוכן קפה ועוגות, אבל הרב שתה רק מים. אפילו לא קפה. וזה כבר לא חשש הלכתי, רק הנהגה על פי קבלה.

עוד סיפר שנסע עמו פעם לבקר חולה ממתפללי לדרמן שהיה גר בכופר הישוב ברמת גן. הם נסעו בקו 61 שהיה מלא פריצות. המספר אמר שלו זה מאד הפריע, אבל ראה בבירור על רבינו שהדבר לא מגיע אליו בכלל. היתה לו הרגשה שאין לרבינו בכלל יצר הרע.

בשעתו התפרסם שמרן הגראי"ל אמר שיהודי שעבר אפילו פעם בחייו על דרבנן, כבר לא יכול להיות ר' חיים.

לומד עם צעירים

מב. יש מתעניינים על סדר לימודו של רבינו עם החברותות. כבר הודפס בספרי ר"ג שהיה קשור חוט מבית הגר"ח לבית הילד חיים ישראל, שהיה קושרו ברגליו, והיה הגר"ח מעירו על ידי החוט. הגרחי"ש מוסיף שלפעמים היו הולכים יחד לבנין של גאון יעקב להעיר את החברותא השלישי (ר' ברוך ב"ר שמריהו גריינימן).

רבינו האט את הקצב שלו לצורך החברים. הגרחי"ש לא הלך בשנה ההיא לחיידר. הוא חזר על הדפים במשך היום עם שתי חברותות.

בתקופה ההיא לא היו מבחנים. אבל היו חברותות שהיו צריכים להיבחן. והצד השווה של כל החברותות שהיה מותנה איתם מראש שהם בטוחים שלעולם לא יחסירו ולא יאחרו. היו מקרים שרבינו ביטל את החברותא מיד כשהצד השני החל להקל בזמנים.

הרב למד עם קבוצה של 3 בחורים את כל הש"ס מחוץ לקביעות הידועה, במשך 17 שנה. אחד מהם היה רווק עד גיל 31. במסכת האחרונה אמר לו רבינו שסיום הש"ס יהיה עם הווארט. ואכן הלה (הרב איזאקוב) התארס עם הבת של ד"ר רוטשילד ביחד עם הסיום.

היו בחורים וילדים הרבה במשך השנים שהרב השקיע בהם זמן רב ללמוד עמם. כל אחד וסיבותיו הוא. ואין כאן המקום לפורטם. חלק מהם נעשו אנשים גדולים ממש מכח הלימוד הזה וההדרכה הנלווית אליו.

הסבלנות של רבינו

מג. דובר הרבה על ההתמדה, על היגיעה, על הידיעה, על דקדוק ההלכה, על החסד עם הבריות, קצת על הקדושה הנוראה, ועדיין לא דובר מספיק על המידות המופלאות. ההליכה בתמימות, הענווה המוחלטת והפשטות, האמת, ועל כולנה המאור פנים והסובלנות.

מסתובבת שמועה שהרב שמואל מאיר אמר לרבינו שבגללו הוא מפקפק בחכמת הגרפולוגיה למרות שהוא עושה בה שימוש רב לסייע. כי הראו לו את הכתב של רבינו בלי לומר לו מי זה והוא אמר שהכותב כעסן. והרי רבינו ממש ההיפך. רבינו אמר לו שאכן יש לו טבע של כעסן והוא צריך כל יום לעבוד על זה. אני לא בטוח שזה נכון, לא הסיפור ולא המציאות הזו. [ידועים דברי התפארת ישראל על משה רבינו ע"ה, ועל המפקפקים באותו מעשה]. אבל מסתבר שמיום ברוא אלוקים אדם על פני האדמה עוד לא היה מי שסבל נודניקים כמוהו.

הרי בדרך כלל לאדם רגיל לא באים הרבה, ולגדולים אין גישה. אבל אצלו באו כל העולם, והדלת כמעט תמיד פתוחה. הטרידוהו בשטויות וזוטות שאין לתאר ואין לשער, ומימיו לא נראה בו קוצר רוח, ולא מילה תקיפה. לית דין בר נש כלל וכלל.

שאלו את הבן של הרב מאיר והוא אמר שהסיפור כן נכון, רק זכור לו שהוא שמע זאת מאביו על מדת העצלות ולא על כעס.

ועוד כתב לי יהודי נאמן "אני שמעתי מחתנו הרה"ג רבי זליג ברוורמן [שכתב את הפירוש על הירושלמי] שאמר כי חמיו היה אדם שבטבעו היה חסר סבלנות ממש".

ה"קמיע" של הדור

מד. נערה אחת, בת של ידיד שלי, ישבה בבית אביה עד גיל מבוגר מאד. הלכה אצל אוהבן של ישראל רבי יעקב איידלשטיין זצ"ל ובכתה לפניו. שאל אותה הרב, מה המקצוע שלך. ענתה, תופרת אני. אמר לה הרב, את צריכה לשמש תלמיד חכם אמיתי במקצוע שלך, וישועתך קרובה לבוא. על כן תלכי אצל הרבנית בת שבע קנייבסקי ותבקשי ממנה שתאפשר לך לתקן משהו בבגדיו של בעלה הקדוש.

הלכה אותה ריבה אצל הרבנית וביקשה כאשר הדריך אותה הרב איידלשטיין. אמרה הרבנית, את הבגדים של בעלי אינני נותנת לאף אחת לתקן חוץ ממני. זו הזכות שלי ואינני מוותרת על כך. למרות שכואב לי מאד מצבך ואני מאמינה לסגולה של ר' יעקב אבל לצערי הרב לא אוכל לוותר.

הנערה ישבה ובכתה מקירות ליבה. אמרה הרבנית ע"ה, ראי נא, יש לי בת יקרה וחשובה, אשת הגרי"ק שליט"א, ויש לה בית עם ילדים ויש צורך בהרבה תיקונים בבגדי בני הבית, לכי נא אליה וסייעי נא בידה, ואני אברכך שמשם תבוא ישועתך.

הלכה הנערה לבית הרבנית ק' שתחי', והציעה את עזרתה, ואכן ישבה שם כמה ימים ותיקנה את כל הטעון תיקון שנצטבר מימים ימימה על צד היותר טוב. באותן ימים ראה הגר"י נערה זרה יושבת זה כמה ימים בביתו, התעניין אצל הרבנית שלו לפשר הדבר וסיפרה לו את כל אותו הענין.

נפל בדעתו רעיון של שידוך להציעה לתלמיד מהכולל שלו, בחור מבוגר בעל תשובה יקר מאד. ואכן מה' יצא הדבר, ובנו בית נאמן בישראל באהבה ואחוה וכו'. נמצא שאכן משם באה ישועתה בפועל ממש כפשוטו.

לאותה נערה יש גיס ת"ח מופלג. הוא סיפר את כל אותו המעשה לרבו, א' מחשובי הת"ח בדור. אמר לו רבו, היודע אתה את עומק משמעותו של הסיפור הזה? זה אומר שר' יעקב אוחז, ומוכח שהוא צודק, שר' חיים קנייבסקי הוא ה"קמע" של הדור. [זה עתה הספיד הגרב"מ אזרחי שליט"א הספד גדול ואמר את ההגדרה הזו, שאיבדנו את הקמע של הדור. ואכמ"ל].

"תלמד בהתמדה לשמה"

מה. שלח לי ידיד מה שרשם לעצמו דו שיח אופייני עם רבינו.

הייתי מסתובב הרבה בלדרמן בעיקר בחורף תשנ"ה כשלמדתי בפוניבז', אחרי משמר בליל שישי הייתי מתפלל שם ותיקין וגם בשבתות לפעמים, אני זוכר שהיה מוסר שיעור אחרי התפילה בשבת בחכמת אדם, לפעמים לא היה מנין להגיד קדיש...

זכיתי לדבר עם הגר"ח זצוק"ל פעם אחת בודדת, בשנה לפני זה בניסן תשנ"ד, וזה נצרב לי בעצמות.
הגעתי אותה שנה מחו"ל, בגיל 16. ימים בודדים לפני חג הפסח תשנ"ד, נסעתי לבני ברק, כולי תקוה לראות את רבינו ואולי לדבר אתו.

התפללתי מעריב בלדרמן, כנראה מפני הסמיכות לפסח לא היו כל כך הרבה שואלים, אחרי שהלכו כולם התחיל לצאת לבדו מבית הכנסת. נגשתי אליו והתחלתי לשאול, פתאום נעלם ונכנס לשירותים. משיצא והתחיל ליטול ידים, מרוב התרגשות ובלבול התחלתי מיד לדבר, הוא מיד התחיל כמובן לברך אשר יצר (אגב, תוך כדי ניגוב הידים). כשסיים אמר בשלוה "כן, מה רצית?"
שאלתי אותו איך משתחררים מתאות הכבוד. ענה "תלמד מוסר ותראה שהכל שטויות והבלים, הכל רק משחק ילדים."

