טבת ט"ז בטבת - הרב חיים ב"ר אברהם יוסף קרייזווירט זצ"ל

[שירת העשבים]

ט"ז בטבת ה'תשס"ב, הרב חיים ב"ר אברהם יוסף קרייזווירט, היה רבה של "קהילת מחזיקי הדת" באנטוורפן במשך כחמישים שנה.

 

[שירת העשבים]

ידוע ומפורסם הוא נס-ההצלה שהיה בימי השואה להגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, כאשר כל חבריו הוצאו להורג אחד-אחד על ידי קצינים נאציים ימ"ש, והוא – בנסי-נסים 'מצא חן' בעיני הקצין שהיה אמור להורגו, ובמקום זאת שחררו לחופשי.

הגר"ח זצ"ל תלה את הצלתו בכך שנתן את מיטתו בישיבה לעִוֵור שלא היה לו מקום לישון. מה שלא כל-כך ידוע הוא המעשה המופלא שהתרחש עם הגר"ח כאשר שהה במחנות וחווה ככל אחיו היהודים את שבעת מדורי הגיהנום על בשרו. יהודי אחד שהרגיש שקיצו קרב פנה אל מי שאמור להיות אחד מאדירי התורה בעם ישראל, וביקש ממנו דבר-מה בסתר. הוא גילה באוזני הגר"ח שיש לו חשבון-בנק בשוויץ, ובו כסף רב. אני מרגיש שיומי קרב, ובקשה לי ממך אמר להגר"ח. אחד מכללי הבנקאות בשוויץ הוא שאם בעל-החשבון אינו יכול לעשות שימוש בכספיו, והנה מגיע אדם אחר ומוסר את הקוד המוצפן, עובר חשבון-הבנק, על כל מה שבתוכו, לאותו אדם. בן אחד יש לי, המשיך האיש ההוא לספר להגר"ח קרייזווירט, אבל אינני יודע היכן הוא נמצא, והאם הוא חי או מת. אני אמסור לך אפוא את הקוד של החשבון שלי בבנק השוויצרי, ואבקש ממך שתנסה לאתר את הבן, ולהעביר אליו את הכספים. כמוצא שלל רב.

הגר"ח הסכים, וכך אכן היה. היהודי ההוא עלה על המוקד, יקום השם דמו. במשך השנים שלאחר השואה, ניסה הגר"ח – במהלך נסיעותיו המרובות לכל קצווי תבל בהן הרביץ תורה בעם ישראל – לאתר את בנו של האיש, ולא הצליח.

פעם, בעת טיסה מאוסטרליה לארה"ב, פגש הגר"ח בקבוצת יהודים ושאל גם אותם האם הם מכירים את פלוני, והנה אחד מהם – שהיה נראה עני מרוד – מזדהה בשמו, ואומר: 'אני הוא'. שמח הגר"ח על המציאה שנקרתה לו כמוצא שלל רב, ולאחר שֶאִימֵת את הפרטים עד תומם וראה שאכן מדובר בבנו של בעל-החשבון, בישר באזניו את הבשורה הטובה ואמר לו שהוא מתעתד לעבור ברגע זה ממצב של עני-ואביון למעמד של עשיר מופלג. הגר"ח מסר לו בשמחה את קוד-החשבון של אביו הי"ד, והלה טס לשוויץ והוציא משם את כל הכסף, והפך בין-רגע לאדם בעל-הון, ולגביר גדול.

גאב"ד אנטוורפן זצ"ל מצא במעשה זה לֶקח מאלף עד מאוד, ואמר שלפעמים קורה שאדם נתון בקושי מסוים, ויהיה זה קושי כלכלי או חברתי, או כל צרה אחרת. והוא אינו יודע שיש בידיו קוד מסוים, שאם יצליח לפענחו כראוי, יהא בכוחו להשתחרר בבת-אחת מהמועקה הכבידה הפוקדת אותו. בנו של היהודי היה עני מרוד, ובוודאי שהמצב הזה הכאיב לו ודיכא את רוחו. ברם, הוא הסתובב בעולם עם קוד מסוים, עם כתב-סתרים, שֶׁצָפַן עבורו בשורה כל-כך טובה, והיה צריך רק לאתר את הצופן ההוא, וללחוץ עליו. ברגע שהגיע עָדָיו, והנה הוא כבר עשיר כקורח.

