טבת י' בטבת - המגיד הנפלא רבי ראובן אליצור ב"ר יצחק מאיר קרלנשטיין.

[שירת העשבים]

י' בטבת תשע"ד - המגיד הנפלא רבי ראובן אליצור ב"ר יצחק מאיר קרלנשטיין, בעל יחי ראובן.

 

[שירת העשבים]

משחר נעוריו ניכרו בהרה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל מדות תרומיות ויראת שמים עזה וטהורה. הראשון שעמד על טיבו, היה מרנא החזון איש זצוק"ל, וכך היה המעשה.

בהיותו ילד צעיר כבן שלש שנים, הגיע ראובן הקטן יחד עם אביו לשמחה משפחתית בהשתתפות מרן החזון איש. באמצע השמחה הציע החזון איש 'תפוח' לראובן (ויש אומרים שנתן לו סוכריה). הילד הפעוט, הגיש את ידו כדי לקבל את התפוח, ותוך כדי כך, ברגע כמימרא, משך את ידו לאחור וסרב בנחישות לקבל את הפרי.

"מדוע אינך מעונין בתפוח?!" שאל החזון איש את הילד, שהשיב מיניה וביה: "וכי מנין לי כי התפוח מעושר?!"

מרן החזון איש התפעל מצדקותו של הילד. וכשחיוך נסוך על שפתיו הקדושות, ליטף את הילד ואמר על אתר: ניכר שהשכינה שורה עליו. "די שכינה רוהט אויף איהם".

מעשה זה נקשר במשפחה כעטרה לראשו של רבי ראובן במשך עשרות בשנים. אולם כששאלו את רבי ראובן בהזדמנויות שונות אודות מעשה זה, נהג בענוותנותו הרבה לבטל את הדבר באמתלאות ובתואנות שונות. פעמים השים עצמו כמי שאינו זוכר את המעשה כלל, ופעמים אמר כשבת שחוק על פניו, כי יתכן שהמעשה אכן ארע, אולם מאז חלפו שנים רבות והשכינה כבר ברחה ממנו…

(מתוך ההקדמה לספר 'יחי ראובן' -שמות.)

 

[שירת העשבים]

היה עומד בתפילה



אספר לכם מעשה שכמדומה שאף פעם לא סיפרתי. להכיר מעט מה זה תפילה. לא כוח התפילה, אלא – כיצד צריכה להיראות התפילה.

אני הקטן למדתי שנה אחת, בתשכ"ד בירושלים, ב"ישיבה למצוינים" [כך שמה]. ראש הישיבה היה הגאון הקדוש רבי חיים אהרן טורצין זי"ע, יד ימינו של הרב מבריסק, לא משה ידו מתוך ידו. הישיבה היתה כעין הכנה לישיבה של רבי יושע בער סולובייצ'יק, בנו של הרב מבריסק.

שם בישיבה למד איתנו אחד האחים למשפחת בנדיקט המפוארת, כמדומה ששמו היה לייזר – אליעזר בנדיקט. אם המשפחה ובניה התגוררו ברחוב סוקולוב בבני ברק. אחותו של אליעזר התחתנה, והוא נסע לחתונה.

אחר כך, אמו עשתה 'שבע ברכות' והוא רצה להשתתף, כי ידע שבואו ישמח אותה.

ואז, לא כהיום, היו שואלים רשות מראש הישיבה האם לנסוע. לא נסעו סתם ככה. בצהרים לפני תפילת מנחה הוא נגש לרבי חיים אהרן, ואמר כי הוא רוצה לנסוע לבני ברק לשמחת שבע הברכות: "אמא עבדה והכינה, ואני יודע כי היא רוצה שאבוא".

התשובה היתה: "אינך צריך לנסוע. מספיק שהשתתפת בחתונה".

אם ראש הישיבה לא מאשר, לא נוסעים.

