- הודעות
- 605
- תודות
- 1,978
- נקודות
- 126
ראיתי בספר חשוקי חמד יבמות דף כד עמוד א
מעשה שהיה בת"ח שהזכיר שמו של פוקר [וסיים להזכירו בהוספת] "ימח שמו", העיר לו רבינו יוסף חיים זוננפלד בשאלה וכי אתה חושב שאם אותו רשע יסתלק מהעולם ללא בן וכי אשתו לא תצטרך יבום או חליצה?! שהרי המצוה היה להקים שם ולא ימחה שמו ואיך יתכן שנתפלל שימחה שמו..., [וכן מטין בשם האבני נזר], עכ"פ יתכן ללמוד מרבנו יוסף חיים גם לענייננו, שלא ימחה שם האב הרשע ויכתב שמו בספר.
והנה יש להעיר מהמסופר בתולדות רבנו החפץ חיים זצ"ל שכשהיה מזכיר את המשכיל 'אדם הכהן' היה מוסיף "ימח שמו וזכרו ונמח שמו מלהזכירו שרצה לאבדנו מב' העולמות", מפני שרצה הרשע הזה לקלקלו כשהיה נער קטן.
ויש להשיב: בעובדא דמרנא החפץ חיים, היה לאותו רשע דין מסית ומדיח דחייב מיתה, והוא המשיך בדרכו הנלוזה להסית ולהדיח ולרדוף את יראי ד' כידוע, ולכן עליו יש מצוה להתפלל שימח שמו, ואולי שהחפץ חיים חשש מהשפעת דעותיו הכוזבות על קהל ה' לכן כל פעם שנאלץ להזכיר את שמו הוסיף 'ימח שמו'. ובפרט שיש הרי דעה שאשת מומר אינה נופלת ליבום, כמובא בביאור הגר"א (אהע"ז סימן קנז ס"ק יד) ואמנם להלכה לא קיי"ל כדעה זו מ"מ יתכן שהחפץ חיים הכריע דלענין קללה ניתן לסמוך על דעה זו, משא"כ בעובדא דהגרי"ח זוננפלד היה מדובר בסתם רשע פורק עול. [וראה עוד במשנה הלכות (ח"ו סימן כז)].
ויעוין בפאת שדך (מונק, ח"א סימן קנז) שהאריך בענין זה וכתב שעל מסית ומדיח מותר לומר ימ"ש, ובסוף התשובה סיים דמה שהקפידה תורה לייבם את אשת הרשע הוא משום דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא, יעו"ש.
ובביאור הדברים יש להוסיף דהרשע במצבו הנוכחי כל עוד שהוא חי ברשעתו, יש להתפלל שימח שמו [וגם דוד המלך התפלל בתהלים (קט, יג) על דואג 'ימח שמם' כמובא ברד"ק (שם פסוק ו)], אולם אחר מיתתו שיש כח לתקן הנשמה ע"ד 'ברא מזכה אבא' (סנהדרין דף קד ובתשובת הרשב"א ח"ה סימן מט), לכן ציותה התורה על היבום [ראה מכתב הגרב"ש שניאורסון זצ"ל (קול התורה חלק נא, עמוד רכח)].
ותמיהה לי מה החיסרון בזה שהתורה אמרה שלא ימחה ומה בכך הלא איסור קללה הותר וכדלהלן
והאומר ימח שמו רק מביע סלדיה עמוקה משונאיו של המקום ומקיים בעצמו את הפסוק הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְקֹוָ֥ק׀ אֶשְׂנָ֑א וּ֝בִתְקוֹמְמֶ֗יךָ אֶתְקוֹטָֽט: תַּכְלִ֣ית שִׂנְאָ֣ה שְׂנֵאתִ֑ים לְ֝אוֹיְבִ֗ים הָ֣יוּ לִֽי:
והקללה ליוצא מכלל אמיתך הותרה שכבר אמרה הגמרא בבבא קמא דף צד עמוד ב
אקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך!
ובבא מציעא דף מח עמוד ב
אבל אמרו מי שפרע וכו'. איתמר, אביי אמר: אודועי מודעינן ליה, רבא אמר: מילט לייטינן ליה. אביי אמר: אודועי מודעינן ליה, דכתיב ונשיא בעמך לא תאר. רבא אמר: מילט לייטינן ליה, דכתיב בעמך - בעושה מעשה עמך.