הגר"ח קרייזווירט זצ"ל המשיך ואמר בדברי-מוּסָרוֹ, שלכל אדם בעולם, ובכל מצב שלא יהיה, מוצפן קוד-סתרים רוחני, ואם יידע את הדרך המובילה אל כפתורי הקוד הזה, יוכל לשנות את מצבו מן קצה אל הקצה. הקוד הזה, בעצם, הוא התפקיד המוטל על האדם בעולם הזה. ברגע שהאדם מאתֵּר את המשימה העיקרית שלשמה בא לעולם, ויודע להגשים אותה בצורה הטובה ביותר, הרי שבכך הוא נחשב כמי שהגיע אל 'הקוד שלו', ולחץ על הכפתורים הנכונים. וכפי שכל קוד באשר-הוא פותח בפני בעליו את כל השערים, כך תהיה הדרך פתוחה בפני מְיַישמי הקוד הרוחני להגיע לדרגות עליונות בכל התחומים.

(דרשו)

 

[שירת העשבים]

יש לי תירוץ ששוה מאתים אלף, אגיד לך אותו ותביא את העודף...

שני הגאונים, רבי משה שמואל שפירא ורבי חיים קרייזווירטה זצ"ל, נפגשו, והתפתחו ביניהם הדו-שיח הבא.

רבי משה שמואל: יש לי קושיא בשבילך ששוה מאה אלף דולר, שוה לך לשמוע?

רבי חיים: כן. ורמ"ש אמר לו את הקושיא.

רבי משה שמואל: נו? היה שוה את הכסף?

רבי חיים: כן, קושיא טובה, היה שוה.

רבי משה שמואל: נו, אז תביא את הכסף...

רבי חיים: יש לי עליה תירוץ ששוה מאתים אלף, אגיד לך אותו ותביא את העודף...

(ומתוק האור, ערך אברהם אבינו עמ' תרד)

 

[שירת העשבים]

סיפר הגאון רבי חיים קרייזווירט: בדרך - שיכולה הייתה להיות דרכי האחרונה - זכרתי היטב את מאמר חז"ל (ברכות י.) "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", התחזקתי בלבי ונשאתי מעומק לבי תפילה אל הקב"ה שירחם אלי. ברגעים כאלו אדם נהיה 'מאובן', ללא דמעות, ולהוציא הגה מהפה הס מלהזכיר, רק הלב מתחנן בכל הכח, בתחנונים עצומים: ה', תעזור לי תציל אותי, אני רוצה לחיות!

באותם רגעים שלבי פרפר, נשכתי שפתיים, אמרתי לקב"ה בלי מילים: עזור לי! אנא, תעמוד לי הזכות ששימשתי במסירות עצומה את הרב הישיש ר' ישעי'לה משנה זצ"ל!

סיימתי את התפילה, ומיד הגיעה ההצלה -

בלי הסבר, החל החייל הגרמני לדבר איתי בלשון רכה. הוא אמר שהוא מזדהה איתי, ושגם לו יש משפחה והוא לא יודע מה קורה עמהם, וכמה שהוא אומלל, וכו', כך הוא השיח את לבו לפניי דקות ארוכות, כשהוא שב ואומר: שמע, בחור, אני מבין אותך ואת מה שעובר עליך!

המשכנו ללכת עוד כמה עשרות מטרים, והגענו לאמצע היער. ואז שלף הגרמני את האקדח והתחיל לירות באוויר כשתוך כדי היריות הוא צועק לי: ברח, ברח! - - -

הייתי המום, לא הבנתי את המתחולל, רק רגליי נשאו אותי למרחוק, לא הסתכלתי לשום כיוון, ברחתי כל עוד נפשי בי.

ראיתי אז בחוש שכשאדם עושה עבור השני, הוא עושה טובה לעצמו. הרגשתי שהצלתי הייתה אכן בזכות מה שעשיתי לר' ישעי'לה משנה.

*

מה היה הסיפור עם אותו ר' ישעי'לה?

ובכן, כאמור, רבי חיים כבר היה אז, בגיל שבע עשרה ראש ישיבה בוורשה, ובתוקף תפקידו העמידה לו הישיבה חדר, עם מיטה אחת.

באחד הימים הגיע לוורשה יהודי מן העיר רודנא ושמו ר' ישעיה משנה, תלמיד חכם ובנש"ק, בן אחר בן להרה"ק רבי מיכל מזלוטשוב זי"ע ולבנו, הרה"ק רבי מרדכי מקרמניץ זי"ע. ר' ישעיה היה ישיש בא בימים, וסגי נהור. באותם ימים היה קשה להשיג דירה בוורשה, לכן שלחו אותו לבחור חיים קרייזווירט, שיעזור לו.

רבי חיים קרייזווירט אכן קיבל אותו בלבביות, פינה לו מקום בחדרו שלו, וכך התאכסן ר' ישעיה בחדרו במשך תקופה. היות והייתה שם רק מיטה אחד, פינה לו רבי חיים את מטתו, והוא עצמו ישן כל אותה תקופה על הרצפה, כאשר ר' ישעיה בהיותו סגי נהור לא הבחין בכך.

