יסודות משנת מוהר"ן מברסלב זי"ע (1 צופה)

[הייליג]

הקדמה​

אקדמות מלין הרמן ורשותא, אף שיש כבר אשכול שנקרא 'תורת ברסלב', אך חשבתי לעשות אשכול בפני עצמו, לא לויכוחים אודות פרטים, והלא ההוא מפוצל מאיזה פולמוס וכו', אלא להעמיד את תורתו של רבינו על תילה, כפי אשר מובאת בספריו הקדושים, ולכן אני מבקש מאד מהמנהלים החשובים והאדיבים שיחיו, לאפשר לאשכול זה להתקיים בזכות עצמו, כי יש הרבה יסודות חשובים שיכולים לשפוך אור על רובי תורתו ושיטתו, אשר הם קילורין לעין כל ישראל, ואף שיודעני כי יש לבבות אהובים מאחינו בני ישראל, אשר צהובים המה אל אותה הדרא דאי אפשר למיפרט בהדרתא, אור האורות, נחל נובע מקור חכמה הקדומה, אשר השליך נפשו מנגד לקרב את כל נשמות ישראל אליו יתברך, וגם עשה והצליח, וזכות אבותיו הק' מסייעתו, ועוצם עמלו ויגיעו ופרישותו וצדקותו, אשר קרובו הנשמות לאור ה' - ממשיך והולך.

אך כיון שהדלת פתוחה, כל הרוצה ליטול את השם בא ונוטל, ויש הרבה אנשים שזוקפים גבותיהם על אנשים שמתקראים על שמו ז"ל, וחושבים למעניתם, כי צרה בקה ומבולקה נשלכה באותה אדרת של אורה, ולא על של זה באתי, כי זה יועם ויוער בדרך ממילא, אלא פשוט ללקט את עיקרי ענינה של חסידות ברסלב, שהקימה במשך מאתים שנה, דורות של עובדי ה' במסירות נפש, ובהם ומהם צדיקים גאונים וקדושים, שפלחו למאריהון בקושטא, בישוב הדעת ובגדלות המוחין, ונבואה נזרקה בו, כשאמר - מיין פייערל וועט שוין טלואין ביז משיח וועט קומען, אשר דווקא בדור האחרון של הגלות, התחילה הלהבת שלהבת ללקט נפזרים, ושמעו רחוקים ובאו, ומה אז החדיר אמונה טהורה בנשמות ישראל, והפרידם מחכמות חיצוניות ומכל מיני טומאות וכו', ונטע עצות טובות, עצות מרחוק אמונת אומן, כיצד לעבוד את ה' בתורה ובתפילה ובמעשים טובים, להציל נפשנו מלהבה ולהאירה לפנות בוקר.

ואף כיום, לא מבעי אנשים דרי מעלה המופלגים במעלה מאד, הניחו כסתם ביני עמודי היכי דהוה גרסי לדבריו הקדושים, אלא אין צריך לומר זו קתני אלא אף אלו שהיו שקועים במדמנת החטא, במ"ט שערי טומאה, עומד מש"ה בין שמ"ד לרצו"ן, ואתו ואתכנשו להיכלי תורה ויראה, ואף שהרבה צדיקים קמו לעם קדוש, אך פלא על גבי פלא, שהסוד שלו נשאר סוד, וכמה שיגלוהו עדיין נשאר חתום ואטום באוצרות הבינה והמדע, אלא אם כן יכוף אדם עצמו להביט בתוככי בתרי כתביו וכתבי תלמידו, לבנה המאירה את אור השמש, הגה"ק מוהרנ"ת זי"ע, שהפשיט ופירש וביאר וגילה כל מה שיכל מאור תורת קדשו. לכן אמרתי בתור עין טובה לישראל, לעשות תמצית נאה, בדרך סימנים, פעמים שאבוא בקצרה, פעמים שאבוא בארוכה, לדלות חספא מעל מרגניתא. ועוד אבקש מאלו שדרכם שבני מעיהם מתחתכין לשמע שמו וזכרו אשר תאוות נפש, לנהוג בי מדת הטוב, וגם אם תבוא מחאה או פליאה, לנקוט נפשם במדה טובה של ישראל, בעדינות ובדרך של כבוד, וכמובן, שאין אני אומר קבלו דעתי כלל, אלא לפי הנראה לעניותי כי רבה אכתוב ואלקט, וגם בתורת הכרת הטוב, אשר דבריו הק' והדרכותיו האירו על נפשי האומללה, אור יקרות וקפאון ונגוהות המחיים את נפשי. ובהודעות הבאות אתחיל בעזרת שוכן רומה, להדר תורת ה' תמימה, והיא מאד נעלמה, והודה פרוש כשמלה, והוא רחום יכפר עון וכו'.​