עמד ללכת והבחין כנראה שברצוני להמשיך לשאול, אמר "עוד משהו?"
שאלתי עוד שאלה הקשורה לעבודת ה', הוא שאל "בן כמה אתה? אתה בחור או שהתחתנת כבר?" (עד היום אני לא מצליח להבין איך זה היה קשור למה ששאלתי). השבתי "אני בן שש עשרה..." אמר: "תלמד גמרא בהתמדה, ואז יפלו כל הבעיות."

פניתי ללכת, הוא תפס בזרועי ואמר "אבל לשמה!"

לפני שהספקתי לשאול "מה זה לשמה?", המשיך "לשמה זה על מנת לעשות ומשום שהקב"ה צוה."
והפטיר בחיות: "בהצלחה!"... והלך לדרכו.

"תסיים ש"ס, תמצא שידוך"

מו. בנוגע ל"מכה על קדקדו" שהיה רבינו עושה כמעט לכל יהודי, שלח לי תלמיד.

חבר שלי מהישיבה היה מעוכב שידוך, בגיל 27 הלך לר' חיים שאמר לו "תסיים את הש"ס, תמצא שידוך". בערך שנה וחצי לפני כן הצטרף הבחור הזה ללימוד דף היומי, וכשומעו את דברי רבינו נלחץ שיתחתן כ"כ מאוחר [אם ימשיך דף היומי בקצב הרגיל]. למעשה השתתפתי אצלו בסיום הש"ס באלול האחרון, "בסיום עצמו" הוצע לו שידוך, שאותו סגר בגיל 32.

"שיכין שאלות טובות וייכנס אלי"

מז. תלמיד שלי, שהוא היום ת"ח מופלג, עבר תקופה קשה בנעוריו. הוריו התייעצו ולקחוהו לרופא גדול שטען שהוא בסכנה נפשית גדולה וחייבים לאשפז אותו. כידוע אשפוז ממושך בגיל צעיר במקום פרוץ מהווה סכנה עצומה לכל היהדות. האבא התייעץ עם מרן, מרן אמר לו שלא נראה לו שיש סכנה כל כך גדולה, ושלא יתאשפז. והוסיף, תגיד לבן שיכין שאלות טובות בלימוד ושהוא יכול להיכנס אלי מתי שהוא רוצה. ומיד אמר לנהג המסור, ר' ישעיה, כשהבן שלו יבוא תכניסו אותו.

הבחור אכן ניצל את הרשות, והיה נכנס הרבה מאד לשאול, בלימוד ובהלכה ובהנהגה, והיה נענה בסבלנות ובנעימות מיוחדת. לפעמים אף הוזמן להתארח בסעודות שבת. כחלוף המשבר הוא יצא מחוזק מאד, וכאמור זה כמה שנים שהקים את ביתו והוא עולה במעלות מיוחדות של ת"ח.

צא ולמד את מדת החסד של רבינו. אדם שהוא לא מכיר, והיה בהחלט די בכך שענה על מה שנשאל, והוא נוטל על עצמו עול להקדיש זמן וסבלנות יקרים מפז כדי לסייע לבחור שאינו מכיר לצאת מבעיותיו.

מבקר בחור חולה פעמים רבות

מח. ועוד על קיום מצות חסד והמסתעף בגופו. סיפרו הבנות החשובות בימי השבעה, זמנו של רבנו היה יקר, כל דקה וחצי דקה נוצלה ללימוד, ולא היה לו בראש כלום חוץ מתורה, כך בכל יום היה מעיין בספר שלצד מנת האוכל, וקיים בשבתך.. ובשכבך.. ובאכלך.. וכשיודעים כמה שהיה הזמן שלו יקר, זה מעצים ומפליא פלאות את מידת החסד שלו כשהלך לבקר חולים.

אחד המקרים מני רבים. הוא הלך כשבע פעמים [במשך השנים תשס עד תשעד] לבקר בבית הבחור המיוסר פלוני, והתיישב לצדו נינוח וניהל עמו שיחה ערה, וסיפר לו באריכות סיפורים על חולים שהתרפאו בניסים. לא שייך להאמין שזה אותו מתמיד שכל הזמן שלו משועבד לחובות. הוא נתן לחולה להרגיש שכואב לו בכאבו, ושיש ביניהם קשר נפשי עמוק, מה שאכן עודד מאוד.

משכנע בחור לוותר לאחותו שתקדימו בשידוכים

מט. עוד סיפרו, פעם נודע לרבנו על בחור שחלה וכתוצאה מכך זיווגו נדחה והשתהה שנים רבות, ובינתיים אחותו של אותו בחור הגיעה לפירקה, וקשה לו לאח המבוגר להתבטא במפורש שהוא מוותר לה להנשא לפניו "מכל הלב".

צערה של בת ישראל ושל הוריה נגע לו, ורבינו, שכבר היה מבוגר ממש, קיים בגופו מצות "הכנסת כלה" באופן מופלא ובלתי צפוי, כאשר הגיע לבקר בבית הבחור, וישב עמו ליד שולחן ודיבר עמו כדבר איש אל רעהו, כמו אינו המתמיד החד בדרא... בסוף שיחתו העלה רבנו את הנושא של שידוכים, והמליץ לו להתעכב עד שיהיה בריא, ובינתיים כדאי שיגיד לאחותו שמוותר לה מכל הלב שתתארס לפניו, ועי"ז יגרום פתח לסייעתא דשמיא עבורו מעל הטבע. והבחור הסכים.

כך עסק רבינו בהקדשת זמנו ומוחו גם למצות הכנסת כלה באין יודעים (מלבד אותה משפחה). השיחה הזו של רבינו עם הבחור היתה בארבע עיניים, ואלולא הבחור שסיפר זאת מיד לאחותו, לא היה נודע הדבר לאף אחד.

לא משקיע בבריאות

נ. [הקטעים הבאים הם על פי ההספד של הגרחי"ש שליט"א]. לפני כחמישים שנה היתה ברחוב וילקומירר חנות מכולת גדולה של גב' שבשוביץ. בעלת המקום היתה אלמנה ולה בן יתום שהיה ל"ע גם נכה פוליו. הבן ביקש מרבינו שילמד עמו ולו זמן קצר. אמר לו רבינו שבעיקרון הוא היה מוכן אבל אין לו זמן. אמר לו הבחור, הרי אתה צועד מהכולל לבית, אני אקח אותך ברכבי ואת הדקות שתרויח תלמד איתי. רבינו הסכים, וכך עשו במשך תקופה מסויימת.

הרבנית הביעה את צערה בפני באי הבית ואמרה, הרי הרב לא עושה התעמלות ואינו הולך כלל, הדבר היחיד שנותר לו זו ההליכה המועטה מהכולל ולא עושים לו טובה שלוקחים אותו ברכב.

אלו שהכירו את הרב בשנים ההם לא היו מעלים על דעתם לפי אורח חייו וטבעו שהוא יזכה לאריכות ימים, והקב"ה נתן לו חיים ארוכים. ידוע שהיו הרבה שניסו לשכנע את רבינו שיפסיק להקדיש כל כך הרבה זמן לציבור, ובפרט כשבגלל זה הוא לא מתקדם בכתיבת ה"דרך חכמה" על קדשים, והיו לו חלומות לכתוב גם על טהרות, ורבינו אמר שהחזו"א ואביו היו אומרים על הנושא הזה שאדם לא יודע בזכות מה הוא חי, ויתכן מאד שלולא החסד הזה הוא בכלל כבר לא היה כאן.

פטור מהצבא

נא. ידיד נאמן היה לרבינו בשם הג"ר בערל ויינטרויב זצ"ל. הוא היה לצידו מימי נערותם הצעירה בלומז'א, וכל ימיו היה שכן וידיד קרוב מאד לרבינו.

ר' בערל היה זה שמלווה את רבינו לכל הסידורים, שכן רבינו לבדו לא היה מצליח להסתדר. כגון לרופא שיניים או ללשכת גיוס.

הוא סיפר שבפעם האחרונה שהיו בלשכת הגיוס, שאלו את הבחור חיים היכן אתה לומד וענה בלומז'א. שאלוהו היכן זה לומז'א וענה בפתח תקוה. שאלוהו באיזה רחוב, והבחור לא הצליח להיזכר בשום אופן. כנראה אחרי עוד כמה תשובות מוזרות, כתב הפקיד שהוא בחור משונה ופטרוהו לתמיד.