ואת הזכות הזאת ביקש רבי חיים מהקב"ה שיזכור לו ויציל אותו, והוא אכן ניצל!

וכל ימיו אחז רבי חיים שבזכות הזאת, של המסירות שלו שנתן את המיטה לרבי ישעי'לה משנה, הוא ניצל מן המוות הבטוח לחיים.

(מתוך שיעורי הגה"ח רבי מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)

 

[אחד יחיד]

סיפור מדהים שסיפר הרב דב פינסקי זצ"ל משכונת בית-וגן בירושלים, אותו שמענו מנכדו הרה"ג רבי יהודה סטורץ שליט"א, ששמע זאת מפיו כמה וכמה פעמים.

היה זה בעת שלמד רבי דב בימי בחרותו בבית מדרש גבוה לתורה בשיקגו, תחת הדרכתו של הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, לימים רבה הנערץ של אנטוורפן. רבי חיים היגר לאחר השואה לארצות הברית, וכיהן במשך כשנתיים כר"מ בישיבה זו.

באחד הימים, סיפר רב דב, רצה רבי חיים לעורר אותנו לשקידת התורה, והוא סיפר לנו בהתלהבות על תלמידי חכמים בירושלים שמסוגלים להבחן מבחן סיכה על כל הש"ס כולו. למשמע הדברים התמוהים עבורנו, עלה חיוך על שפתינו. היינו נערים אמריקאים בשיקגו, ומושגים כאלו של ידיעת התורה היו רחוקים מאתנו מרחק שנות אור. לנו היה נראה הדבר מופרך לחלוטין, כי ניתן לשאול יהודי על עוד חמישים דפים איזו מילה כתובה כאן וכאן.

רבי חיים, כפדגוג מומחה, זיהה כאן שעת הכושר להחדיר בנו אהבת תורה, ולכן סגר ב'כעס רב' את הגמרא והצהיר: "אין לכם אמונת חכמים! אני לא מוכן ללמד אתכם!…"

אנו התלמידים הפצרנו בו שיסלח לנו. התנצלנו על החיוך שחייכנו ועל אי האימון שהבענו, והתחייבנו מכאן ולהבא להאמין לכל מה שיאמר לנו. אך רבי חיים עמד בסירובו: "אין לכם אמונת חכמים, לא שייך ללמד אתכם".

לאחר יומים תמימים נאות רבי חיים לקבל את הבטחתינו שמהיום והלאה נקבל ונאמין לכל אשר יאמר. הוא כינס את כל בני השיעור וחזר ללמדנו, אך לפני שהתחיל את השיעור אמר לנו כך: "תראו, פעם אחת אני אביא לכם הוכחה ניצחת שדבריי אמיתיים; אולם מכאן ולהבא, אני מבקש שתאמינו לי לכל דבריי, בלי שאצטרך שוב להוכיח אותם".

דממה מוחלטת השתררה בחדר. הכל הסתקרנו לדעת מה עומד רבי חיים לומר, והיטו אוזנם כאפרכסת.

רבי חיים המשיך: "הנה ברור לכם שמבחן סיכה הוא דבר בלתי אפשרי ומופרך מיסודו. אוכיח לכם שיש יהודים שיכולים לעמוד במבחן סיכה, ומהיום מוטל עליכם להאמין גם לדבר שאין לכם יכולת לתפוס".

הסכמנו בשמחה, מספר רבי דב. לעינינו המשתאות הוציא רבי חיים סיכה מכיס חליפתו, ופקד עלינו לרדת לבית המדרש ולהביא משם מסכתות שונות. רבי חיים הושיט לנו את הסיכה, ואמר לנו: "הנה הסיכה – בחנו אותי!" בחוסר אמון התחלנו לנעוץ את הסיכה בכרכים העבים, מסכת אחר מסכת. אנחנו תוקעים את הסיכה, זורקים מספר, ורבי חיים עונה לנו בדיוק נמרץ: "בעוד ארבעים ושלוש דף כתוב 'אמר רבא', ובעוד עשרים וחמישה דף כתוב 'פטור'".

היינו נדהמים מול הפלא שהתרחש בחדר. אך בחורים אמריקאים של אותם ימים נשארנו, ואחד מאיתנו שאל בתחינה: "רבי אולי תגלה לנו את ה'קוסמות'?"… היה ברור לנו שיש כאן איזו המצאה גאונית, איזשהו קסם מדהים, והיינו נחושים ללמוד אותו בעצמנו.