 

[הייליג]

מבוא​

גם אם אמרנו להשוות את חסידות ברסלב לכלליות החסידות הקדושה מבית מדרשו של מרן הבעל שם טוב זי"ע, בכמה הנהגות וביסודות המקובלים, אך קשה להעמיד אותה כחסידות, תנועה, עדה או קבוצה. בוודאי קיימות קהילות קודש רבות של אנשים יקרים, ברי דעת, ההולכים לאורו של רבינו, ולהם מוסדות ישיבות וכוללים וקריות וכו' וכו'. אך עיקר ענינו של רבינו, הוא דרך בעבודת ה', אשר גם מי שלא יאבה להצטרף לחסידים הנקראים על שמו, יכול ללמוד את התורות או חלק מהעצות ולהתקרב לה' על ידן, ובזה גם יבואר מדוע לא היה רבי אחריו, בשושלת מסודרת כמו כמה מתלמידי הבעל שם טוב. אשר גם רובם - לא פתחו בשושילתות. ויש חושבים שכיון שמוהרנ"ת לא רצה להמשיכו לכן זה נשאר כך, שהוא הרבי. אלא נתחיל בכך, שהוא אמר לפני הסתלקותו - אני רוצה להשאר ביניכם... ולא על דעת אף אחד לישב על כסאו כלל.

וכיון שכן, המשיך מוהרנ"ת את דעתו ושיטתו לנצחיות עד בוא ינון. כי הנה בדרך כלל, וכך הוא גם למעליותא, שכל צדיק הדור מנהיג את עדתו ואת השומעים לקחו לפי הדור והמצב ושרשי הנשמות. אך כיון ששמע מרבינו שדעתו היא לנצח, לא אבה נגוע בקצה קצה שלה, ולא לשנות, ולא לסדר אותה, אלא כולה מונחת לפני רבנן ותלמידיהון שבכל דור, וכמו שאמרו - הוי מתלמידיו של אהרן וכו', שעל ידי התנהגות בדרכו של אהרן, נקראים תלמידיו גם לאחר הסתלקותו, וכן הוא פשוט. ואף שבספרו של רבינו, יותר מכל הספרים מובא הענין לנסוע לצדיק הדור דייקא, ולא די בספרים, אבל כיון שנשמע מפיו שהוא ישאר בינינו, הכוונה, שהספרים שלו, אינם בגדר ספרים שהמעיין בהם יכול להוציא כרצונו ולהשמיט כרצונו, אלא חסידות זו מתאפיינת בכך שהיא נוגעת ישירות לפארצייטישקייט, ועל כן מי שרוצה להיות היינטיגער ולעשות כמה דברים יפים שמצא שם, אשרי לו ואשרי חלקו,

אבל מי שרוצה באמת לזכות שהוא יהיה הרבי שלו, עליו לקיים את כל אשר יאמר כהוא זה, וכמו חסידי קמאי, בקימת חצות ובשאר ענינים גבוהים ורמים, שכשהם מתבארים בספריו - יש להם מתיקות פשוטה ונגישה לכל איש אשר בשם ישראל יכונה. וענין הנסיעה לאומן בר"ה תבואר בפני עצמה, וגם היא לא עצה שעלו עליה אנשים במקום הרבי שחי, אלא מחמת שביקש זאת בפירוש כדלקמן.