מלמד שאמר שרבינו לא בעל כשרון

נב. בקשר לכשרונות הטבעיים של רבינו. סיפר הגר"א מן שליט"א, יום א' התקשר אליו מלמד מארה"ב ומספר לו שהוא רצה לחזק את הילדים בכיתה ואמר להם שגם מי שאינו מוכשר, אם יתמיד יגדל מאד, שהרי הגר"ח קנייבסקי לא היה מוכשר ובזכות שקידתו ועמלו זכה ונהיה גדול הדור.

והנה, מספר המלמד בנו הילד עובר משבר נפשי, והפסיכיאטר אומר לו שזה סיפור מוזר, כי משבר מסוג זה לא מתאים בכלל לגיל של הילד. ולכן עולה בדעתו של המלמד שאולי דבריו נחשבים פגיעה בכבוד רבינו, והוא מבקש מהגרא"מ לבקש מרבינו מחילה עבורו. רא"מ אמר לאותו מלמד שלא נעים לו לומר לרבינו דיבורים כאלו, ולכן שהמלמד ירשום ויפקסס והוא יכניס המכתב לרבינו. וכן עשו.

רבינו קרא את המכתב והוציא מהארון ספר [דומה שזה בנין עולם של הרב אברהמי, ואולי זה הועתק מפאר הדור] שבו היה מסופר שהחזו"א בצעירותו לא היה מוכשר ובזכות התפילה גדל. ידוע שהחזו"א אמר שעמל בתפילה לא פחות מאשר עמל בלימוד. והגר"ח מראה לרא"מ שהסטייפלר כתב על הגיליון בכתב ידו שזה שקר ולה"ר והחזו"א היה בעל כשרון גדול מנעוריו. [א.ה. לכ' אם זה שקר הרי זה מוצש"ר. ובכלל כל הענין צריך הבנה מדוע זה גנאי אבל אכ"מ]. הגר"ח סיים ואמר שבנוגע לחזו"א זה היה שקר, אבל לגביו זה נכון, וממילא המלמד אינו צריך לבקש מחילה.

ובדרך אגב, לא פלא שאנשים לא עמדו על טיבו של החזו"א מרוב שתקנותו וצניעותו. דוגמה לדבר ראינו בדורינו אצל מרן הגרנ"ק שהיה לו טבע דומה לדודו, ומתי מעט בעולם היו שעמדו על עוצם דרגתו הנוראה.

המלמד לא נחה דעתו שרבינו אינו אומר שהוא מוחל. נתגלגלו הדברים ורא"מ הלך לדבר על זה עם מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל שהיה רבו של רבינו בילדותו בישיבת תפארת ציון. הגרמי"ל אמר שרבינו כן היה בגדר בעל כשרון, ושלדעתו על המלמד לבקש מחילה. רא"מ חזר עם זה לרבינו ורבינו מיד אמר בפה מלא שהוא מוחל. ואכן מיד הילד הבריא לחלוטין.

עדות הגר"ח סרנא

נג. הגרחי"ש אמר שאחרי סיפור כזה זה לכאורה מפחיד לומר דברים בכיוון הזה, אבל יש לו תחושה חזקה שרבינו ממש מבקש שיאמרו זאת עכשיו לתועלת, מכיון שהוא מעוניין לחזק את מי שמיואש בגלל חוסר כישרון.

ובכן, לכאורה אותו מלמד אכן צדק. הגרמי"ל למד בישיבת חברון. מיד לאחר נישואיו החל לשמש כר"מ בישיבת תפארת ציון. רבו הגר"י סרנא רצה שבנו הג"ר חיים ילמד אצל הגרמי"ל ושלחו לבני ברק ללמוד בתפאר"צ.

לימים נזדמן הגר"ח סרנא למסיבת תנאים בבני ברק אצל א' מתלמידיו, כנראה המקום עורר את זכרונותיו, ואמר, האם אתם מכירים את היהודי הזה שנקרא ר' חיים קנייבסקי, למדתי איתו יחד כאן בבני ברק אצל הגרמי"ל. אני הייתי הבעל כשרון, וביקשוני ללמוד ולסייע לחיים שהיה חלש בכשרונותיו, והנה היום היכן אני והיכן הוא.

והזכיר את דברי הבית הלוי (עיין אבן עזרא) בענין לא תחמוד, שבן כפר אינו חושק בבת המלך, מכיון שברור לו שזה לא שייך אליו. כך אמר הגרח"ס, היום המרחק בינינו כל כך גדול, שאני כבר אפילו לא מקנא בידיעת התורה שלו. אני בן הכפר והוא המלך.

ידידי הררב"ד זוכר אף הוא שהשתתף בישיבת בין הזמנים לבני ישי"ק שהתקיימה בישיבת הרמב"ם בת"א. הרב סרנא הוזמן למסור שם שיעור ובסוף השיעור התורני הוסיף דברי חיזוק, והנושא היה הגרח"ק היום לעומת מה שחשבו עליו בצעירותו.

השקדנות היא המעולה שבכשרונות

נד. כדאי לציין שהיכולת ללמוד בשקידה הוא גם סוג של כישרון, ובכישרון הזה היה רבינו בעל כשרון גדול ומופלא מילדותו. מישהו שאל את מרן הרב אלישיב שמציעים לו עבור בתו שני בחורים, א' בעל כשרון והשני מתמיד. אמר לו הגריש"א, בעצם אתה שואל אם להעדיף כשרון של תפיסה מהירה או כשרון של התמדה. יש ביטוי ידוע ש"המעולה שבכשרונות הוא השקדנות".

מספר הגרחי"ש שאמר לו הגאון ר"נ שולמן זצ"ל, נכנסים לישיבה שני בחורים א' עילוי והשני מתמיד לא כשרוני. העולם בטוח שהעילוי עומד להיות המוצלח שביניהם, ואני יודע בוודאות שהסיכוי להיות אדם גדול הרבה יותר גבוה אצל המתמיד. וסיים הגרחי"ש שאכן כל עוסק בחינוך יכול להצטרף ולהעיד על כך.

מתעקש לעמול בחשבונות שבתורה

נה. כששומעים על ההיקף הנורא של רבינו בידיעת כל התורה כולה, זה יכול לגרום לחשוב שהוא היה מלאך כנראה, ואם כן מה זה נוגע אלי. ולכן חשוב לדעת שרבינו לא נולד מלאך כזה. גם הוא בתחילת דרכו היה כמו כולנו.

אני [הגרחי"ש הנ"ל] מעיד כשלמדתי עם רבינו והיינו נזקקים לעשות חשבון, כגון 536 כפול 4. רבינו לא ידע לעשות את התרגיל הידוע של כפל. הוא היה מחשב לאיטו בראש שפעמיים 536 זה 1072, ופעמיים 1072 זה 2144.

יום אחד לפני כשלושים שנה, הוא החליט שקידוש החודש זה מקצוע בתורה שחסר לו, ועליו ללמוד את זה גם אם זה לא מתאים לו כלל. ידידו הנאמן הגרב"ו הנ"ל אמר לו, חיים עזוב, זה לא בשביל הראש שלך. ר' חיים לא ויתר. הוא שמע שיש בכולל סלבודקה אברך בשם הרב הסגל שלמד היטב את הנושא [ואף חיבר עליו ספר בשם מגיד הרקיע] ויודע להסביר. ר' חיים נסע במונית אליו לכולל וביקשו לקבוע עמו לימוד בסוגיא זו.

הרב הסגל הציע כמובן שהוא יבוא לרבינו ללמוד. רבינו כבר היה אז בן ששים ויותר ופקיע שמיה כא' מגדולי הדור. רבינו סירב על פי הגמרא הידועה במנחות (דף ז) שאבימי רבו של ר"ח התעקש ללכת אצל תלמידו שיחזיר לו מה שנשכח ממנו, כי "הכי מסתייע מילתא טפי". ואכן במשך תקופה ארוכה שך כמה חדשים היה מגיע הגר"ח עם כל זקנותו, כבידותו ורוב פירסומו, ולומד עם האברך הנ"ל באיזה חדר בישיבת סלבודקה.

ואז יצא לעולם ספר שקל הקדש, ובו ביאור על הרמב"ם בקידוש החדש, שנלאו רוב חכמי לב להבינו, גם מוכשרים גדולים בחשבון, ורבינו מחשב שם את החישובים הכי מסובכים כזקן ורגיל. [הוא מציין שהוא נעזר בעשיית החשבונות]. וכבר הזכיר זאת בנו בהלוייה שחישובים פשוטים כמו היחס בין לירות לשקלים לא היה מסתדר בלי עזרה, אבל כשזה מקצוע בתורה, רבינו עמל עד שהשיג.