להפתעתנו, חייך רבי חיים בהנאה כאילו חיכה בדיוק לשאלה זו, ואמר לנו בחיבה: "שבו בניי, ואגלה לכם את ה'פטנט'! אלמד אתכם כיצד גם אתם תוכלו לבצע את הקסם הזה…"

התלמידים הרכינו ראשם קדימה כדי לא להחמיץ אף פרט, ורבי חיים פתח במשל פיו: "כאן למטה ברחוב, בדיוק ממול הישיבה, שוכן מפעל גדול ל'סלמי' – מפעל הטוחן את הבשר, מתבל אותו, ממלא שקיות בבשר הטחון ותולה אותן לייבוש בחצר המפעל, עד שהבשר הופך לנקניק מיובש. מילוי השקיות נעשה גם הוא בחצר, ובמשך השיעור" – רמז רבי חיים בתוכחה עקיפה – "ניתן לראות תלמידים המתעניינים יותר בעבודת המפעל מאשר בדברי הגמרא".

"אם נתבונן בעבודת הפועל האחראי על מילוי השקיות ותלייתן נבחין, כי אם הוא ימלא את השקית עד שהיא נראית מלאה ויתלה אותה כך ליבוש, הרי כשהסלמי יתייבש לא יצא מכך הנקניק המבוקש. אנו נמצא כמה חתיכות מיובשות מונחות בשקית, לא מושכות כלל לאוכלן.

אם העובד ימלא את השקית עד שהוא בטוח שהיא עומדת להתפקע, והוא מרגיש שהוא עשה את המירב; אי אפשר לדחוס ולו עוד פירור אחד, וכך יתלה אותה ליבוש – כאשר הבשר יתייבש יצא משהו, אך די עלוב. הנקניק ייצא מצומק ולא יפה, אך בכל זאת, משהו.

אבל אם העובד ממלא את השקית עד שהוא מרגיש שלא שייך יותר, ובכל זאת הוא ממשיך לדחוס ולדחוס הלאה והלאה, והוא משוכנע שהשקית כבר התפקעה, ובכל זאת ממשיך… העומד מן הצד יעיר לו – כי הנה עוד רגע כל תכולת השקית תתפזר על רצפת החצר… אך העובד המנוסה לא מתייחס אל המבקר המזדמן, וממשיך עוד ועוד, ואז ברגע שאחרי האחרון הוא תולה סוף סוף את השקית ליבוש. רק כך, צורת הסלמי נשארת יפה ומכובדת גם לאחר הייבוש הארוך…"

"כך זה בדיוק גם בתורה", הרעים רבי חיים בקולו. "אם תלמדו עד שתרגישו מלאים, לא ישאר מאומה; אדרבה – לאחר זמן לא תזכרו כלום! אם תלמדו עד שתרגישו שזהו, אי אפשר יותר, עד כלות הכוחות ממש – אז לימים ישאר משהו, אך חסר צורה והדר. אבל אם לאחר שתרגישו ש"זהו, אי אפשר יותר, מיציתי כבר את כל הכוחות", ובכל זאת תמשיכו 'לדחוס' עוד ועוד – או אז, גם לאחר תקופה ארוכה, תשאר תורה בתפארתה, שמחה ומאירה בפאר והדר. רק כך הדברים נחקקים לנצח, רק כך הסוגיא נשארת תמיד מוחשית מול העינים".

"זהו ה'טריק' באמצעותו יודע אני במבחן סיכה את כל הש"ס", סיים רבי חיים את דבריו, והותיר את תלמידיו נרעשים.

שיחה זו שינתה לנו את החיים, סיפר רבי דוב לימים. יש לציין שמלבד קביעות העיתים שלו לתורה, בלט הדבר היטב באורחותיו. מיום שפרש לפנסיה מחינוך ילדי ישראל בתלמוד תורה 'לויכטר' בבית-וגן, נרשם רבי דב בישיבת מיר כתלמיד מן המנין, והגה בשקידה נפלאה בתורה בט"ו שנותיו האחרונות. הוא היה מגיע לישיבת מיר בהסעה בבוקר, נשאר בישיבה לארוחת צהרים, ממשיך בלימודו ברצף, וחוזר ככלל האברכים בהסעה של הערב.

על הנהגה זו הקפיד גם בשנותיו האחרונות ממש, כשהיה חולה ואף כשהובל בכסא גלגלים לישיבה. כל זאת, לפי עדותו, אודות לאותה שיחה נפלאה, ששמע מרבי חיים בבחרותו. (אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

בספר "מים חיים" (עמוד מ"א) הביא שהגאון הגדול רבי חיים קרייזווירט זצ"ל גאב"ד אנטווערפן ישב פעם בביתו בירושלים עיה"ק וקיבל קהל נזקקים ל"ע ופיזר נתן לאביונים, כך היתה דרכו תמידין כסדרן, כשנסע לא"י הביא עמו סכומים נכבדים לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל.