והנה חסידות ברסלב אינה חסידות של מנהגים, ניגונים, הנהגות וכיו"ב, אף שיש לה מכל רשימה זו די הצורך, אך אינה עיקר ואף טפל לא, כי אם ההתעוררות וההתחזקות המופיעות בה, וגם אינה מגזרית ועדתית, ומתימן עד אפריקה, מוורשא עד ליטא, כולם יכולים וכאשר היה כן במהלך הדורות עד היום, לקחת עטרה זאת לעצמם, מבלי שתהיה להם איזו חששא שמא לא שייך אליהם ואל אבותיהם, משום שאכן הוא איגד את המסורות כולן, ועל כל פנים במה שנוגע לעובדא ולמעשה, וזה דבר נחוץ ונצרך ביותר לכל הבא בשעריו.​

 

[הייליג]

רבי נחמן​

שלושים ושמונה וחצי שנים חי רבי נחמן בהאי עלמא, כידוע, נולד בר"ח ניסן תקל"ב. היה מצד אביו בן הרה"ק רבי שמחה בן הרה"ק רבי נחמן מהורודנקא זי"ע, תלמיד הבעל שם טוב זי"ע, ומצד אמו פייגא בת אדל בת הבעל שם טוב, ונולד בחדר שזקנו זה עבד את ה', כי הם קיבלו את הדירה, ומשחר נעוריו הסתגף בסיגופים נוראים (מגיל שש) והיה בקי בכל חדרי תורה, נגלה ונסתר, והיה לומד תמיד ללא הפוגה, גם בימי חליו האחרונים, ועסק בתפילה במסירות נפש והיה בנסיעות נעלמות ומתבודד במועדיו ביערים ובשדות, שם קנה הודו והדרו, והגיע למסקנה, שאם היה יודע את הכח של תפילה והתבודדות לא היה מענה את גופו כל כך, וחזותו היתה מאויימה, כשאר משפחת הבעל שם טוב (בנימוק שהם מזרעא דדוד שהיה רגיל בלב נשבר), וכבר בימי צעירותו התקרבו אליו אנשים ונסעו אליו, למרות רצונו להיות נסתר, היה מעשה שפרסם את שמו בכל הגלילות, ונסעו אליו כמה מהם שהיו זקנים ומגידי עיירות וצדיקים מושכי חסידים בעצמם, ואחר כך נסע לארץ ישראל כדי לחון את הארץ הקדושה, וגם היתה עליו מחלוקת עצומה, שנשקטה בהתערבות הצדיקים האחרים. ואת כל התורות והיבול הגדול הזה שנשאר ממנו, היה הודות לשמונת השנים שהתקרב אליו תלמידו רבי נתן, שרשם כל מה שיכל על פי פקודתו, וכן חידש ספרים על פי רצונו המפורש, הוא נסתלק ממחלת השחפת בגיל הנ"ל, בחול המועד סוכות תקע"א, ח"י תשרי בעיר אומן. ספריו הקדושים: ספר המדות (שהוא ליקוט נורא מכל התורה לפי מידות, אך במוח והשגה - ועשו עליו מראי מקומות הרב מטשהרין רבי צדוק הכהן ועוד, וחיברו לפני הבר מצוה). ספרו העיקרי ליקוטי מוהר"ן, והוא תורות ארוכות כעין דרושים עמוקים מאד, שלהם י"ח כללים כיצד לומדים את הספר, וגם פעמים שבא בקצרה וכו'. וספר 'סיפורי מעשיות', שהם המעשיות שסיפר, שמלין לצד עלאה ימלל, וחוץ מסיפור אחד שרואים בחוש את המוסר שלו, הסיפורים האחרים ניתנו להדרש וכולם מפיגים נוגה של יראה טהורה וקבלה עליונה. ואחר כך הדפיס מוהרנ"ת ספר שיחות הר"ן משיחות יותר מובנות הנראות כפשוטות ממנו זי"ע, וכן ספר 'חיי מוהר"ן' שאמור להיות תולדותיו אך שם גם יש שיחות ותורות. וכן ספר קיצור ליקוטי מוהר"ן שחיבר בחיי רבינו, והוא תמצית ההלכה היוצאת מכל תורה, לעובדא ולמעשה, לפי סדר התורות. ואחר כך פילח שוב הסעיפים בספר 'ליקוטי עצות' והוא ערכים לפי אלפא ביתא, וכן ספר קטן 'שבחי הר"ן' קצת מנוראות עבודתו את ה', והסיפור של נסיעת ארץ ישראל שלו. את שבחיו המרוממים לא כתבתי כעת, רק כמאן דמחווי במחוג.​