לפני מעריב למדו מוסר, חצי שעה או ארבעים דקות. לפתע ר' חיים אהרן קם ממקומו נגש אליו, ואמר לו: "בנדיקט, סע".

בסדר

לאחר כמה רגעים הוא הבחין שאינו קם לנסוע. רבי חיים אהרן קם שוב ממקומו, הלך אליו ושאל: "מדוע אינך נוסע?"

"רצוני קודם הנסיעה להתפלל מעריב, כי אינני יודע אם יהיה לי מנין בבני ברק [בימים ההם]".

"לא, לא. עכשיו תיסע!"

נו, ראש הישיבה אומר לנסוע, נוסעים.

מובן לכם שאז לא היה קו 400, לא 402 וגם לא 403. היה אוטובוס לתל אביב, אוטובוסים שנסחבים, טרנטע'ס – נסיעה לא קלה. וגם היו מוניות שעברו יותר קרוב לישיבה. כל חברת נסיעה עם המסלול שלה.

לייזר בנדיקט מיד יצא לעבר רחוב יפו, שם היתה תחנה של שירות מוניות. נכנס למונית הראשונה שעמדה בתור ויצא לדרך.

הנסיעה היתה לתל אביב ומשם לבני ברק באוטובוס נוסף, אבל לקראת סוף הדרך הבחור שם לב שהנה הם חולפים לא הרחק מבני ברק. בקש מהנהג שיעצור לו.

"למה אתה רוצה לעצור?"

"כי בעקרון אני צריך לבני ברק, והנה כאן מעבר לכביש זה בני ברק, מדוע להיטלטל עד תל אביב?"

"בסדר". עצר לו והוא ירד.

ירד מהמונית, הסתכל לכל הכיוונים, איזה בני ברק? מה בני ברק? טעות, זו לא בני ברק! [כנראה ירד בצומת מסובים]. מה הוא עושה כעת?

עמד והרהר עם עצמו מה לעשות. לא חלפו שתי דקות ועובר טנדר, שיצא מבאר יעקב, ובתוך הרכב היה הרב דרבקין מבני ברק. הוא קרא לו מתוך הרכב: "בנדיקט, מה אתה עושה פה באמצע הכביש?"

הבחור השיב: "ירדתי כי חשבתי שכאן בני ברק, ובסוף אין בני ברק, אין שום דבר…"

"עלה, עלה על הטנדר, אנחנו הרי נוסעים לבני ברק".

הביאו אותו עד הבית – ברחוב סוקולוב בבני ברק. פלאי פלאים. ממש השגחה מיוחדת שירד שם, ובדיוק טנדר של תלמידים ורבנים מישיבת באר יעקב חלפו לידו והבחינו בו.

הוא רק נכנס הביתה… בהלה והתרוצצות, רצים, באים. מה קרה?

אמא הכינה מיני סלטים ומאכלים. תוך כדי הכנה הכניסה לפיה זית כדי לטעום, הגרעין נדחק במקום לא טוב בגרון, ורצים בבהלה: אמא לא יכולה לנשום, כמעט נחנקת.

רץ מהר במדרגות, נכנס הביתה. הוא היחיד מכל הסובבים שידע את המלאכה. עשה את הטיפול הנכון, והוציא את הגרעין. ממש הצלת נפשות.

מעשה פשוט. א מופת מרבי חיים אהרן. הוא זרז אותו שלא ימתין למעריב – "עכשיו תיסע". וכל הדרך התנהלה בהשגחה מיוחדת עד שנכנס בדיוק כאשר הגרעין נתקע בגרון.