ישב שם בנו ותמה: הרי גמרא מפורשת היא (מסכת ברכות דף ו' ע"ב) "כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנים ככרום", ופה נראה לי שהמקבלים בירושלים אינם מוטרדים כלל…

ברגע כמימרא ענה לו גאב"ד אנטווערפן כשחיוך נסוך על פניו: זה הרי בש"ס הבבלי ולא בש"ס הירושלמי. (אב"ד סאנטוב)

 

[אחד יחיד]

רבי חיים היה גאון עולם, בקיא בכל התורה כולה, במושגים שאינם נתפסים בדורות הללו.

אבל מעבר לשקידה העצומה שלו, הוא תמיד היה רץ אחר מצוות הכנסת כלה. היה הופך את העולם למצוא את אותה כלה שאין לה את המימון לחתונה, שאין לה את המימון למגורים אחר החתונה, מגייס סכומי עתק ומעניק לה.

שאלו אותו "כבוד הרב! מה בוער לך לחפש את הכלות הללו? מה בוער כל כך לאדם גדול כמוך לחפש את מעשי החסד והמצווה הללו? הרי אתה אמור לשבת ולשקוד באוהלה של תורה, תן לאנשים שלא שפר עליהם גורלם, ולא יכולים כל כך לשבת וללמוד ולהצליח כמוך, לטפל בבעיות של הדור".

אמר להם רבי חיים: "רבותי! תדעו לכם, בצעירותי חליתי במחלה קשה מאוד, והרופאים לא נתנו לי סיכוי לחיות". ואז הוא אמר לעצמו דבר אחד, במשניות שאנו אומרים כל בוקר, אנו דנים ומתארים מה הם הדברים שאין להם שיעור, לפי הגירסה המקובלת בעדתו של רבי חיים קריזווירט, הדברים מסודרים כדלהלן: ביקור חולים, הכנסת כלה והלווית המת, ואז אמר רבי חיים "מה שמבדיל בין חולה לבין מת, הוא הכנסת כלה". (הרב אליהו רבי)

 

[אחד יחיד]

יפר לי ידידי הרה"ג ר' נ.ק. שליט"א. ביום ט"ז טבת תשס"ב נפטר הגאון המפורסם רבי חיים קרייזווירט זצ"ל – רב קהילת מחזיקי הדת שבאנטוורפן. כמה ימים לאחר מכן התקיימה לווייתו בירושלים עיה"ק בהשתתפות רבבות עמך בית ישראל. הרב נ. היה אברך צעיר, וכמו רבים בא לחלוק כבוד לגאון ששמו יצא לתפארת בכל תפוצות ישראל. במהלך ההספדים הוא עמד ליד יהודי מבוגר, בתחילה הוא לא שם ליבו כל כך למי שעומד לידו, אחרי מספר דקות הוא מזהה את היהודי המבוגר ומבין שלידו עומד לא אחר מאשר הרב אורי זוהר זצ"ל, מי שהיה מזוהה ביותר עם עולם התשובה ועם כל מה שריח של תשובה נושב ממנו.

הרב נ. הנהן לו לשלום ובתגובה שאל אותו הרב אורי זוהר אם הוא רוצה לשמוע מעשה נורא על הרב קרייזווירט.

הסיפור קרה לפני עשרות שנים, פותח הרב אורי זוהר, כאשר תנועת התשובה שהייתי מראשוניה התחילה לצבור יותר ויותר תאוצה, עשרות מאות ואלפים הצטרפו מידי תקופה ללגיונו של מלך והיה קיים צימאון עז בכל שכבות הציבור לשמוע את דבר ה'.

היה צורך נואש לייצר יש מאין ישיבות לבעלי תשובה ולארגן סמינרים למשפחות ולכל מי שהיה מוכן לבוא. למצוא מרצים ולהכשיר אותם, לשנע אותם להרצאות בכל רחבי הארץ.

בקיצור, מהפכה של תשובה.

ברוך ה' היה הרבה את מי לעניין, אבל כל הסיפור הזה עלה לא מעט כסף, היה צריך לגייס בחודש סכומי עתק בשביל להחזיק את כל המפעל הענק הזה. המחשבה שליוותה אותנו כל הזמן הייתה שכל שקל שנכנס גורם לעוד משפחה שתכנס תחת כנפי השכינה, לעומת זאת כל שקל שהיה יכול להיכנס ולא נכנס חלילה יכול לגרום למשפחה או יהודי שיכל לעשות את הצעד ומחוסר משאבים לא עשה את זה.