 

[הייליג]

רבי נתן​

תלמידו הנאמן, והממשיך את אורו בעולם, יהושע לגבי משה, שלא מש מתוך האהל, היה מורנו הגה"ק, אור מופלא כל רז לא אניס ליה, רבי נתן ב"ר נפתלי הירץ מעיר נעמירוב, אשר התקרב אליו בדרך פלאית, שתבואר אי"ה, אך מקודם היה אברך צעיר חתנו של רבי דוד צבי אויערבאך זי"ע [רד"צ הגדול] שהיה אב"ד שאריגראד, מאהלוב וקמניץ, ולקח אותו כי היה מתמיד וגאון, ועוד לפני התקרבותו למוהר"ן ידע את כל הש"ס על תוספותיו בעל פה. והיה משנן תוספות בתר תוספות, בתחילה היה חמיו נוסע לשני צדיקים הרר"מ מזלוטשוב ור"פ מקאריץ, רק היתה מחלוקת ביניהם וזה גרם לו להיות מתנגד על החסידות. ואחר כך התקרב לרבינו, וברר אצל זוגתו בתו, אם הוא מתמיד בלימודו, ואמרה לו, שהתגברה התמדתו עוד יותר וכו', אמר לה - עם האף שלך תחרשי ותפרנסי... ואחר כך עברה עליו עניות ודחקות וכו', והוא התדבק בעבודת ה', ואחר כך צוה עליו רבינו ללמוד פוסקים, וכמעט שנעשה רב ואב"ד, עד שהבין שאינו בשבילו, הספר ליקוטי מוהר"ן נדפס בתקס"ו בחיי רבינו, אבל אחר כך, הדפיס את הספרים הנ"ל במסירות נפש שאין לתאר, כי התגברה עליו מחלוקת עצומה מכמה אדמורים שבדורו, וגם הכניסו אותו לבית האסורים וכו', ואין המקום לתאר, וכיון שרבינו אמר שכששומעים תורה מהצדיק האמת צריך להתפלל שיזכה לקיים זאת, חיבר ספר מיוחד במינו הנקרא ליקוטי תפילות, ושם יש תפילה מסודרת כנגד התורה בליקוטי מוהר"ן, אחת מול אחת, ולא הספיק הכל, וגם נאבד ממנו בשעת הרעש, ואחר כך אמר לו הרבי לחדש בתורתו, והוא התחיל בחייו [יש מקומות שכתוב רבינו נ"י] וקרא לזה ליקוטי הלכות, כי סבב דברי חסידות שלו לא על התורה כמו שאר ספרים, אלא על סדר השולחן ערוך, גם מזה נאבדו ונגנבו כתבים, אך מה שיש היום הוא שמונה כרכים או"ח - שלושה כרכים, יורה דעה - שני כרכים, אבן העזר, וחושן משפט שני כרכים. מלאים מזן לזן כל הדרך החסידות הכללית ובפרטיות בנינים עמוקים ונפלאים בדרושים נדירים ביופים ובקיאות בכל חדרי תורה, ותורת ההתחזקות המיוחדת שלו הפרושה על פני כולם. ואחר כך הדפיסו ספר עלים לתרופה שאלו המכתבים שכתב לבנו ר' יצחק [הטמון בצפת ליד קבר השו"ע], וכן הדפיסו את ספר ביוגראפיה שלו - ימי מוהרנ"ת [הוא כינהו ימי נתן], ועוד ספר שמות הצדיקים, גם מהספר שלו עשה תלמידו הרב מטשהרין ספר ליקוטי עצות המשולש, רבי נתן היה מתמיד גדול שלא פסק פומיה למרות כל מה שעבר עליו, והיה ירא אלוקים באופן מוחצן ביותר והיה אדום מאימת הבורא, ושמירת הזמן היה עיקר המאפיין שלו, הוא נולד בט"ו בשבט תק"ם ונסתלק בעשרה בטבת [עזרא הסופר גייט א וועק] שנת תר"ה, ונטמן בתחילת בית הקברות בעיר ברסלב יצ"ו.​