כאשר שב לירושלים, אמר לראש הישיבה: "שהרב יגיד לי, מהיכן ידע שאני חייב לנסוע ולהציל את אמא שלי. מדוע הרב אמר לנסוע מהר ולא להמתין. והרב הרי חזר בו מדעתו הראשונה שאיני צריך לנסוע?" וכמובן תאר לו את כל פרטי המעשה, כיצד הגיע ברגע הנכון, חלילה אם לא היה שם – – –

אמר לו רבי חיים אהרן – ורק מי שהכיר את הקדוש ר' חיים אהרן מבין שזה מאוד מתלבש עליו מה שאמר על עצמו – וכה אמר לו ראש הישיבה:

"כל החיים שלי, בעת שאני מתפלל – לא נכנסות לי באמצע שמונה עשרה מחשבות זרות, אף פעם. והנה במנחה זו, אחרי שבאת לבקש ממני רשות, בעת שאמרתי 'ברך עלינו', 'בנדיקט' עלה במחשבתי. המשכתי הלאה: 'בנדיקט', 'בנדיקט'. עוד פעם 'בנדיקט'… אמרתי לעצמי: טוב, נחשב היטב על המקרה בעת 'סדר מוסר' ואתבונן מה המשמעות של הדבר שהרהרתי באמצע שמונה עשרה. כי בחיים לא קרה לי כדבר הזה. איך נכנס בנדיקט ב'ברך עלינו'?

הגיע סדר מוסר, עושים חשבון הנפש. התחלתי לחשוב, איזה חטא עשיתי שכזאת מנחה היתה לי?

ערכתי חשבון נפש, ונוכחתי שאין שום דבר. כלום. אז אם כן מדוע באמת נכנס בנדיקט בראש? צריך לומר שההחלטה להורות לבנדיקט להישאר, אינה טובה ואינה נכונה.

לכן מיד מיהרתי להגיד לך, תיסע".

(מתוך הספר "יחי ראובן")

 

[שירת העשבים]

פרשת יוסלה שוחמכר

לפי עשרות שנים היתה פרשיה ידועה עם יוסל'ה שוחמכר. הוריו נהיו חילוניים, והילד גדל אצל הסבא שלו – יהודי ירא שמים חסידי. הם, ההורים, ביקש ואותו חזרה אליהם. הסבא הבין כי בבית הוריו לא ישאר זכר מהיהדות שלו, וניסה למנוע מהם לקחת מידיו את הנכד. הם לא היו צריכים אותו כל כך, כמו שרצו להדיחו מעל ה' יתברך.

הסבא החביא אותו, ותרעש הארץ "איפה יוסל'ה", הדתיים גונבים ילדים. היו כמה ימים שהילד התחבא גם במעונו של הסטייפלר, שהביא אותו עמו לבית הכנסת לדרמן להתפלל [אני זוכר את הפרטים]. חיפשו וחיפשו. מה פירוש חיפשו? ממש לא יכלו לעבור ברחובות ארץ ישראל מרוב להט וסערה שלא היתה מעולם. חיפשו בבני ברק, בחיפה בירושלים, איפה לא, שומו שמים מה שהיה! "איפה יוסל'ה?". כמדומה שבתופה מסויימת העבירו אותו לצרפת, שם הוחבא.

בסופו של דבר הוא נמצא ונלקח לבית הוריו.

מה היה סופו באופן אישי? כלום. השקיעו למען הרוחניות שלו הרבה מאד, ורבות סבלה היהדות החרדית בגינו. [אולי הוא עוד ישוב בתשובה בזקנותו] ובסופו של דבר לא הצלחו. נכון.

אבל, האם מישהו מהיושבים כאן זוכר מתי היתה פתיחת התקופה של "בעלי התשובה"? תנועת התשובה קמה גם ניצבה אחרי הימים ההם.

אולי אפשר לומר כנ"ל, כי באופן ישיר אכן לא פעלו כלום לגבי יוסל'ה, אבל במקביל – אלפים ורבבות נהיו בעלי תשובה בזכות המעשים שנעשו למענו.

('מתוך הספר 'יחי ראובן)

 

[שירת העשבים]

רק הצלחה נצחית היא הצלחה

בואו ונחשוב חשבונו של עולם. הצלחה רגעית אינה הצלחה. רק הצלחה של נצח היא הצלחה!