בהוראת גדולי ישראל נסעתי לארה"ב לדבר בכינוס הגדול של היהדות החרדית ולהרעיש שם עולם ומלואו על הצורך הנואש במימון לדבר המופלא שמתחולל בארץ הקודש.

עמדתי שם מול אלפי משתתפים ומאות רבנים ונאמתי. משני צידַי מזרח מכובד המאכלס את כל גדולי ישראל של אמריקה, רטט עבר בגופי, אבל לא נתתי להתרגשות להשפיע ונתתי שם את אחד הנאומים הלוהטים שידעתי. סיפרתי את סיפורי האישי, את התהליך של החזרה בתשובה שעברתי בעצמי, נתתי דוגמא חיה לכל מי שישב שם באולם וגם לכל מי שצפה בנאום בשידור לכל מיני מקומות בעולם על מה המשמעות של חזרה בתשובה.

אחרי שעה ארוכה סיימתי את הנאום. מזיע ובברכיים רועדות מהתרגשות פניתי לרדת מהבמה. עברתי מאחורי מקום ישיבת כל הרבנים הגדולים וממש באמצע הדרך אני מרגיש משיכה בשרוול החליפה.

ר' חיים קרייזווירט, זה שאנו מלווים היום, הוא היה זה שעצר אותי. הוא ביקש לשמוע עוד מספר פרטים. בעיקר עניין אותו מי הוא זה שהצליח לקחת בנאדם כמוני, כזה שהיה לו את כל מנעמי החיים, ולהפוך אותו לבעל תשובה. מי הצליח ככה ואיך הוא עשה את זה. זה מאד עניין אותו.

סיפרתי לו על הגאון רבי יצחק שלמה זילברמן מהרובע היהודי שהיה זה שהחזיר אותי בשיחה נוקבת לכור מחצבתי.

הוא שמע את הפרטים, הודה לי נרגשות ונפרד לשלום.

מאותו כינוס נסע ר' חיים לארץ הקודש, אינני יודע אם הנסיעה הייתה מתוכננת מראש או לא, אבל כך היה מעשה.

מיד עם נחיתתו בנמל התעופה הוא עצר מונית ונתן לו את הכתובת של הרב זילברמן מהרובע. הוא ירד מהמונית בירושלים ועם המזוודה והחבילות דפק על דלתו של הרב זילברמן. הרב שפתח את הדלת נרעש לראות את הגאון הנודע עומד על מפתן דלתו, הוא הכניס אותו בכבוד הביתה ושאל לרצונו.

ר' חיים, רבה של אנטוורפן ומגדולי הדור לא התבלבל ואמר לרב זילברמן שרק לפני מספר שעות הוא שמע סיפור עוצר נשימה מיהודי בשם אורי זוהר שהיה מגדולי הבוהמה החילונית בארץ, ושכבוד הרב הצליח להחזיר אותו בתשובה. "אם עליו הצלחתם כנראה גם תוכלו לעשות את זה עלי, אני מתחנן בפני כבוד הרב, אנא החזירני בתשובה שלימה!!!"… (הרב ישראל היימן)

 

[אחד יחיד]

רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, רבה אל אנטוורפן בבלגיה, ידוע היה כגאון מופלא ובעל כשרון וזכרון כבירים. בקי היה בשני התלמודים; בבלי וירושלמי – בעל-פה ממש, ושוטט בהם כבתוך שלו. אלה שזכו לשמוע ממנו שיעורים או לשוחח אתו בדברי תורה מעידים כי לא יכלו 'לתפוס' אותו בקטע גמרא, או ציטוט רש"י, תוספות ומהרש"א בכל הש"ס כולו שלא ידעם על הלשון. כך גם מסוגל היה לצטט מספרי האחרונים ותשובות הפוסקים קטעים שלמים מתחילה ועד סוף מילה במילה, ממש כמו מכונת צילום.

