מאמר תורני חמץ שעבר עליו הפסח. ובספיקו.

חמץ שעבר עליו הפסח. ובספיקו.​

א.
קיי"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור מטעם קנס הואיל ועבר עלי' בבל יראה
והשרישו לנו רבותינו הראשונים [-רמב"ן בפרק כל שעה תלמידו הרא"ה ותלמידו ההריטב"א]
שדבר זה הינו רק סיבת התקנה, אבל למעשה צורת התקנה היתה לאסור כל חמצו של ישראל, אפילו שלא עובר בפועל בבל יראה כלל, הרמב"ן מנה כמה ראיות לזה: חמץ גזול [-מש' ב"ק פ' הגוזל] וכן מלאי של חנות וחמצו של יראל אבוד שם [-פסחים לא:]
בפש' ה"ה חמץ של קטן ק"ו שיהי' אסור מטעם קנס , ונפשט בזה -לפו"ר ספק הפמ"ג ועוד.

והנה, בעניין חמצו של עכו"ם שישראל קיבל עליו אח' נחלקו רבותינו אי אסור לאחה"פ
והחק יעקב כ' שמאחר והדבר במחלוקת בירושלמי- [-ע"ש שיש לו גירסא שהדבר הוכרע, בשונה מגי' הספרים שלנו]
הרי אפי' שלא נפשט- עכ"פ ספק דרבנן לקולא והעיר על המגן אברהם שנקט בפשיטות לאסור.
האמ' שהחזון איש והגר"ז נקטו שאצלנו בבבלי הדבר פשוט שאסור ולכן לא יוציא ספיקא דירושלמי מידי ודאי פשיטות הבבלי.
וכונתם [-כפי שציין מרנא החזו"א בסי' קכ"ד] מסוגיא בפרק כל שעה שישראל המלווה על סמך החמץ של הנכרי - לאחר הפסח אסור בהנאה, הגם שעדיין היה חמצו של הגוי, ומבו' שהקבלת אחריות הינה סיבה לאסור לאחר הפסח, כלשון המשנה שאסור בהנאה
ואולי החק יעקב סובר שקניין משכון שונה מעצם קבלת אחריות גרידא, [-למרות שאין קנין משכון דר' יצחק בגוי אבל עצם המשכון אולי עדיין עדיף טפי מקבלת אחריות חיצונית ועי']

רבינו ר' עקיבא איגר דן [סימן כג] שלמגן אברהם לשיטתו אין קושי מהירושלמי בהיות ולדעת המגן אברהם [סימן תמ"ט] חמץ שספק אם עבר עליו הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה, א"כ למרות שזה ספק- עכ"פ באכילה הדבר אסור.
איברא, שדבר זה טעון ליבון:
ממנ,פ -אם הדבר הינו ספק דרבנן- מ"ש הנאה ששריש
ואילו באכילה אסור?
באמת, ה"שבט הלוי" בסימן קמ"ד מציע ביאור לדעת הב"ח על פי המכילתא שנר' הימנה שלר' שמעון יש חיוב השבתה מהתורה כל השנה -ולמרות שאין על החפצא של החמץ איסור עצמי -אולם יש עליו חיוב השבתה שלא בצורת אכילה.
אבל הדבר רחוק להעמיס זאת בד' הב"ח וסייעתו -מלי שהזכירו ד' המכילתא כלל .
[-אגב העונג יו"ט כ' שהב"ח כלל לא כתב כן ! אדרבה, מה שכתב בסימן תמ"ח לאסור באכילה ולהתיר בהנאה לא הולך על ספק אלא על חמץ ודאי שביטלו ולא ביערו, שבזה מסתייך אי נאסור באכילה בלבד וצ"ע ]
והמג"א בהביאו את דברי הב"ח כ' שכן נראה מהגמ' עירובין סד בעניין רבן גמליאל,
והדבר צ"ע
ששם בגמ' מבואר שר"ג רכב על החמור וראה גלוסקא בחול ואמר לר' אלעאי שיאמר למבגאי [-שם גוי] שיטלנו.
ואמרי' ש"מ אין מעבירין על האוכלין וש"מ חמצו של עכו"ם שרי בהנאה.
והסיבה שאסור באכילה הינה מצד שאזלי' בתר רוב עוברי דרכים,והוי פת עכו"ם האסורה באכילה.
וא"כ אין ראיה לייצר חילוק בין אכילה והנאה,
אדרבה, במהרש"א שם מבואר שאם לא היה רוב עכו"ם אלא ספק אחר הוי שרינן בין באכילה ובין בהנאה מצד ספק דרבנן- של חמץ שעעה"פ- לקולא.
ובאמת, המחצית השקל נדחק לפרש שאין כוונת המגן אברהם לאוכוחי שאסור באכילה מספק כי אם להתיר הנאה מספק וצ"ע שלא נר' כן ממג"א שהסמיך גמ' זו לדברי הב"ח.
ואכן, רעק"א שם בתשובה הנ"ל כ' על חילוק זה שאין לזה שורש וענף בש"ס וצ"ע לע"ע.

ב.
ומה הדין בספק חמץ שעבר עליו הפסח?
נחלקו בזה המשנה ברורה בשם האליהו רבה והחזון איש.
המשנ"ב דן בסימן תנ"ג בחיטין שנתבקעו וספק אי החמיצו- שאחה"פ שרי לאכלם , יען הוי סד"ר לקולא
וכמו"כ כ' בסימן תמ"ח שמכר לגוי החמץ בקניין ספק [-כסף וכו'] דעת המשכנות יעקב ששרי לאחר הפסח מטעם הנ"ל של ספק דרבנן לקולא.
[-יש בכאן מקום לפלפל בכל מקרה של ספק מכירה, שמאחר וחל ספק במכירה א"כ ניזל מתר המרא קמא שהוא הישראל ואם כך הדבר אסור מדין ודאי ולא מדין ספק ! והי' מקום לדון מכמה אנפי, או שאין הישראל רוצה להשתמש בכח המוחזקות, או כמו היסוד של ר' שמעון שקופ שיש בעלות השימושית ויש בעלות האמיתי ודו"ק
ועפ"ז בהכרח שיחלוק על החזון איש האוסר מספק]

ואולם החזון איש חולק וסובר :
אם יש ליהודי חיטים שהינם ספק חמץ- הרי שמצד ספיקא דאורייתא לחומרא הוא חייב למכור- ואם לא מכר אזי כעת הינו ממילא בתוך הקנס ואין לדון כאן מצד ספק דרבנן לקולא.

ויש לעיין:
1. לפי הגדרת הרמב"ן שאסרו את עצם החפצא של החמץ, אם כך יתכן שכול עוד שאין הדבר בוודאי חמץ -לא קנסו חכמים- ולא אזלינן בתר הגברא שאינו כהוגן שהיה צריך
מספק אלא בתר החפצא.
2. באותו ס"ק בחזון איש מוזכר שיש לחיטין חזקת היתר- ומשכך למרות שחלילה להקל ראש ולאכול במקרה של ספיקא דאו', אולם מאחר וסוף סוף איכא לחפצא חזקת היתר- א"כ כשנדון על הקנס שחאיל לאחה"פ מ"ט לא נוכל ביחס לזה להשתמש עם החזקה.
3. גם לחזו"א גופי' בנמצא חמץ לאחה"פ וישנו ספק לקונה אי אתעביד בי' איסור או לאו- בפש' יודה שיש להקל מכח ספק דרבנן לקולא -כדמוכח במישור מההיא דעירובין וצ"ע.