 

[הייליג]

בגנות הבטלנות​

כדי להקדים מילתא דניחותא לפני הערכים ה'כבדים' אסייג דברי דלעיל, שאמרתי שאין החסידות שלו תובעת מנהגים וגינונים ולבושים, אעמיד כאן כמה הנהגות פשוטות וחריפות שנהגו בהן כל חסידי ברסלב על פי אמריו ז"ל, ונתנו בהם סימן בטל"ן -
ב'רוינפן, שלא אחז כלל מהתאספות סביב משקה המשכר, ולא נהגו לפי זה, להעמיד גם בימי יארצייט או אספות מן הטיפה המרה, אלא מים וכו'. [איני סובל את החגיגות שלהם...].
ט'אבאק, שהזהיר שלא להריח טאבאק [ויבואר באריכות יותר אי"ה],
ל'ולקא - זה כלי העישון שנהג בימיהם, שהזהיר שלא לעשן.
נ'קיות, שהזהיר מאד שלא להאריך בבית הכסא ולאחר על ידי זה זמן תפילה. וכן לא נוהגים לשתות קפה לפני התפילה [והוא נזהר שלא לשתות אפילו מים, ובליקוטי הלכות מבואר בחריפות התנגדות גדולה על שתיה לפני התפילה, ומאריך שזה סוד תענית שעות וכו']. ויש אמירה כנגד בגדים קצרים, שאמר שבאשכנז לא נדפס ספר הזוהר וגם הלכו שם במלבושי דייטש, אך לא 'נאכף' הדבר הזה, בזמנינו בודאי שלא. ושאר הענינים המצריכים יותר אריכות, נכתוב במקומם, בעזרת השם יתברך.​

 

[הייליג]

אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי ! ! !​

לחץ כדי לכווץ...

בבואי לחפור את יסודות הבנין הנאה והמפואר של מוהר"ן הקדוש והנורא, חשבתי לתומי כי קלה היא המלאכה, כי הדברים נדברים בכל עת ומפריחים שממת נשמות והפריחו ועשו פרי קודש הילולים, אלא שכיון שכל שורה ושורה הם יסודות, איך נעתיק לכאן את כל רובי דבריו, ואחר שובי ניחמתי, כי אפשר למתוח קווים כלליים אודות משנת תורתו, כפי שהיא נשקפת לעינינו, ואף שאין טפל לעיקר, כי טפל הוא כעיקר ממש, אך העיקר - עיקר הוא, ונתחיל לבארם אחד לאחד.

ומה קודם? על זה יש שיחה ברורה מרבינו - אבני הציון של דרך העבודה הישרה והתמימה הלז, היא בהיות האדם מודע היטב לפנימיותו ומעשיו, ועל זה אמר רבינו לשון [שהכריחה אותי לעשותה כעטרה לראש דברך אמת) כאשר אמר (שיחות הר"ן סימן נא): 'אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי: שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ עַצְמוֹ לְהָעוֹלָם לְהַטְעוֹת'. רבינו מבקש שמה שנקבל ממנו - היינו בכל מה שהוא מלמד ומוכיח, קודם כל את הנקודה הזו - שלא תתנו לעולם הזה, הבליו, שקריו, הטעיותיו וכו', להטעות אתכם, כי העולם הזה אינו כלום רק למשוך אל התכלית והעולם הזה מטעה מאד מאד, כזביו אינם משתוללים רק ברחוב, גם בקודש פנימה חודרים ארסי השקר להמיר כל דבר טוב במזוייף, ועל זה סובב כל הציר של אור האורות המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים.