כדי לסבר את האוזן על גדלותו התורנית וזכרונו הפנומנאלי, נוסיף את שסיפר אחד ממקורביו שהתלווה אליו פעם לניחום אבלים. תוך כדי שיחה עם האבלים הזכיר רבי חיים תשובה כלשהי של גאון ישראל בעל ה'נודע ביהודה' זצ"ל, שהיתה שייכת לנושא שעלה. ישב שם לצידו רב מפורסם 'מטעם' שהיה ידוע ברמות-רוחו ובפסקים המפוקפקים שהוציא מתחת ידו, והוא פנה לרבי חיים בקול מתנשא לאמר: 'אין כזו תשובה בכל ספרי שו"ת 'נודע ביהודה"… רבי חיים לא נבהל ולא היסס, וכדרכו החל לצטט את התשובה כלשונה; מהתאריך שבתחילת התשובה, עובר אל המילים והתארים שכתב למי שהתשובה ממוענת אליו, ועד לחתימת דבריו בתחתית התשובה. אותו רב נדהם, לכזו תשובה מוחצת וחד-משמעית מצד רבי חיים הוא לא תכנן, והגיב במבוכה: 'רבי חיים, את זאת שאתם בקיאים בכל הכתוב בספרי השו"ת של הפוסקים – ידוע לנו זה מכבר, אבל זה שאתם יודעים גם מה שלא כתוב בספריהם זה כבר חידוש עבורי'… (רבי יצחק קולודצקי)

 

[אחד יחיד]

גם במצות גמילות-חסד ידוע היה רבי חיים כאיש חסד משכמו ומעלה, חד בדרא ממש. הוא היה אביהם של יתומים ואלמנות, וכיתת רגלים למענם בכל רחבי העולם. הסבא רבנו ה'סטייפלער' זצ"ל אהב אותו מאד, ונהג בו כבוד מופלג. סיפורים רבים סופרו על היחסים החמים שהיו בינו לבין הסבא. (רבי יצחק קולודצקי)

 

[אחד יחיד]

לאחרונה שמעתי עליו סיפור מופלא מזוית אחרת, על הכבוד הגדול שנהג באשתו:

לפני כשלושים שנה ביקר רבי חיים בארץ ישראל, ושהה כאן במשך כמה שבועות. אחד מראשי הכוללים החשובים בבני ברק ששמע על כך ניצל את ההזדמנות וביקש ממנו לבוא לומר שיעור תורני בפני חברי הכולל שבראשותו. רבי חיים נענה בחיוב, ואמר את השיעור ב'ריתחא דאורייתא' כדרכו. הוא בנה פלפול שלם, גג על גג, לבאר את הסוגיא הנלמדת הדק היטב, ובהיקף ובעומק, והאברכים 'ליקקו אצבעות' מרוב תענוג ונועם. בגלל התערבותם והשתתפותם הערה של בני הכולל במהלך הרצאת השיעור, הדברים התארכו והסתעפו, והוא נמשך זמן ארוך מהצפוי.

והנה, כאשר הגיע השיעור לשיאו, ורבי חיים אמור היה להציג בפני השומעים את היסוד המרכזי בסוגיא שעל ידו יובנו כל הקושיות וההערות שעורר לפני כן, הציץ לרגע בשעונו, ומהבעת פניו נראה כי נבהל לראות את השעה. הוא סגר מיד את הספרים והפסיק את השיעור באמצע משפט, ואמר לאברכים כי מכיון שקבע עם אשתו הרבנית להיפגש בשעה זו, מוכרח הוא לצאת ולפגוש אותה, והביע התנצלות בפני הקהל על כך שלא סיים את השיעור.

לאחר שעזב רבי חיים את המקום אמר ראש הכולל לנאספים: 'כעת זכינו לראות מהו אדם גדול אמיתי; אם הוא קבע עם אשתו להיפגש בשעה מסוימת, אז אפילו שאוחז בשיאו של השיעור הוא מפסיק הכל כדי לכבדה ולא לפגוע בכבודה חס-ושלום. מסופק אני ממה היתה לנו תועלת גדולה יותר בשעה האחרונה; מהשיעור עצמו, או מהדוגמא האישית שהפגין בעצם הפסקת השיעור'… (רבי יצחק קולודצקי)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט״א: יהודי נכנס אל מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, וביקשו שיתפלל על אביו שזה עתה התגלה גידול במוחו. בחדרו של הגר״ח ישב באותו רגע הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ׳׳ל גאב״ד אנטוורפן, שביקש מהגר׳׳ח קניבסקי להשיב במקומו. הגר״ח הסכים. והגר״ח קרייזווירט זצ״ל יעץ לבן הכאוב, שאם הוא רוצה שאביו יבריא, שידפיס את ספרי ׳׳שואל ומשיב״ למרן הגאון רבי יוסף שאול נתנזון זצ״ל.

כשיצא הבן, שאל הגר״ח קנייבסקי את אורחו, מה ראה לייעץ לו כך? והשיב הגאב״ד, שהוא מכיר היטב את האבא החולה, ובעבר דיבר סרה על בעל ה״שואל ומשיב״, וחשבתי שמן הסתם זו היא סיבת מחלתו, וממילא כאשר יתקן את אשר חטא, ושב ורפא לו.