נסעתי פעם במטוס. באותו מטוס היתה קומה שנייה. בדרך כלל הנוסעים הרגילים אינם יכולים לעלות לשם, כי לשבת שם עולה מחיר כפול ומכופל, יש שומרים שאינם מאפשרים זאת. אבל משום מה, איש לא הפריע לי לעלות ואני עליתי לראות מה קורה שם בקומה השנייה. נכנסתי פנימה וראיתי פאר והדר. ממש א'מחיה. בקומה הראשונה הכל דחוס. יושבים האחד בתוך השני. רוצים להרוויח הרבה מקומות אז דוחסים כמה שיותר מושבים. יש גם מזוודות וחבילות, ממש נורא. ואילו למעלה. תענוג. לכל אחד יש כורסא. יושב שם בפישוט ידיים ורגליים. פלאי פלאים.

ירדתי חזרה למטה, והנה אני פוגש אחד ממכריי, יהודי בעל יכולת, היושב בקומה הראשונה. שאלתי אותו: "מדוע אתה יושב כאן ואינך עולה למעלה? וכי יש לך בעיה לשלם את מחיר המושב המרווח למעלה?"

הלה מסתכל עלי ואומר לי: "וכי סבור אתה שאני שוטה? חסר דעה? הרי בסך הכל מדובר בשתים-עשרה שעות נסיעה. וכי בשביל שעות ספורות אלו, אני צריך לשלם מחיר כה מפולפל? לא חבל על הכסף? הרי את הכסף הזה אני יכול לתת ליהודים בירושלים, אז שאני אבזבז אותו בשביל כמה שעות טיסה? מילא אם הייתי צריך לשלם עבור שהייה של שבועיים במיאמי-ביץ', במלון מפואר, על שפת הים, זה אני מבין. אבל להוציא כל כך הרבה כסף בשביל כמה שעות, וכי חסר דעה אני?"

אמרתי לו: "הרי גם השבועיים במיאמי זה זמני. כל החיים שלנו בעולם הזה הם זמניים. וכי כמה הם חיינו? 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה'. הכל זמני. לא כדאי לבזבז את ימינו, את כוחנו, את כספנו, עבור דבר זמני שכזה!"

זהו חשבונו של עולם. כך אפשר לנצח את היצר הרע. כאשר מחדירים ללב שלהצלחה זמנית אין כל ערך, רק להצלחה נצחית יש ערך – או אז אפשר לזכות למעלת 'מושלים ביצרם'.

הפשט והדרוש – גם יחד

אומר לכם הפלא ופלא מה שרבי אליהו לופיאן זי"ע חידש באחת מדרשותיו (לא מובא על הפרשה בספר "לב אליהו") על סוגיה זו.

הוא שאל כך: נכון, אומרים דרוש על הפסוק "בואו חשבון" – תעשו חשבון, אבל הגון וראוי כי הדרוש יהיה לו קשר, לפחות מועט – לפשט, והפשט של "חשבון" היא עיר שקראו לה חשבון, ולא חשבונות!

אמר ר' אל'ה. אי, אי, זיס ווי צוקער [-מתוק כמו דבש וסוכר], כי אכן הדרוש נכנס בפשט:

המושלים ביצרם אלו האומרים לנו בואו חשבון. הם אומרים: הבה נלך לעיר חשבון, ותראו דבר מעניין מאד.

"כי חשבון עיר סיחון אשר לקח ממלך מואב הראשון". מה התרחש שם?

סיחון נלחם במלך מואב הראשון. מי לא יודע מה היה, כל העולם געש, חדשות, תקשורת, ידיעות בסערה: הוא כובש עוד! מתקדם! – סיחון מתגבר בניצחונות. כולם מוחאים כפיים, כל הכבוד לסיחון המנצח! ואכן המלחמה הסתיימה בניצחון ובכבוד – "ויקח את כל ארצו מידו"! כל הכבוד לסיחון!