מעשה שהיה בת"ח שהזכיר שמו של פוקר [וסיים להזכירו בהוספת] "ימח שמו", העיר לו רבינו יוסף חיים זוננפלד בשאלה וכי אתה חושב שאם אותו רשע יסתלק מהעולם ללא בן וכי אשתו לא תצטרך יבום או חליצה?! שהרי המצוה היה להקים שם ולא ימחה שמו ואיך יתכן שנתפלל שימחה שמו..., [וכן מטין בשם האבני נזר], עכ"פ יתכן ללמוד מרבנו יוסף חיים גם לענייננו, שלא ימחה שם האב הרשע ויכתב שמו בספר.
והנה יש להעיר מהמסופר בתולדות רבנו החפץ חיים זצ"ל שכשהיה מזכיר את המשכיל 'אדם הכהן' היה מוסיף "ימח שמו וזכרו ונמח שמו מלהזכירו שרצה לאבדנו מב' העולמות", מפני שרצה הרשע הזה לקלקלו כשהיה נער קטן.
ויש להשיב: בעובדא דמרנא החפץ חיים, היה לאותו רשע דין מסית ומדיח דחייב מיתה, והוא המשיך בדרכו הנלוזה להסית ולהדיח ולרדוף את יראי ד' כידוע, ולכן עליו יש מצוה להתפלל שימח שמו, ואולי שהחפץ חיים חשש מהשפעת דעותיו הכוזבות על קהל ה' לכן כל פעם שנאלץ להזכיר את שמו הוסיף 'ימח שמו'. ובפרט שיש הרי דעה שאשת מומר אינה נופלת ליבום, כמובא בביאור הגר"א (אהע"ז סימן קנז ס"ק יד) ואמנם להלכה לא קיי"ל כדעה זו מ"מ יתכן שהחפץ חיים הכריע דלענין קללה ניתן לסמוך על דעה זו, משא"כ בעובדא דהגרי"ח זוננפלד היה מדובר בסתם רשע פורק עול. [וראה עוד במשנה הלכות (ח"ו סימן כז)].
ויעוין בפאת שדך (מונק, ח"א סימן קנז) שהאריך בענין זה וכתב שעל מסית ומדיח מותר לומר ימ"ש, ובסוף התשובה סיים דמה שהקפידה תורה לייבם את אשת הרשע הוא משום דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא, יעו"ש.
ובביאור הדברים יש להוסיף דהרשע במצבו הנוכחי כל עוד שהוא חי ברשעתו, יש להתפלל שימח שמו [וגם דוד המלך התפלל בתהלים (קט, יג) על דואג 'ימח שמם' כמובא ברד"ק (שם פסוק ו)], אולם אחר מיתתו שיש כח לתקן הנשמה ע"ד 'ברא מזכה אבא' (סנהדרין דף קד ובתשובת הרשב"א ח"ה סימן מט), לכן ציותה התורה על היבום [ראה מכתב הגרב"ש שניאורסון זצ"ל (קול התורה חלק נא, עמוד רכח)].
ותמיהה לי מה החיסרון בזה שהתורה אמרה שלא ימחה ומה בכך הלא איסור קללה הותר וכדלהלן
והאומר ימח שמו רק מביע סלדיה עמוקה משונאיו של המקום ומקיים בעצמו את הפסוק הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְקֹוָ֥ק׀ אֶשְׂנָ֑א וּ֝בִתְקוֹמְמֶ֗יךָ אֶתְקוֹטָֽט: תַּכְלִ֣ית שִׂנְאָ֣ה שְׂנֵאתִ֑ים לְ֝אוֹיְבִ֗ים הָ֣יוּ לִֽי:
והקללה ליוצא מכלל אמיתך הותרה שכבר אמרה הגמרא בבבא קמא דף צד עמוד ב
אקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך!
ובבא מציעא דף מח עמוד ב
אבל אמרו מי שפרע וכו'. איתמר, אביי אמר: אודועי מודעינן ליה, רבא אמר: מילט לייטינן ליה. אביי אמר: אודועי מודעינן ליה, דכתיב ונשיא בעמך לא תאר. רבא אמר: מילט לייטינן ליה, דכתיב בעמך - בעושה מעשה עמך.