וכך הווה. הבן התאמץ מאד בהדפסת הספרים, ובתוך זמן קצר חזר אביו לשגרת חיים רגילה ובריאה בסייעתא דשמיא.

(״עלינו לשבח״ דברים ב׳ עמו׳ תצ״ו)

 

[אבא ביתך]

נכחתי בשיעור שהגיע הגאון רבי חיים קרייזוירטה למסור בישיבה חדשה בבית שמש.
בית המדרש (2 קרוואנים מחוברים, כנהוג...) היה עוד בחיתוליו, והספרים לא היו מסודרים כראוי.
במהלך השיעור ביקש רבי חיים שיביאו לו גמרא. קצת השתוממתי, כי כבר שמעתי את שמעו, שהש"ס כולו שגור על לשונו.
והנה, זה מחפש פה וזה שם, והגמרא עדיין לא נמצאת. רבי חיים פותח את פיו, ומתחיל לצטט את הגמ', לא שורה או שתיים, ממש שליש או חצי עמוד.
ובינתיים הגמרא המיוחלת נמצאת, ומוגשת אליו. רבי חיים פותח את הגמרא, וחוזר וקורא את לשונה, בלי שום שינוי ממה שציטט לפני רגע...
ואז אמר: כשאומרים בע"פ זו דרשה. כשקוראים מבפנים זה שיעור...

ובכלל, כשהיה מגיע לארץ ישראל היה מרבה לשהות בשכונה בה גרו הורי שליט"א. ואני כבחור, בכל עת שהייתי נקלע למחיצתו הייתי נצמד ומביט מרחוק על איש הפלא הזה. בכל תנועה ומעשה, היה מצטט איזה מאמר חז"ל שדומה לענין. עולה במדרגות, יש איזה מאמר על מדרגות, נותן יד לשלום, מביא איזה מקור לזה, נותן מעות לצדקה ומבקש עודף קטן, ויש גמ' על מעות קטנות (המשתמרים פחות).
באחת הפעמים ראיתי אותו צועד עם בני משפחה בשוק ארבעת המינים באזור מאה שערים. והוא מהלך בניחותא בשמחה של מצוה, ובכל רגע ניגש מישהו ומקבל תשומת לב שלמה במאור פנים. ניגש בחור אחד, ורבי חיים נפנה לאחור ופונה לרבנית, את יודעת מי זה? זה נכד של פלוני מקובנא... (הרבנית הרי היתה בתו של רבי אברהם גרודז'נסקי הי"ד משגיח ישיבת סלבודקא פרבר קובנא.

 

[התורה]

הגאון רבי חיים קרייסווירטה אב"ד אנטוורפן שבבלגיה זצ"ל, נולד לאביו הג"ר אברהם יוסף ושרמן הי"ד אב"ד וואיניטש ומ"ס בית אברהם בשנת תרע"ח מגזע אראלים ותרשישים. יחוסו מגיע לרבנו חיים הכהן רפפורט זצ"ל אבד"ק לבוב. נצר משפחת הגאון הגדול ר' יהונתן אייבשיץ. מגדולי תלמידי ישיבת חכמי לובלין שבפולין. מקורב של ראש הישיבה ואב"ד הגאון ר' מאיר שפירא.
כבר בצעירותו נודע בשקדנותו והתפרסם בתואר העילוי מקראקא. עם פלישת הגרמנים לפולין, הקב"ה עזר לו להימלט לליטא ולאחר מכן עלה לארץ. בסוף מלחמת העולם השנייה חזר לפולין כדי להציל ילדים יהודים, שמצאו מקלט בכנסיה. בשנים תש"ח-תשי"ד עלה לארה"ב ושימש כראש-ישיבה.​

בשנת תשי"ד נתמנה לכהן כרבה של אנטוורפן בניסיון לבנות מחדש את הקהילה שם, תפקיד בו כיהן עד לפטירתו. פעל רבות למען יתומים ואלמנות. השיא כלות רבות. לא הייתה כלה בעולם שפנתה אליו והוא לא סייע לה בסכומים אדירים.
נודע בחסדיו המרובים והמופלאים. חילק את כל משכורתו לנזקקים. ענוותן. גאון אדיר. בעל חסד מופלא. ייסד את ישיבת מרכז התורה בישיבה בירושלים.
נתבקש לישיבה של מעלה ביום ט"ז טבת שנת תשס"ב חי כ-פ"ג שנים. ציונו בהר-המנוחות בחלקת הרבנים החדשה בירושלים. בהלווייתו השתתפו אנשים מכל רחבי אירופה.

גליון מחוברים​