וסיחון עצמו? אין מאושר ממנו בתבל. המנצח הדגול, הכובש הגיבור.

כך הוא הבין וכך הבינו אנשי העולם. אך מה האמת?

העיר חשבון היתה שייכת למלך מואב הראשון, והקב"ה רצה לתת את חשבון לעם ישראל, וכיון שאסור לעם ישראל להילחם במואב, יש צורך באיזה 'מתווך' שיקח ממואב ואחר כך עם ישראל יקח ממנו…

מה עושים?

נכנס משוג'אס בראשו של סיחון, ביום בהיר אחד 'בא לו' לצאת למלחמה לכבוש את חשבון, ואכן בתוך שבועות ספורים הגיע לפסגה, נהיה גיבור המלחמה, מתעטר בהצלחות, באושר ובעושר. וכעת, כאשר חשבון כבר שייכת לסיחון, סיימת את תפקידך, עתה עם ישראל יכולים לבוא וליטלה ממך…

אם כן, מה רואים שם? אדם מסתובב כגיבור בתבל, אין כמוהו – המוצלח ביותר. ומה האמת? אתה לא מוצלח, אינך גיבור, לא כלום. בסך הכל הנך שמש טוב של עם ישראל. – תכבוש, תילחם, הרוגים, פצועים, מטוסים ואניות – והכל כדי שתהיה אפשרות לאחרים – לעם ישראל – לקחת ממך את העיר שכבשת.

אומרת התורה: "באו חשבון"! אם רצונכם להיות מאושרים באמת, תביטו רק על חשבונו של עולם, ולא על הצלחה ורווח זמני, כי גם סיחון היה המאושר הגדול בשעתו, אך שום הצלחה לא היתה לו, כי אושר זמני הוא כלום. חובה לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה שיבוא אחר כך, ושכר עבירה כנגד הפסדה שיבוא אחר כך, וזאת תגלו בחשבון עיר סיחון, כי אין להתפעל ולהתלהב מהנאה רגעית או מצער זמני.

הפלא ופלא, כיצד הדרוש והפשט חופפים.



(יחי ראובן)

 

[שירת העשבים]

ראיתי מעשה שמאוד התפעלתי, ובעל המעשה הוא רבי טוביה ויין זצ"ל. מסתמא יש בין היושבים שהכירו אותו, אני הכרתיו. הוא כותב כי שמע את העובדה מפה קדשו של ה'חפץ חיים'.

ה'חפץ חיים' סיפר כך: היתה שטעטאלע (עיירה) ליד העיר וילנה. כמו בכל תפוצות ישראל, גם בעיירה קטנה זו התקיימו שיעורי תורה, בעלי בתים ישבו ולמדו תורה, חלקם בשיעור גמרא, אחרים שיעור משניות, עין יעקב, והלכה.

באחד השיעורים למדו באותה תקופה משניות יבמות. ליד החבורה שלמדה את המשניות ישב יהודי קנטוניסט.

מי לא יודע את הרקע של היהודים הללו. הצאר הרוסי יימח שמו לקח ילדים, שלח אותם לעשרים וחמש שנה של עבודות המלך – לצבא, במקומות רחוקים שאין בהם זכר ליהודים, בכוונה תחילה כדי שלא ייפקד עליהם שם ישראל עוד וישכחו מכל היידישקייט. מסכן אחד כזה ישב לידם, איש לא צעיר.

באותם ימים, הליצים היו קוראים לקנטוניסטים "יוונים", שאינם יודעים מימינם ומשמאלם, כך כינו אותם ("המכנה שם רע לחברו", לא פשוט). והקנטוניסט הזה ידע כי הלצים בשטעטאלע קוראים לו יווני.

