אלול י"ב אלול - יום פטירת רבי שמחה בונים מפשיסחא (1 צופה)

[גרינפלד]

רבי שמחה בּוּנֶים בונהרד מפשיסחה (תקכ"ה / תקכ"ז – י"ב באלול ה'תקפ"ז) היה אדמו"ר, ממשיך דרכו של היהודי הקדוש מפשיסחה.​

רבי שמחה בונים מפשיסחה – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

אמר האדמו"ר הקדוש רבי שמחה בונים מפשיסחא זיע"א, שבשמים ישנם היכלות רבים – שערי ברכה, שערי חן וחסד, שערי פריה ורביה, שערי גמילות חסדים ועוד, וההיכל של הפריה והרביה נמצא ליד היכל החסדים. ואם רואים שהשער של הבנים סגור, אין ילדים, מה עושים? נכנסים דרך השער הסמוך אליו שהוא שער גמילות חסדים.

וזהו שרמזה התורה: "אלה תולדות נח" – עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. התולדות יבואו בעז"ה על ידי המעשים הטובים, ומי שלא זכה לתולדות – יעסוק בחסדים ומעשים טובים ויזכה לתולדות, לבנים.​

 

[גרינפלד]

הרבי רבי שמחה בונים מפשיסחא זי"ע אומר, כי בשאר המצוות אין ראוי להרבות בחומרות יותר מדי, אולם בהלכות פסח כדאי להחמיר, כי כל חומרה וחומרה הן כתכשיטים לכלה. מכאן מובן כי יש לעשות את חומרות הפסח בשמחה וברוגע ולא מתוך עיצבון וכעס חלילה.​

 

[גרינפלד]

הרבי ר' שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל אחד מבניו היה ממונה על הכנסת אורחים של החסידים שהיו מגיעים לשבת. ופעם הוא שאל לבנו: "מה חידשת בסוגיא דהכנסת אורחים?! וענהו הבן: "חידשתי, שכאשר אורח מגיע לכאן לשבת אז לפני שאני נותן לו לאכול אני מראה לו איפה הוא ישן – כי אז הוא יותר רגוע ויאכל לתיאבון". הרי שצריך לקיים כל מצוה של בין אדם לחבירו עם לימוד ממש במהותו של השני – להיכנס לנפשו ולליבו. והיא מדרגה נשגבת בבין אדם לחבירו ובדין 'ואהבת לרעך כמוך'.

הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל היה מביא מה ששמע בשם ר' שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל: "שהרי ידוע כי לכל בריאה שנבראה בעולם יש מטרה מהות ותפקיד, ולצורך מה נברא ראש עקום?! וענה בזה: "שנברא להאדם ראש עקום – כדי שידון את חבירו לכף זכות"! מבהילים הדברים עד היכן הם מגיעים.​

 

[גרינפלד]

גם את הצדק תרדוף בדרכי צדק, אל תחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעים… לכן תבדקו לפני כל החלטה שלכם, האם היא עלולה לפגוע או להזיק לאדם מסוים? ואם כן, חדלו מכך. ה' יזכנו, אמן (רבי שמחה בונים מפשיסחא זיע"א)​

 

[גרינפלד]

מסופר על הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא, ששמע דבר תורה מרבו היהודי הקדוש, ומרוב שמחה התלהב ופרץ בריקוד נסער לעיני כל הקהל. וכן מסופר על אחד מגדולי הדור האחרון שמצאוהו רוקד באחד מן הימים ברחובה של ירושלים, כשנשאל לשמחה מה זו עושה, ענה: "איך לא אגיל ואשמח כשתורצה לי עכשיו קושיא עצומה בדברי הרמב"ם? לא יכולתי לעצור את שמחתי והיא פרצה מאליה חוצה!".​

 

[גרינפלד]

אמר האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחא (אמרי אמת, לך לך) כי חיובו של כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אין פירושו שיגיע ממש לאותן דרגות נעלות, ״כי מיהו פתי שידמה עצמו לאבות. אלא ׳יגיעו׳ הוא מלשון נגיעה, שתהיה לו נגיעה במעשי האבות״.​

 

[גרינפלד]

"וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ" (דברים כ"ט, ג')

וברש"י: "היום הזה נהיית לעם, היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום"

בספר "שרפי קודש" מובא, שבעל "חידושי הרי"ם" מגור אמר בשם ר' שמחה בונים מפשיסחא שאילו היה ברור לו שמופתים יקרבו את לבם של ישראל לאביהם שבשמים, היה מעביר בדיבורו את עצי העיר "דנציג", ונוטע אותם בלב העיר "פשיסחא", כדי שיאמינו בה' ובעבדיו, אלא שהאמת היא, שהמופתים אינם הדרך לקרב את לב בני ישראל, אלא אך ורק ע"י לימוד התורה, ומניין? פשוט מאד! וכי יש מופתים גדולים יותר מיציאת מצרים וארבעים שנה שהלכו בנ"י במדבר?