כלומר, אכן כשרון מהסוג המצוי לא היה כנראה, אבל כשרונות של ענווה ושקידה וכדומה היו גם היו, וזה סוד הצלחתו של רבינו.

מסתייע בחבריו להכריע מסקנות החזון איש

נו. וכתנא דמסייע לכל הענין הזה. כשכתב רבינו את ה"שונה הלכות" לפני למעלה מיובל בהשתתפות עם הגרא"צ טורצ'ין זצ"ל, זוכר המספר [הגרחי"ש שליט"א] איך שהיה רבינו עמל מאד על החזו"א או"ח להוציא להלכה אם חולק על המ"ב בפרטים מסויימים, [א.ה. אחר כך, לכל העולם היה כבר עבודה קלה, להוציא מתוך השונ"ה את מסקנת החזו"א, ורבים התהדרו בנוצות לא להם כאילו עשו בעצמם את העבודה, כידוע]. וכשכתב על עירובין היה נכנס הרבה אצל הגר"ג נדל ואצל הגר"י שפירא זכר צדיקים וגאונים לברכה שילמדו עמו קטעים ויסייעו בידו להכריע מה מסקנת הדברים.

אבל כשיצא הכרך הראשון של הדרך אמונה לעולם, שהוא כעין שו"ע בהלכות זרעים, הוכה העולם בתדהמה. כבר כתבנו שחמיו אמר שמלאכים כתבו לו את זה. חברים שלו מהישיבה אמרו שלא היו מאמינים עליו בשום אופן שהוא יצליח לכתוב אפילו פרק אחד מן הדרך אמונה.

מנעוריו עושה מה שהוא יכול לפי טבעו

נז. שמע הגרחי"ש מרבינו שאמר, אי אפשר לחקות את החזו"א, שהרי מי שמחקה כבר מיד איננו חזו"א, שהרי החזו"א לא חיקה את אף אחד.

ובקשר לדמותו של רבינו, יש לדעת שרבינו לא למד מעולם כדי להיות גדול הדור, ולא עסק בשאלה אם בסוף יהיה ת"ח גדול או לא, ומה ייצא ממנו. הוא למד ולמד כי זה מה שצריך לעשות. הוא ניסה להתקדם בידיעת התורה כי גם זו מצוה.

ממשיך הגרחי"ש לספר, אני הכרתיו כשהיה בן 34 בערך. בבית הכנסת לדרמן דאז, לפני 60 שנה, היו אז אריות בתורה, כל גדולי תלמידי מרן החזו"א, כולם מעיינים מופלגים בעלי תריסין, והוא היה בלתי מוערך כלל כלפיהם. אלו שסינגרו עליו היו טוענים שצריך גם ת"ח מהסוג שלו שלומד כל היום רק בקיאות שטחית. אלו שלא היו חסידיו, לא כדאי כמובן בכלל לומר מה ואיך דיברו.

שמענו איך מרן הגרב"ד פוברסקי התבטא בהשתוממות גדולה, איך הסתכלנו עליו כשהיה בן 20, ואיך היום זו זכות בשבילנו לגעת בידית דלתו.

מי שרוצה לחקות אותו, שיחקה אותו בללמוד לשם שמים כי זה רצון השם, ולא כדי שישמעו ממך, לא בשביל להיות רב וגדול בישראל, לסמוך על עדות ה' נאמנה שהיא מחכימת פתי, בכך שתעשה מה שאתה יכול ואיך שאתה יכול בלי לחשוב מה יקרה. זה נחשב ללכת בעקבותיו.

כשמכירים את כל הרקע שלו איך צמח, יותר קל להבין איך עד סוף ימיו ממש הוא לא הבין באמת ובתמים מה רוצים ממנו.

מסתבר שבשנים הרבות ההן הוא הבין שהחזו"א ואבא שלו היו רוצים לראותו יותר למדן ועוסק יותר בעיון ובהבנה, ואולי הוא אפילו חשב שמאוכזבים ממנו, אבל יש לשער שהוא אמר לעצמו, רבש"ע זה מה שאני יכול, ואת זה אני עושה הכי בשלימות. והקב"ה קיים בו מה שנאמר "הרימותי בחור מעם".

ולכן חשוב באמת לומר ברורות, הוא לא נולד מלאך, הוא נולד אדם כמונו, והוא היה פעם כמונו, רק שהוא שקד וצמח עד שהתורה עשתה ממנו גדול, שיכול לקחת על עצמו להיות המרגיע של כלל ישראל, ופושט הספיקות של כל כלל ישראל. [כפי שכבר הובא לעיל שאמר בביתו שהוא לקח זאת על עצמו לאחר פטירת אביו].

עם החזון איש בצפת

נח. ממשיך הגרחי"ש, סיפר לי רבינו, בילדותי נסעתי עם החזו"א לצפת למנוחה. אבא לא היה איתנו. השתובבתי וקיבלתי סטירה קלה מהחזו"א. אני לא זוכר שראיתי עוד אחד שזכה לקבל חוץ ממני. אחרי כמה דקות באתי והתיישבתי על ברכי החזו"א. החזו"א אמר תראו כמה טוהר טבעי יש לילדים, הנה זה עתה קיבל סטירה וכבר בא ומתפייס.

כך סיפר את זה רבינו. אבל קרוב לוודאי שהחזו"א אמר כמה מידות טובות וטהרה יש לילד המסויים הזה.

אגב. באותה נסיעה, חזרו מצפת לבית הריק, ותוך כדי שמתארגנים נשמע כבר איזה קול של לימוד מבית המדרש. החזו"א התפלא מי שם. הלכו לראות ואמרו שזה חיים הקטן, שזה עתה הגיע וכבר הוא יושב ושונה את החומש או המשניות. החזו"א אמר "הוא - זה יכול להיות".

לא מעוניין לזכור כלום חוץ מתורה

נט. בתקופה שלמדנו [מספר הגרחי"ש] היו מעשים בכל יום שדיברנו על דבר שקרה אתמול והוא לא זכר מאומה. הייתי בטוח שהוא עושה את עצמו. אחר כך שמעתי שהוא היה מתאמץ לא לזכור כלום חוץ מתורה ואף היה מתפלל על כך.

הוא רצה שכל תא במוח שלו יהיה פנוי לזכור ידיעות מן התורה. ואת כל כח המחשבה שלו שיעבד רק לתורה. בשביל להבין ענין בתורה הוא הפעיל את כח החשיבה ואף הצליח נוראות, כשזה לא היה בשביל תורה הוא לא היה מוכן להפעיל חשיבה, והיה מתנהל כבטלן נורא ותמים מובהק.

אני זוכר שר' נתן איינפלד בא מאמריקה והביא עבורו צ'ק של 5000 דולר. הוא הציע לרבינו שיפרוט עבורו את הצ'ק למזומנים. רבינו שמח. ר"נ פרט את הצ'ק אצל ר' נח וזה לקח יומיים (כנראה כדי לפתור איזו בעיה של ריבית ואכ"מ). כשבא אחרי יומיים עם הכסף, רבינו לא זכר כלל שהיה סיפור עם צ'ק שהגיע לו.

עשיתי אז חשבון שבזמן ההוא זה היה ערך של ששית דירה בערך. בן אדם מקבל סכום שכזה והוא לא זוכר כלום כעבור יומיים. זה היה מסוג הסיפורים שלכן טעיתי לחשוב שהוא פשוט עושה את עצמו כאינו זוכר. עד שקלטתי שכדי שרבינו יזכור משהו צריך לדאוג שזה יהיה קטע ברש"י או במ"ב. מה קרה אתמול במילי דעלמא הוא לא מסוגל לזכור, אבל איך למצוא כל ידיעה בתורה כהרף עין, בלי שום מחשבים, את זה הוא זכר טוב מאד.

רכב שנקנה מריבית לא נדלק כשרבינו בפנים

ס. יום אחד הרבנית אומרת לי [להגרחי"ש], שמע סיפור. היה כאן יהודי מתקרב ליהדות שביקש מאד לקחת את הרב לירושלים לסנדקאות ברכבו החדש. הרב מתיישב והמכונית לא מתניעה. הרב יצא והחל ללכת. והנה הרכב נדלק. הלה רדף אחרי הרב וקורא לו לחזור. הרב חוזר ושוב זה לא מתניע. הרב יצא ואחריו בעל הרכב. הרב שואל אותו, תגיד האם המכונית הזו קנו אותה מכסף של ריבית. הלה החויר ואמר שהוא עצמו נזהר מריבית, אבל השותף שלו באמת מתפרנס מהלוואות בשוק האפור והוא זה שקנה לו את הרכב במתנה.