כדרכו של שיעור תורה, מתפלפלים, מקשים משיבים ועונים. ובאותו יום כל הוויכוח היה סביב המילה יבם – היבם היה כך, ואם היבם עשה אחרת וכו'. עוד פעם יוון ועוד פעם יוון – הוא שמע יוון!… והבין כי לועגים עליו, הוא חשב בתום לב כי כוונתם להתלוצץ בו. התאפק ככל שיכול היה, אבל הם לא פסקו – שוב צוחקים עליו. כמה אפשר לומר "יוון" בשיעור אחד… התמלא בצער נורא.

עד שקם בחרון אף והטיח בהם: "אתם לא מתביישים? מה אני אשם שלקחו אותי מההורים שלי והייתי כל השנים רחוק אצל הגויים? אחרי כל מה שעברתי לא כואב לכם לשבת ולצחוק עלי? ובפעם, פעמיים, לא די לכם? עשרים פעם, שלושים פעם! וכי כך התורה מלמדת אתכם?!".

הם נבהלו. ניגשו מיד להרגיע אותו: "חס וחלילה, חס וחלילה! אנחנו יושבים ולומדים משניות יבמות ודיברנו על יבם, לא חשבנו חלילה עליך אפילו פעם אחת".

"אתם מספרים לי סיפורים", אמר בכאב עצור. "תדעו שאינני מוחל לכם, אין לכם כפרה! כך שופכים את דמי, עוד פעם ועוד פעם – יוון יוון!…".

הנוכחים היו אובדי עצות. אמרו זה לזה: "מה עושים אתו? כמה שמסבירים לו, לא מצליחים".

קם יהודי חכם ואמר לו: "רגע אחד, תהיה רגע בשקט ונסביר לך הכל. איך כותבים 'יבם', מה כתוב בסוף? מ' סופית. יבם. ו'יוון' כותבים עם נ' סופית, הנה אתה תראה ותבין שהמילה שונה והמשמעות אחרת לחלוטין, ואיך אתה יכול להגיד שהתכוונו אליך, בשעה שהמילה שונה ואחרת".

הלה שמע ולגלג: "חה חה חה, תודה רבה לך אדוני, אתה הרי יכול למכור לי מה שאתה רוצה. אני לא יודע מה זה מ' סופית, מה זה נ' סופית, ואם כן מדוע שאאמין לך? אינני יודע א' ב', ואיך אוכל להאמין לך ולחבריך – אנשים שלא אכפת לכם ככה לשפוך את דמי?!".

"תגיד, אז מה אתה רוצה שנעשה כדי להוכיח לך שלא התכוונו אליך?"

"אתם תלמדו אותי א' ב', ואני אראה בעיניים שלי מה זה מ' סופית ומה זה נ' סופית, אז אבין שלא התכוונתם אלי".

לימדו אותו א' ב'.

סיים ה'חפץ חיים' את סיפורו: "הכרתי את האיש, וכולם היו קוראים אותו הגאון מלייפנישוק!" מא' ב'…

כי היהודי הקנטוניסט לא נעצר בא' ב', הוא התקדם הלאה עוד ועוד, ונעשה גאון גדול ששמו נישא ונערץ בפי כל מכריו – הגאון מעיירת לייפנישוק.

יהודי מתרגז למה צוחקים עליו, לימדו אותו א' ב', איזו סייעתא דשמיא בלי גבול!

למדנו, לידע ולהודיע ש"הבא לטהר מסיעיין אותו". אבל רבותי, כדאי לנו לבוא ליטהר באמת, יותר חזק, יותר עמל התורה, יותר תפילה, יותר לב בתפילה, יותר דקדוקי הלכה – הבא ליטהר! אה, אז אומרים בשמים, ככה אתה בא ליטהר? "מסייעים אותו!" – נותנים לך סייעתא דשמיא, למעלה מן הטבע.

(מתוך ספר 'יחי ראובן' / שמות)