ובכל זאת כשנגמרו כל אותם שנים, אמר להם משה רבנו ע"ה: "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעינכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו – המסות הגדולות אשר ראו עינך, האותות והמופתים הגדלים ההם", כלומר עיניכם ראו את האותות והמופתים, ובכל זאת "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה", שאפי' האותות והמופתים הגדולים והעצומים לא השפיעו על לבכם להאמין בו עד היום הזה", ומה היה היום הזה? מסביר רש"י שישראל ביקשו ממשה שיתן להם את התורה, ועל כך שמח משה, ואמר: "היום הזה נהיית לעם", היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום, א"כ ברור שרק התורה מביאה אותנו לאמונה מלאה ולדבקות בהשי"ת.​

 

[גרינפלד]

נשאל הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל, מהרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל: "מאיפה שואב אתה את הכח העצום שלך לעבוד את ה', בצורה כזו מופלאה"? השיב לו הרבי מקוצק: "מ'כי אראה שמיך', מלראות את עוצמת גדלות ה', מבינים את עוצמת העבודה לפניו". (תוספת תורנית לעיתון המודיע, גליון פסח התשע"ו).​

 

[גרינפלד]

כך נהג רבי בונים מפשיסחא לומר: "בנוהג העולם, שבזמן חיפוש איזה דבר מלאים בעגמת נפש, ובזמן מציאת הדבר שמחים, אך לא כן הדבר בעבודת ה', שיהודים שמחים גם בזמן החיפוש אחר קרבת אלוקים, כמו שנאמר 'ישמח לב מבקשי ה", מתי ישמח לב? בזמן שהם מבקשים. מחפשים".​

 

[גרינפלד]

אמר בשם רבי בונים מפשיסחא, ששאלו אותו תלמידיו, כיצד ייתכן שלהשיג את האמת יותר קשה מלהשיג את השקר, והרי ידוע שלשקר אין רגליים וכיצד יש לו קיום בכלל? והשיב להם: "נכון שלשקר אין רגליים, אבל אלו שרודפים אחר השקר, רודפים אחריו באמת ואנחנו לא רודפים אחר האמת באמת"…​

 

[גרינפלד]

התא הקטן היה צפוף וטחוב. ריח לא נעים שלט בו, וגם יצורים קטנים ועוקצניים הסתובבו בו בחופשיות. בתוכו, כאובים וצפופים, ישבו שלושת העבריינים שנכלאו כאן עד להודעה חדשה…אך הצפיפות והטחב, הסירחון והזוחלים, נחשבו לבעיה הקטנה. קשה מכל היתה העלטה הסמיכה, האפלה ששררה בתא בכל שעות היום והלילה. מדי בוקר נפתחה הדלת כדי חרך צר, הושלך מעט אוכל פנימה, ומיד נטרקה הדלת במהירות בקול שקשוק מפתחות, והחושך המוחלט שב לשליטה מליאה… קשה לשרוד בתא כלא צפוף ומחניק, קשה עוד יותר לעשות זאת בחושך כה סמיך ואימתני… בנוסף לכך, הסוהרים לא נתברכו ברחמים, והחליטו להקשות עוד על האסירים ושלחו את מזונם בצירוף כלים לא לגמרי מתאימים, כך הגיעה קערת מרק מלווה במזלגות, כשרק מצקת ענקית אחת הוצמדה לקערה. כך הוגש להם לאסירים האומללים עוף, כשכלי האוכל היו מערוך ומברשת…