מסיימת הרבנית ואומרת, "נו אז האם לא היה כדאי". כוונתה היתה למה שאנחנו מדברים כאן. היו שנים רבות שהיא ראתה איך יש כאלו שאינם מבינים כלל בטיבו של בעלה, ומה הוא חושב על עצמו, והיא המשיכה לתמוך בו ולגדלו בלי להסתכל על כלום, רק על שקידתו ומידותיו ויראתו הקודמת לחכמתו, להיות אשת חבר, בלי לחפש להיות אשת ת"ח מפורסם. והיא מבטאת את שמחתה על שבכל זאת זכתה לראות עולמה בחייה, לאן הגיע בעלה.

[כדאי לשים לב שהיא לא שמחה כלל בפירסומו או שטויות והבלים אחרים מסוג זה. היא שמחה בדרגתו הגבוהה שהגיע אליה, ששומרים עליו מן השמים לא ליהנות מאיסור ושהוא יכול מיד להרגיש במה דברים אמורים].

להיזהר גם במה שגדולים נכשלים

סא. רבינו כותב בארחות יושר שאל תדבר או תעיין בספר בחזרת הש"ץ, וגם אם אתה רואה אחרים שמדברים, אפילו אם הם ת"ח, אל תלמד מהם, כי ממ"נ, אם יש להם סיבה, הרי לך אין את הסיבה. ואם גם להם אין סיבה, הרי באמת גם הם ייענשו.

הדיבורים הללו משקפים מצב מסויים שהיה קיים. לפעמים ת"ח מרוב ידיעתם את שרש הדינים, יודעים על איסור מסויים שאולי יש לדון על מקורו וכו'. ואני עקבתי אחרי רבינו עוד מילדותי לפני הבר מצוה, בניסיון לתפוס אותו פעם מיקל ראש באיזה איסור קל, ואני יכול להעיד, שלא הצלחתי לראותו עובר על שום איסור קל שבקלים. דבר שאינני מרגיש על אף אחד אחר שאני יכול לומר זאת.

[בשלב זה עבר הגרחי"ש לדבר על הפרישות והקדושה של רבינו, ואיך שהרבנית קיבלה לביתה הקטן עשרות נשים בכל מיני מצבים, ובדרך הטבע זה היה צריך מאד להפריע וכו', ורבינו לא רואה ולא יודע מאומה חוץ מהספר שלפניו. אבל אני הכותב נאלצתי לעזוב וחיסרתי את סוף ההספד. מקוה להשלימו בס"ד].

עד כאן מדברי הגרחי"ש המתחילים לעיל באות נ.

השתדלות בפרנסה רק בתפילות ראש השנה

סב. סיפר לי יהודי (אולי זה כבר נדפס) שדיבר עם רבינו בענין השתדלות בפרנסה. אמר לו רבינו עיקר ההשתדלות היא יומיים בשנה. היינו להתפלל היטב בשני ימי ראש השנה.

התינוק לא יוולד עד שתחזרו מהשמחה

סג. סיפור קטן שנזכרתי אודות ההרגעה של רבינו. בת משפחתי היתה צריכה להשתתף בחתונה של גיסתה, בעיר רחוקה, והיות שהיתה סמוכה ללידתה חששה מאד להתרחק מבית החולים המוכר ובכלל מהנסיעה. רבינו אמר לבעלה תגיד לה שהילד לא ייוולד לכל הפחות עד שתשוב מהחתונה הביתה.

[למותר לציין שכך הוה. החלק הזה הוא בכלל לא סיפור. הסיפור הוא כאמור איך רבינו רואה לעצמו תפקיד להרגיע, וכנראה מקבל כוחות משמים שיהיה לזה כיסוי]

לא יודעים חשבונות שמים

סד. הייתי נוכח כשנכנס יהודי אחד שהתקבצו עליו כמה צרות ל"ע עם ילדיו, וניסה לברר אצל רבינו על מה עשה להם אלוקים ככה, ובאיזה ענין הוא וביתו צריכים לתקן. רבינו לא השיב לו על שאלתו והדריך אותו שלא זו הדרך, אלא בעיקר צריך להתחזק באמונה שלימה שהכל משמים ולדעת שאין אנו יודעים כלום בחשבונות שמים. [מן הסתם הכוונה שמה שלא בסדר הרי ידוע כבר ובאמת צריך לתקן ומן הסתם משתדלים בזה, אלא הרי שואלים על מה שלא רואים ומבינים שצריך שינוי, ועל כך השיב כנ"ל].

על אחד השמות של הילדים היה כתוב שצריך חיזוק גדול מאד באידישקייט לאחר שסר כמעט מן הדרך. רבינו בקוראו אמר "רפואה שלימה". הלה ניסה להראות לרבינו שלא ביקש על רפואה כלל רק על תשובה שלימה. עמד רבינו על שלו ואמר לו "כשתהיה לו רפואה שלימה, תהיה לו כבר ממילא גם תשובה שלימה".

כמדומה שזה יסוד גדול וחשוב לעוסקים עם צעירים, הן בבית והן כמחנכים, שפעמים הרבה בעיות שנראות ביר"ש בגיל ההתבגרות, אין יסודן בחולשה ביר"ש אלא בבעיות רגשיות של הגיל הזה. ודוק.

ההתמדה של רבינו

סה. אני מעתיק מה שכתב ת"ח אחד (הררי"ל) מבאי ביתו אודות ההתמדה של רבינו.

אשרי מי שזכה לראות אותו בכל שבוע בערש"ק בין הערביים יושב על כסא וסטנדר בראש גרם המדרגות לעין כל, חוטף עוד קצת לימוד עד שיחשיך. או לראות אותו הולך סובב ברחוב נחמיה בין הערבים של יום שב"ק עד זמן ערבית.

והנה ידוע בכל ישראל שהיה מסיים כל הש"ס בבלי וירושלמי בכל שנה [החברותות שהתחלפו במשך השנים שלמדו עמו סדר של 7 דפים ביום בצעירותם, הידועים לי, נכד דודו הג"ר צבי רוטברג, המתמיד המיוחד רבי בן ציון זילבר, ר' נחמי' פפר, ועוד].

ולא זו בלבד אלא שסיים גם תנ"ך ומדרשים וברייתות וכו' בכל שנה. סדר הנ"ך היה פעם בשבוע בשבת בסעודת היום על השולחן עם ילדי המשפחה, היו כמה ספרי נ"ך ור' חיים מקריא כדרכו, ומבאר פה ושם, והנוכחים ילדיו הצעירים ואולי גם איזה נכדים, מטים חצי אוזן ובעיקר משתובבים. (מפי "החברותא" לנ"ך, אחי זצ"ל, שהיה בילדותו הולך בכל שבת קודש לבית הגר"ח ומצטרף אליו ללימוד זה).

היה נוסע שנים רבות לכל מקום שהוזמן לסנדקאות, גם שעות שלמות של נסיעה לצפון או לדרום, כמעט בכל יום היה לו סנדקאות, וכשאמר תחנון בשחרית היה יום יוצא מן הכלל. והסיבה שהסכים ולא חשש לביטול תורה, כי למד בדרכים באותו צורה שלמד בכולל ובבית. [א.ה. ידוע שכך השיב לחותנו ששאל אותו מדוע הוא נוטל סנדקאות ולא חושש לביטול תורה]. כל הזמן למד בלי הפוגה והסחת דעת. [א.ה. יש לציין שלמד בעל פה ובמחשבה ולא מספרים, משום דנפיק מפומיה דאביו הסטייפלר שקריאה בספרים בדרכים מזקת לעיניים].

היה פעם נהג שניסה לדבר בדרך, לפי רמתו, וסיפר משהו על כלב, הגר"ח השתתף בשיחה בנעימות ואמר לבן לווייתו [נדמה לי בנו שאול כשהיה בחור], בוא ונחשב היכן מוזכר כלב בש"ס, ועברו בקול על כל הש"ס בדרך ומנו את הפעמים שמוזכר "כלבא" בכל מסכת ובכל פרק.

החברותא הכי טוב הוא הסטנדר

סו. עוד כתב הררי"ל.

פעם התייעץ עמו אחי זצ"ל על בעיה של חברותא בישיבה, ובין הדברים אמר לו הגר"ח, שהחברותא הכי טוב הוא הסטנדר, וכשמתרגלים אליו הוא לא עוזב אף פעם, וכך נעשים גדולים באמת. עכ"ל כמעט בדיוק. ונאים הדברים למי שאמרן.