רבינו סיפר [וזה בשיחות שבסוף סיפורי מעשיות] שיש שני מיני פלטין והם דומים כל כך, עד שאין יכולת להבחין מהו בשקר ומהו באמת.... (עיי"ש העצה), כמו כן יש מעשה נורא ונפלא בסיפורי מעשיות במעשה בבן מלך ובן שפחה שנחלפו, היינו שהבן שפחה השתלט והוא הבן מלך, והבן מלך הוא נעשה בן שפחה, ההטעיה היא אימת עובדי ה', ואף שיש בחינה של תורה שלא לשמה, ההטעיה היא אפילו לא תורה, כי בעטיה יכול אדם להחליט שרצון הבורא שהוא לא ילמד, הוא לא מכיר במקור המניע שלו להחלטות שלו, כל דבר רע הוא מלביש בטוב, הוא מטעה את עצמו, הוא תמיד יכסה את המגרעות בתירוצים שונים, ויעבוד את ה' בדרך שאינה עבודה אלא הטעיה.

וצריך לשים לב, רבינו לא מדבר כאן מן הפניות או מן הזיוף הברור, למי שלומד מוסר וחסידות ומגלה על נפשו כתמים מביישים, הוא מספר לנו, שכל מי שיש לו שייכות אל העולם הזה, והוא קורץ לו - הוא נמצא בעולם הדמיון של התהייה והטעייה והוא יהיה תועה וטועה על דרך ממילא, רבינו מגלה, כי תורתו ואמריו הם מכוונים כדי להוציא את האדם מהגישה החומרנית הרואה את העולם הזה כמשקל משמעותי, שבבתוכו מנסה האדם גם לעשות טוב, לא! הוא מטעה את עצמו, כי העולם הזה אינו כלום, רק למשוך אל התכלית - מי שהעולם הבא - עלמא דאתי במדעיו תמיד, הוא רואה הבל הבלים בעולם הזה, הוא נזהר מהטעיה.

האמירה הממקדת, שכמעט אומרת 'זו הכותרת' - אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי - מבררת לנו את היסוד של כל היסודות של שיטתו ותורתו, וכמו שאמר בעצמו: אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי - ואכן, דיבורים אודות ה'תכלית', היו השיח הבולט בין תלמידי רבינו, מה עושים? תכלית. מה מדברים? תכלית. כשהמובן תכלית היא רק התכלית הנצחי, שכל מה שאינו מביא אל התכלית הנצחית, הוא לא ולא ולא, ופלא הדבר, שכבר בתורה הראשונה בליקוטי מוהר"ן מובא היסוד הזה - "ומתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא", כי מתחילה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות ומטעה את האדם כאילו מסיתו לעשות מצווה, וזהו בחינת צוציתא דנורא חיוורתא, אש לבנה; אף על פי כן מלאך מזיק הוא. וכיון שכן, כל העצות וכל התפילות צריכות להיות בכיוון הזה - שלא אטעה את עצמי.