וזכורני שבשנת תשמ"ט החליטו שני אברכים מכולל פוניבז' לייסד עיר חרדית חדשה להקלת מצוקת הדיור (ר' דוד שרייבר ויבל"ח ר' יצחק טיקוצ'ינסקי) והתייעצו עם הגראי"ל שטינמן, שאמר שעיר של תורה תצליח להיות כזאת רק אם יהיה גר בה אדם גדול כמו שהיה החזו"א בבני ברק, ובקשו מהגראי"ל לעבור עמהם לעיר החדשה, ואמר שהוא כבול לסדרי הישיבה הקטנה והכולל ואין באפשרותו לשנות. והציע להם שיקחו את מחותנו הגר"ח קניבסקי "שימו לו שם סטנדר ותגידו לו שפה זה לדרמן. אצלו אין הבדל איפה הוא, בכל מקום ילמד אותו דבר".

בשנים האחרונות (לפחות בערך כ-10 שנים) אחרי שהפסיק ללכת ללמוד בכולל חזון איש, עשו לו מדרגות מסוכתו (הישנה, בצד דרום) לדירה שבקומה שמעליו ושם היה לו חדר לימוד מבודד, ואפילו לרבנית לא היה מפתח לדירה זו. שם למד את סדרי "חובותיו" היומיים, ושם כתב תשובות למכתבים בשנים אלו. זכיתי פעם אחת להקרא אליו בשעת לימוד זו (היתה שאלה דחופה וסדרו לי זמן להכנס לשם) ושם הפסיק מלימודו בספ"י וכבדני לשבת בכסא לצידו ושמע השאלה בתשומת לב וענה.

דקדוק הלכה

סז. עוד מכתבי הת"ח הנ"ל על ענין דקדוקי הלכה אצל רבינו.

כבר יצאו המון ספרים עם תמונות, איך קיים בכל פרט ופרט את ההלכה עם דקדוקיה. זכורני ששנים רבות מילדותי התפללתי במנחה גדולה בשבת בלדרמן והגר"ח היה ש"ץ קבוע. אמרו שזה מחמת חשבון ק' ברכות, [דהיינו להרויח שבע ברכות דחזרת הש"ץ כדי להשלים מנין הברכות].

מקומו בלדרמן (למטה) היה בטור הצפוני סמוך למעבר שליד הבימה, לפני הסטנדר שלו היה עמוד של ביהמ"ד. כשהגיע לשמונה עשרה היה מסיט את הסטנדר לצד ונצמד לעמוד, כפי ההלכה שעדיף להתפלל לפני קיר כמ"ש ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וגו'.

פוסק הלכה

סח. עוד מכתבי הררי"ל הנ"ל בענין פסיקת ההלכה של רבינו

היה כתובת לשאלות בהלכה, והכרעה שלו במילה אחת פתרה את כל הספקות. אאמו"ר זללה"ה [א.ה. מדובר בדיין חשוב מאד] היה הולך אליו לשאול שאלות לפעמים (שנות תש"ל), ובשאלות חמורות שבאבן העזר לפעמים היה מבקשו לשאול את חמיו הגרי"ש "ואחרי שיענה לך תספר לי מה ענה".

לכן נעשה כתובת לשאלות בהלכה במכתבים (כשהיה צורך להאריך בתשובה בכתב, קיצר זאת בתשובתו למילה אחת "תכנס"). ולכן כתוצאה מכך, כשקבע במכתב של"קופת העיר" יש דין צדקה מהודרת ומעולה ביותר, זה היה מיד "פסק הלכה" למאות אלפי ישראל ואין מערער. זו היתה ה"פרסומת" היחידה של הקופה שהתבססה מהרה (עוד שנים רבות לפני ההבטחות והישועות וכו'). מעניין לקרוא את תשובותיו ההלכתיות הארוכות יותר יחסית משנות תש"ל ותש"מ, הינן מצויות לעשרות בכרכי שו"ת רבבות אפרים לרבי אפרים גרינבלט ממעמפיס.

כשהיינו ילדים והתעוררה שאלה הלכתית היינו עולים לר' חיים. לחברי שנעשה בר מצוה בחודש אייר נקרע המתלה של החליפה בשבועות שחל בערב שבת, והוא עלה לשאול את ר' חיים אם זה יהיה טלטול בשבת, ר' חיים ראה את המתלה וענה שזה טלטול שלא לצורך האסור גם ביו"ט, והורה לו להשאיר את החליפה בביתו, ונתן לו ליומיים חליפה של בנו שאול. [א.ה. הלא הוא בנו חביבו הגרי"ש שליט"א].

בשנת תשמ"ט כשהיו שהשביעו מצביעים לרשימה אחת, או שנדרו להצביע, הכריז הרב שך במשאו במעמד כרבבה (במגרש שבצומת נחמיה עזרא בן יעקב רב אשי) שכל השבועות והנדרים לא חלו, ובנשימה אחת הוסיף "זה לא אני פוסק, אינני פוסק, 'הוא' פסק זאת, והוא כן "פוסק" שצריך לסמוך עליו" [ואולי הוסיף שיודע כל התורה, איני זוכר כרגע], ואז הסתובב לאחור ושאל [ושמעו ברמקול] "אוו איז רב חיים?" [היכן ר' חיים], והגר"ח שהיה בין הקהל למטה [או שישב ולמד באותו זמן] הוכרח ע"פ הרב שך לעלות לבמה.

פרישות מהעולם הזה

סט. ועוד כתב הררי"ל על פרישותו של רבינו.

אמלאה החרבה, לא נבנתה התורה בגדלותו אלא מחורבנה של "רומי". העולם הזה של מרן הגר"ח הסתכם בגבינה ובלבן שאכל לארוחת בוקר בכמות גדולה, ועוד כמה "מעדנים" נפלאים כאלו.

כשנשאל פעם על ברכת בורקס, לא ידע מה זה. הרבה פעמים [א.ה. כמעט תמיד] היה שואל את הרבנית מה הברכה על מה שהגישה לו...

והכי מדהים, הוא חי לגמרי מחוץ לציביליזציה, כלומר לא היה לו קו טלפון בבית מעולם, נייח. על סלולרי מאן דכר שמיה. לא היה לו חשבון בנק מעולם... (שמעתי את הרבנית מדברת על זה עם חשמלאי שבא לתקן את הבוילר). הוא חי עם בבלי וירושלמי, ופה נעצר הכל.

קדושה

ע. עוד כתב הת"ח הנ"ל תחת הכותרת "קדושה".

זוכר אני מילדותי לפני קרוב לחמישים שנה את תנועת ידיו הרגילה, שתי ידיים מעל החזה. כך הלך ברחוב. וכך היה בביהכ"נ. [א.ה. כוונת הרב הכותב לדברי חז"ל על רבי יהודה הנשיא שנקרא רבינו הקדוש לפי שלא הוריד ידיו מתחת לאבנטו]. נדמה לי שאמר פעם או כתב כי לא השתמש בסבונים בלכתו למקווה.

כמו כן לא הסתכל במראה מעולם ולא הכיר תמונת עצמו. באחת הפעמים שבא לבקר את קרובי זצ"ל בחוליו (בשנות תש"ס), כשיצא, ליווהו אבי החולה זצ"ל ודיבר עמו, מחמת שהמקום היה צר הלך האבא מאחוריו וכך דיברו בדרך החוצה. כשעברו את דלת החדר היה צריך להמשיך לימין, ואילו בדיוק ממול הדלת היתה דלת הזזה של ארון שכולה מראה מלמעלה עד למטה. הגר"ח המשיך ישר ונעצר ליד המראה כי היה לו "פקק תנועה", עמדו שם אנשים... [הוא ראה במראה שורה של אנשים שהיו באמת מאחוריו אבל היה נדמה לו שהם באים מולו], והוא ממשיך לדבר עם האבא שכביכול עומד מולו במראה מאחורי האיש הזקן... יש הרבה להאריך איך שלא הכיר צורת מטבע.

לא מכיר שום תמונות

עא. היתה תקופה שהיה מסיעו החזן ר' חיים אליעזר הרשטיק, היתה תלויה לו ברכבו תמונה של הסטייפלר. ופעם טס רח"א לאמריקה וביקר שם אצל א' האדמורי"ם המפורסמים והתפעל ממנו, בחזרתו הדביק ברכב תמונת אותו אדמו"ר במקום תמונת הסטייפלר. בפעם הבאה שהסיע את הגר"ח הצביע לו על התמונה ושאלו אם זה טוב שתלה או להוריד, והגר"ח הסתכל ואמר, זה יפה מאוד אבל למה הורדת את התמונה של אבא? ומאז היו ברכב תלויות ב' תמונות זו לצד זו...