[מוּבָא בַּגְּמָרָא (שַׁבָּת עה ע"ב): 'שׁוֹחֵט מִשּׁוּם מַאי חַיָּיב?! רַב אָמַר: מִשּׁוּם צוֹבֵעַ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִשּׁוּם נְטִילַת נְשָׁמָה; מִשּׁוּם צוֹבֵעַ אִין, מִשּׁוּם נְטִילַת נְשָׁמָה לֹא?! אֵימָא, אַף מִשּׁוּם צוֹבֵעַ[1]; וּפֵרְשׁוּ בַּ'תּוֹסְפוֹת' (דִּבּוּר־הַמַּתְחִיל 'שׁוֹחֵט'): 'לָאו אַשׁוֹחֵט דְּמַתְנִיתִין קָאֵי, דְּהַהוּא פְּשִׁיטָא דְּלָא הָוֵי אֶלָּא מִשּׁוּם נְטִילַת נְשָׁמָה... אֶלָּא אַשׁוֹחֵט דְּעָלְמָא קָאֵי'[2]. וּמְפָרֵשׁ רַבֵּנוּ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע (עַיֵּן כֶּתֶר־שֵׁם־טוֹב, סִימָן עח): כִּי הַיֵּצֶר־הָרַע נִדּוֹן לֶעָתִיד לָבוֹא (סֻכָּה נב ע"ב). וְקָשֶׁה, הֲרֵי לְכָךְ נִבְרָא הַיֵּצֶר, כְּדֵי לְהָסִית אֶת הַבְּרִיּוֹת וּלְהַעֲמִיד לִפְנֵיהֶן נִסָּיוֹן?! וּמְתָרֵץ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב: צָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁחֶטְאוֹ הוּא, שֶׁעוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ לְיֵצֶר־הַטּוֹב וְכוּ'[3]. וּבָזֶה יוּבַן עֹמֶק דִּבְרֵי הַגְּמָרָא 'הַשּׁוֹחֵט דְּעָלְמָא' [4] - דְּהַיְנוּ הַיֵּצֶר־הָרַע, הַשּׁוֹחֵט שֶׁל הָעוֹלָם, הַמַּזִּיק לְיִשְׂרָאֵל וְנוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתָם [5] – חַיָּיב בְּעֹנֶשׁ עַל מַעֲשָׂיו. וְקָשֶׁה עַל כָּךְ כַּנַּ"ל, לְמָה נֶעֱנַשׁ, וַהֲרֵי לְכָךְ נִבְרָא! [וְזוֹ שְׁאֵלַת הַגְּמָרָא בַּתְּחִלָּה 'שׁוֹחֵט מִשּׁוּם מַאי חַיָּיב?!']. וּמְתָרֶצֶת הַגְּמָרָא: 'מִשּׁוּם צוֹבֵעַ – שֶׁהוּא צָבוּעַ בִּדְמוּת יֵצֶר־טוֹב, וְעַל־יְדֵי־זֶה 'נוֹטֵל נְשָׁמָה'. וּמַקְשָׁה הַגְּמָרָא: וְכִי אָמְנָם עוֹנְשׁוֹ בָּא לוֹ רַק עַל צְבִיעוּתוֹ וְלֹא עַל עֶצֶם הַחְטָאַת הָאָדָם?! וּמְתָרֶצֶת הַגְּמָרָא: שֶׁמֵּאַחַר שֶׁעוֹשֶׂה אֶת עֲבוֹדָתוֹ בְּדֶרֶךְ מִרְמָה וּצְבִיעוּת, הֲרֵי מֵעַתָּה יֵשׁ לְהַעֲנִישׁוֹ עַל שְׁנֵי הַדְּבָרִים: אַף מִשּׁוּם צוֹבֵעַ, וְאַף מִשּׁוּם נְטִילַת נְשָׁמָה'[6].]

והאשמה שבחוסר המודעות לרוחניות אמיתית, היא השקיעה במדמנת העולם הזה, שהוא כולו דמיון חולף, חיי שעה, כמו שאמרו חז"ל, ואלו הדברים החזקים שנאמרים בשיחות הר"ן (סימן ו) - הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי־אָדָם, וְיָדוֹ סְגוּרָה וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ. וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד "מָה אֲנִי אוֹחֵז?" וּלְכָל אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה. וְעַל־כֵּן הַכֹּל רָצִים אַחֲרָיו, כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ. וְאַחַר־כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּה כְּלוּם. כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע, שֶׁהוּא מְרַמֶּה כָּל הָעוֹלָם, וְהַכֹּל רָצִים אַחֲרָיו וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ, כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוָתוֹ. וְאַחַר־כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, כִּי אֵין מִי שֶׁיְּמַלֵּא תַּאֲוָתוֹ אֶצְלוֹ. גַּם נִדְמוּ כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל הָעוֹלָם כְּמוֹ עַמּוּדֵי אוֹר הַנִּכְנָסִין בַּבַּיִת מִן אוֹר הַחַמָּה, כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁהֵם נִדְמִין לְעַמּוּדִים מֵחֲמַת הַזְּרִיחָה שֶׁל הַחַמָּה. וּכְאִלּוּ רוֹצִים לִתְפֹּס אוֹתָן הָעַמּוּדֵי אוֹר. שֶׁתּוֹפְסִים וְחוֹטְפִים וְאֵין בְּתוֹךְ הַיָּד כְּלוּם, כָּךְ הֵם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה.​