למד מזה רחא"ה שהגר"ח היה איש של שלום [א.ה. שידע שזו תמונת אותו אדמו"ר ולא נמנע מלשבח ושישאיר אותו ברכב, למרות רגישות מסויימת שאכמ"ל בה]. ולדעתי אין מכאן כל ראיה, מפני שהגר"ח לא הכיר את פני מי שלא פגש, שהרי מעולם לא רפרף בתמונות ומימיו לא קרא עיתון, ומנין לו כלל מיהו הרב השני...

חביבות

עב. עוד כתב הררי"ל תחת הכותרת "חביבות".

היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות ובנעימות. הרבה אורחים הכניסה הרבנית לביתם, לסעודות שבת, וגם בימי חול כשהיה צורך למשל לבייביסיטר. ולמרות שהוא לא היה קשור לזה, אבל כשנפגש מקרוב עם כל אחד, אברך ואפי' בחור, ואפילו ילד קטן, היה פונה אליו במילה מתאימה בחיוך. בדרך כלל בשאלה. כגון אם ילד היה אוכל משהו (שהרבנית כיבדה), היה שואל אותו "מה הברכה של זה?", וכן למעלה בקודש למבוגרים שאלות מעניני דיומא, הלכות חג בחג וכדו'. ולא לשם השאלה אלא לשם "דו שיח".

פעם יצא ללוויה מביתו, ללוות אחד ממכריו שנים רבות שנפטר, וביציאה שאל את בנו [חביבו!!] ר' שאול: מה הקשר שלנו לנפטר? זו היתה שאלה לצורך התשובה, איהו מותיב ואיהו מפרק, אמו אחיינית של... [בן דוד החזון איש]. כלומר שרצה להזכיר את היחוס של הנפטר, ואת הקשר המשפחתי, והסגנון היה דרך שאלה ותשובה. וכהנה דוגמאות רבות.

לפעמים היו לו "ווארטים" עם טיפת הומור, [א.ה. אולי היה מתכוון להעיר משהו בעדינות, אבל הסגנון היה בהומור], וזה היה בשביל להעלות חיוך על פני הניגש אליו. למשל כשהגיע מישהו עם חולצה עם שרוולים קצרים לבקש ברכה, היה יכול לומר לו "ה' יתן לך כסף שיהיה לך הרבה בד" ומתכווין שיצחק...

לפי היכרותי עמו משנים עברו, מאותו סגנון ואותו טעם התחיל "להעלות" את הקנייטש של הכובעים של הבאים אליו עם כובע קנייטש, אבל מה לעשות שהם או הנכדים הצעירים לקחו זאת מדי ברצינות, והמגיעים אליו התחילו להעלות את הקנייטש לפני כניסתם.

אז הוא החל להצביע על השעון יד ואומר "לא ילבש". ושוב, במקום לקבל את זה כיחס אישי, כקירבה והתעניינות שלו באורח הבלתי מוכר, לפני שהוא מייעץ או מברך, החלו לחלוץ את השעונים לפני שנכנסו אליו. [א.ה. ע"כ דעת הכותב על פי התרשמותו, אבל לאחרונה התפרסם ששמע כן מהחזו"א ואכן היתה מעורבת לו גם כוונה להעיר הלכתית או קרוב להלכה, ויש מקרים שתבע זאת באופן ברור לא כהומור וכדומה. ובכל זאת כנראה צודק הרב הכותב שהיה מעורב כאן הרבה רצון להראות חביבות].

משפט של רבינו חודר לעצמות

עג. עובדה קטנטנה המלמדת איך חדרו דברי רבינו ללב העומדים לפניו. וכך כותב הרב הנ"ל.

בדידי הוה עובדא ששאלני לפני 12 שנים ובת שחוק על פיו, אם אינני פוחד מאנשים מסויימים שאם אבוא אליהם יגלגלו אותי מכל המדרגות, (במליצה כמובן), ומדבריו נכנס לי פחד, ומאז עד היום לא הלכתי לאותם אנשים כשהם נמצאים במקום שיש מדרגות.

הסתפקות במועט

עד. עוד כתב הררי"ל תחת הכותרת "הסתפקות במועט".

היה כדאי לראות את הבית הקטן, להכנס ל"חדר השינה" ולראות את המיטות של הברזלים עם הקפיצים. להכנס למטבח וכו'. לראות שאין כלום בבית חוץ מתורה.

גם הבית עצמו לא שלו. כמדומה שמעולם לא היה לו דירה של עצמו, הדירה הזאת היא של כולל חזון איש. הדירה הקודמת (ברחוב רש"י פינת רחוב אור החיים) היתה של ר' וולף רוזנגרטן משוייץ. היתה זו דירת 2 חדרים, חדר אחד למשפ' הגר"ח (וכבר היו להם תינוקות), וחדר שני למשפחת ת"ח אחר. והשתמשו שתי המשפחות כאחת בהול ובמטבח ובשירותים ואמבטיה. ודי לחכימא.

לפני זה היה הגר"ח גר ב'בית הופמן' הקיים עד היום (רח' הרב בלוי 5), בשותפות עם עוד 3 זוגות בדירה אחת! והרהיטים (המינימליים ביותר, שהרי נכנסו לחדר בודד...) היו מיד שניה. וכך גידלו 8 ילדים ולא חשבו על עולם הזה.

שריפה בביתו

עה. זכורני שפעם היתה שריפה שכילתה חצי מדירתו, והגר"ח רק שמע מזה ומיד התרונן משמחה, מה שימח אותו באותו רגע? שאמש סיים לכתוב כרך שלם של "דרך אמונה" ואת כל המחברות שלח לרבי דוב לנדו לביקורת, ואינם בבית. איזו השגחה פרטית!!

זריזות

עו. עוד כתב הררי"ל תחת הכותרת "זריזות".

ניתן היה לראותו מדי יום יורד עם ערימת גלויות ומעטפות מביתו לתיבת הדואר האדומה שהיתה קבועה ברח' רשב"ם פינת הרב מיודסר, ומשלשלם למשלוח למענם.

ברגע שסיים לכתוב את התשובות הקצרות, לא הניח בצד ולא דחה את המשלוח למחר או לזמן שיצטרך "בין כך וכך" לרדת מהבית לתפילה וכדו'.

וכן ניתן היה לראותו מדי בוקר הולך לבקר את אביו הסטייפלר, ותוך כמה דק' כבר הולך משם, כי סיים.

הפשטות של רבינו

עז. ועל הנהגתו בפשטות של רבינו כותב הררי"ל.

יצא לי לראותו לומד וכפתור הסוודר שלו קרוע, ובתוך כך נכנסים רבנים לשאול שאלות בתורה ואחרים לבקש ברכה, ובאמצע הרבנית ניגשת לתפור לו את הכפתור, והיות וזה קשה לשכחה [לתפור בגד בעוד האדם לבוש בו], ויש עצה ללעוס דבר, לכן הביאה לו חוט, ולעסו והמשיך ללמוד תוך כדי שהיא תופרת. ואחרי שכבר סיימה, רבינו עודנו באמצע לימודו ושיחתו ולא שם לב, עד שהיא אומרת לו "חיים סיימתי, תוציא את החוט".

עד כאן מהקונטרס של הרב רי"ל שליט"א המתחיל לעיל באות סה. ויישר כחו.

על דרכו של רש"י על התורה

עח. ידידי הררמ"ב שליט"א החל לחבר ספר על רש"י על התורה לבאר מדוע לפעמים רש"י מביא דברים בשם אומרם, למרות שבדרך כלל הוא מביא המימרות בסתמא. וחידש שבכל מקום שרש"י מביא את שם האומר, יש שם קושי שמתיישב בידיעת האומר שהוא לשיטתו וכדומה.

הרר"מ הראה את הדברים לרבינו שאמר לו, מנין לך שרש"י היה לו בזה כוונות, מסתבר טפי שאין בזה שום כוונה, אלא כפי שהזדמן לו.

הרר"מ כמעט והתייאש מלהמשיך בעבודה על הפרוייקט הזה. אולם לאחר מכן שאל את מרן הגריש"א (שהיה מחבב מאד את ספרו הראשון גנא דפלפלי), וא"ל שחכם אחד (בלא לגלות את שמו) טען כנ"ל, והרב אלישיב לא הסכים ודעתו נטתה שרש"י אכן יש לו דרך בזה, ועודדו להמשיך ביגיעה על חיבורו, שאכן יצא בשם אילני דפלפלי.