____________________________________________________________________________________________________________________________

[1] פֵּרוּשׁ: הַשּׁוֹחֵט מִשּׁוּם מַה הוּא חַיָּיב? רַב אָמַר, מִשּׁוּם צוֹבֵעַ (שֶׁבִּשְׁחִיטָתוֹ נִצְבַּע בְּשַׂר בֵּית הַשְּׁחִיטָה בְּדָמוֹ). שְׁמוּאֵל אָמַר: מִשּׁוּם נְטִילַת נְשָׁמָה. (וְשׁוֹאֶלֶת הַגְּמָרָא עַל דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל), וְכִי מִשּׁוּם נְטִילַת נְשָׁמָה כֵּן, וּמִשּׁוּם צוֹבֵעַ לֹא?! וּמְשִׁיבָה הַגְּמָרָא: אֱמוֹר, (שֶׁשְּׁמוּאֵל אוֹמֵר, שֶׁהוּא חַיָּיב מִלְּבַד עַל הַצּוֹבֵעַ) אַף גַּם מִשּׁוּם נְטִילַת נְשָׁמָה.
[2] פֵּרוּשׁ הַתּוֹסְפוֹת: כְּלוֹמַר, אֵין הַמְּדֻבָּר כָּאן עַל מְלֶאכֶת שׁוֹחֵט, שֶׁהִיא אַחַת מִל"ט מְלָאכוֹת שַׁבָּת שֶׁנִּמְנוּ בַּמִּשְׁנָה (שׁוֹחֵט דְּמַתְנִיתִין) וְתוֹכְנָהּ הוּא נְטִילַת נְשָׁמָה, אֶלָּא עַל 'שׁוֹחֵט דְּעָלְמָא' – שְׁחִיטָה בִּמְצִיאוּת בְּפוֹעֵל, שֶּׁיִּתָּכֵן שֶׁבַּעֲשִׂיָּתָהּ עוֹבֵר הָאָדָם גַּם עַל אַחַת מִן הַמְּלָאכוֹת הָאֲחֵרוֹת שֶׁנִּמְנוּ.
[3] "שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהִיא, שֶׁהוּא יִהְיֶה יֵצֶר הָרַע דַּוְקָא" (תוֹלְדוֹת־יַעֲקֹב־יוֹסֵף, תָּבֹא קצה ע"ב)
[4] וְזֶה שֶׁפֵּרְשׁוּ בְּתוֹסְפוֹת 'עַל שׁוֹחֵט דְּעָלְמָא קָאֵי', רוֹצֶה לוֹמַר, עַל מַלְאָךְ הַמָּוֶת שֶׁשּׁוֹחֵט לְכָל עָלְמָא (אֹרַח לַחַיִּים, פָּרָשַׁת לֶךְ לְךָ).
[5] עַיֵּן בָּבָא בָּתְרָא טַז ע"א יוֹרֵד וּמַתְעֶה וְעוֹלָה וּמַרְגִּיז נוֹטֵל רְשׁוּת וְנוֹטֵל נְשָׁמָה.
[6] וּבָזֶה מְפָרֵשׁ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב וְזֶה שֶׁכָּתוּב עַל הַיֵּצֶר־הָרַע, "דִּבְרֵי פִּיו אָוֶן" – שֶׁהֵם עֲבֵרוֹת שֶׁנִּקְרָא "אָוֶן וּמִרְמָה", פֵּרוּשׁ, שֶׁהַיֵּצֶר מְרַמֶּה אֶת הָאָדָם לוֹמַר שֶׁהוּא מִצְוָה, וְעַל־יְדֵי־זֶה "חָדַל לְהַשְׂכִּיל לְהֵיטִיב", פֵּרוּשׁ, אֵינוֹ עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, כִּי מִי עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל עֲשִׂיַּת מִצְווֹת?! (כֶּתֶר־שֵׁם־טוֹב שָׁם).​