מקדיש זמן רב עם אברך צעיר בענייני תרו"מ

עט. כתב לי ת"ח חשוב מרכסים.

בצעירותי כתבתי את ספרי על תרומות ומעשרות, וביקשתי מהרב זילברשטיין לעבור על זה. הוא אמר שיבקש מגיסו, [שאז היה בן 64]. הבאתי לר' חיים את הדפים לאחר פורים תשנ"ב, בדיוק לפני שלשים שנה, ואמר לי לחזור בעוד כמה שבועות. באתי בחוהמ"פ, והוא חייך ואמר שהוא מכר את הדפים לגוי... אבל שאני אגיע אליו לאחר פסח ונשב עליהם.

באתי ביום ששי בצהרים - והוא הפסיק לקבל קהל למשך כשעה, ולמד אתי את הספר מההתחלה, והעיר הערות. אז ה'דרך אמונה' היה עדיין בכתב יד, וחושבני שכמה הערות שלי נכנסו לשם.
כך במשך כמה שבועות הייתי מגיע מרכסים, לומד תחילה עם הגר"י בויאר, ולאחר מכן מגיע אליו בצהרים, וחוזר לרכסים לפני שבת.

פעם אחת הוא חשב שהרב צבי כהן זצ"ל יוכל לסייע יותר בנושא מסויים, והלך אתי ברחוב עד לביתו, וטיפס את כל המדרגות עד לקומה העליונה וביקש ממנו בנועם שילמד אתי. לאחר מכן אמר לי שהוא חושב שאם לא היה בא בעצמו לבקש - הרב כהן לא היה מסכים ללמוד עמי.
אכן באותו לילה למדנו עד מאוחר.

וכך נמשך הסדר הזה שבוע לאחר שבוע, עד שסיימנו את הספר.

אני למדתי מכך ענווה, אבל גם רצון גדול להחכים, שהרי סוף סוף הוא עמד להוציא את ספרו דרך אמונה, ושמח בכל אחד שיהווה קונטרה וביקורת, גם אם זה צעיר נלהב בן 25.

לאחר מכן, בכל פעם שפגש אותי במשך 16 שנה, או שהיה מעצמו נזכר מי אני, או לפחות כשהזכירו לו שכתבתי את הספר על תרו"מ - מיד חייך, ופעמים רבות אף ביקש ממני להעיר לו הערות על הספרים שלו.

כובש רגשותיו שלא במקום תורה

פ. נתעוררתי באיזו תובנה אודות רבינו. רבינו היה מצד אחד איש חם בעל רגש, ומצד שני היה נראה פעמים רבות אדיש ומנותק רגשית. גם בהזדמנויות שזה היה נראה ממש לא טבעי.

דומני שמלבד שהיו לו בזה שיקולים הלכתיים לפי הענין, מתי יש לקיים הוי מקבל בספ"י ומתי לא וכדומה, עוד זאת, כמו שרבינו החליט שאם יניח להיכנס למוחו כל מיני ידיעות מענייני העולם זה יפריע לו להיות משועבד כל כולו לרכישת ידיעת התורה, הוא הדין בעניין ניהול הרגשות. להתקשר רגשית לענין כלשהוא דורש משאבי נפש וזמן שיהיו גם המה על חשבון ההתקדמות וזכירת התורה. לכן השתדל רבינו במה שאינו מוכרח, לכבוש את נטייתו הטבעית להתפעלות, לא לתת לרגש להיות מעורב בענין. ורק בעיקר במקומות שהרגש דוקא מסייע לרכישת התורה, כמו אהבה לספרים וכדומה, שם נתן דרור לרגשותיו. ודוק היטב.

פא. להתחתן מוקדם

הקטעים הבאים הם מתוך קובץ קטן שכתב ידידי הגריא"צ מטבריה.

בהיותי בן י"ז שנה לערך הלכתי למרן שר התורה זיע"א, והבאתי לו ספר מסויים שסייעתי להוציאו לאור. הרב עיין בספר, ואז שאלני האם אתה נשוי? ואמרתי "לא", אז אמר הרב "צריך להתחתן", ושאלתי, הלא אני בסה"כ בן י"ז שנה? ואמר "כבר מאוחר"...

וכבר ידועה הוראת רבינו בזה לרבים.

פב. שיבוא ה"עם הארץ" וישאל

בימי בחרותי שאלתי את רבינו שאלה מעניינת. אם יש לפני ב' בתי כנסיות, האחד רחוק - ויש לי

בו זכות של שכר פסיעות, והשני קרוב - ואני מרויח בו להיות מי' ראשונים, לאן עדיף ללכת, וענה לי בקול תוכחה, "תשב ותלמד תורה, ואל תחפש פסיעות ללכת"

ושוב שאלתי ממנו מה יהיה הדין בעם הארץ שאינו יכול ללמוד תורה, ואמר "שיבא העם הארץ וישאל"...

פג. כל אחד רשאי לשאול

פעם כאשר באתי לשאול ממנו שאלה בהלכה, הקדמתי ואמרתי שאני אח של ר' יצחק אוה"צ [ממקורביו הידועים של מרן שר התורה זיע"א], ואמר לי, וכי אם אינך אח של אוה"צ אתה לא יכול לשאול.

פד. מורה באופן חריג לעשות בדיקת דור ישרים

ז. מספר הגריא"צ בשם ידידו הרר"י מה ש"בדידיה הוה עובדא". כאשר החילותי את תקופת השידוכין, עליתי לשאול את מרן שר התורה, האם לעשות "דור ישרים", והרב גדליה שאל בעבורי את הרב, הרב ענה, "שיעשו מה שרוצים", ושוב שאל הרב גדליה שאני מבקש לדעת מה סבא אומר, והורה שר התורה, "לעשות". ודבר זה מופלא, מפני שהרב היה בדרך כלל נגד בדיקה זו.

לאחר מכן נכנס אליו תלמידו הרה"ג ר' אליהו מן שליט"א ושאלו על הוראה זו, האם שינה את דעתו, וענה הרב, שאמר מה ששמו לו משמים בפיו.

לאחר זמן הגיעה הצעה, עלינו לרב לשאול, מתי ואיך להגיד על שתי אחיות שלי שהן חולות ב"ניוון שרירים", וענה, ד"שנים לא הוי חזקה", ולא צריך לספר בכלל, אמרתי, שלא יהיה לי נעים שרק בווארט יראו דבר זה, והרב אמר, לספר לפני שסוגרים, וכך היה. אך לאחר שסיפרתי זאת לפני הווארט, השידוך נשבר, מפני הפחד של הכלה ומשפחתה.

כיון שכבר עשיתי בדיקת דור ישרים, והסיפור של השידוך הגיע למנהל של "דור ישרים" הוא ניהו הרב אהרון אקשטיין, הוא אמר שיש אפשרות לבדוק האם שייך ע"פ הטבע שאחלה ח"ו במחלה זו, ביצע את הבדיקה, וב"ה יצא שלילי.

שוב עלינו למעונו של הרב, לשאול האם להשתדל להחזיר את השידוך, אחרי שיש תוצאה שלילית מהבדיקה, והרב ענה שלא לעשות השתדלות - רק להתפלל. לאחר כמה חדשים הרב בישיבה שהנני לומד התקשר אלי, והציע אולי בכל זאת כדאי להעלות שוב את ההצעה, אך סרבתי, כיון ש"רב חיים" אמר שלא להשתדל בענין.

באותו היום פגשתי את אח של השדכנית שהציעה את השידוך, והאח מספר לי: שהורי המשודכת מנסים כבר כמה ימים לתפוס את אותו הרב מהישיבה שהיה מעורב בעניינים בשביל להחזיר את השידוך, כיון שהבחורה החליטה לאחר שהמשיכה ונפגשה עם עוד כמה בחורים, שהיא רוצה אך ורק את השידוך הזה בכל מחיר, ואז הורי הכלה הלכו וביררו ושאלו בענין אותה מחלה את הרב זילברשטיין ואת הרבנית קולודצקי שגם שאלה את אביה רב חיים וקיבלו את אותה תשובה ש"אין ממה לחשוש".

הורי הכלה השיגו את הרב מהישיבה, ובתוך שבוע נסגר השידוך במזל טוב. והרואה יראה כמה כח וחכמת התורה יש בסיפור על זה על כל ההשתלשלות שבו.

עד כאן מכתיבת הגר"י אוה"צ שליט"א.

 

[תורה תמימה]

מצורף בקובץ