בכל יום, נדרשו האסירים לשפע יצירתיות, כדי להצליח לאכול מהמזון בכלים המשונים הללו, ועוד בחושך מוחלט. חוש המישוש עמד להם לעזר, דרכו זיהו מדי יום הן את המזון והן את הכלים, וניסו לחבר ביניהם. אלא שרק שניים מהם התברכו בחוש מישוש מחודד, ואילו האסיר השלישי – ממש לא הצליח להסתדר… הוא ביקש מהם לסייע, ואחד האסירים נחלץ לעזרתו. מדי יום ניסה ללמדו פרק בהלכות מישוש באפלה, כיצד תופסים את הכלי במרכזו, ממששים ביד לכיוון הקצוות, עד שמבינים מה הידית ומה החלק הנוגע באוכל. אחר כך ניסה ללמדו להבחין בין התחושה העוקצת של מזלג משונן, לבין התחושה החלקה של כף, ועד לתחושה הכואבת של סכין חדה… במשך כמה שבועות, ניסה האסיר 'החכם' ללמד את חברו, אך הסוהרים היו מחוכמים ויצירתיים ממנו. ביום בו הבין האסיר מהו שניצל וכיצד הוא נחתך – החלו הללו להגיש דווקא מרק, שנשפך על האסיר הטועה, וניצוצותיו הגיעו גם לשני חבריו הנרטבים… ביום בו הבין המסכן כי מרק נאכל בכף ואיך לזהותו – החלו להביא פסטה, שהחליקה מהכף בקלות והפכה לעיסה דוחה על רצפת התא…

הימים חולפים, והאסיר המלמד כמו האסיר הלומד, הפכו מתוסכלים. כל יום מגישים כלים אחרים ומזון שונה, והם אינם מצליחים להדביק את הקצב וללמוד את הפרטים לאשורם… האסיר ממשיך להיחתך, חבריו ממשיכים להתלכלך, המזון לא מגיע לפיו, הוא נותר רעב, ונכשל בנסיונות הלמידה פעם אחר פעם…

התסכול הרב, הוביל את האסיר 'החכם' להתרעם על האסיר הנוסף השוהה עימם, והוא פנה אליו בטרוניה: "הרי שלושתנו כאן בתא, אני ואתה סובלים יחדיו מבורותו וטעויותיו של חברנו לתא, ולכן אני מנסה להתמסר ללמדו כיצד למשש, כדי שגם הוא יוכל איכשהו להסתדר בעלטה הנוראית ובחושך המוחלט השורר כאן. אך אני נושא בעול הזה לבדי למה שלא תתנדב לסייע?!" – מחה האסיר 'החכם', "הרי אתה רואה שאינני עומד בקצב, הסוהרים הללו מתחכמים ומביאים מזונות וכלים ממינים שונים עד שאנו מתבלבלים שוב ושוב, מדוע אתה לא עוזר לי ללמד את המסכן? אולי הגיע הזמן שתפסיק לגרד את הקירות בשעמום, ותסייע לי ללמד את חברנו איך להסתדר בעזרת חוש המישוש?!". השיב לו האסיר: "אתה אולי מורה טוב, אך אני אספר לך מה אני עושה לפתור את הבעיה, ותגיד לי את חוות דעתך… אתה מנסה ללמד אותו להסתדר בחושך, אך כל עוד כה חשוך כאן – לעולם יצליחו להתחכם איתנו ולהגיש לנו כלים לא מוכרים, מזון לא מזוהה, והתוצאות לא תאחרנה להישפך וללכלך… במקום זאת, אני עובד במרץ לקדוח חור קטן שדרכו ייכנס אור!

"תגיד לי אתה אם אינני צודק: הרי ברגע שיחדור לכאן קצת אור – כל הנסיונות לבלבל אותנו לא יועילו! אנחנו נזהה כל כלי, נכיר כל מנה, ונסתדר מצויין, בלי חוש מישוש ובלי למידה מורכבת! אם ייכנס לכאן אור – איש לא יצליח לבלבל אותנו יותר! האם לא חכם יותר לפעול כמוני?"

אנחנו מצויים כאן, בעולם הזה, והסוהר המציק לנו הוא היצר הרע. הוא מחשיך את הסביבה, מתחכם, לא חדל מנסיונותיו להכשיל אותנו, לגרום לנו להתלכלך… אנו מנסים לשמור את העיניים, ובטוחים כי אם רק נשנה את צורת הנסיעה בבוקר – יקל עלינו להתמודד. אך אז מגיע היצר היצירתי, ומציב מראות אסורים גם בדרך החדשה… יהודי בטוח שאם רק יעבור לדירה גדולה ונעימה – הוא יהפוך לרגוע ושליו. וכשזה קורה – הוא מגלה שם שכנים נרגנים, שמעמידים אותו בנסיונות קשים ביחסו אליהם, מדי יום ביומו… ככל שאנו מתמודדים מול הנסיונות – יצרנו הרע מתגבר ומתחדש, מתחכם איתנו, מעמיד אותנו בנסיונות חדשים שלא הכרנו בעבר, וכפי שאמרו חז"ל: 'יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום!'

לכן, המשימה הראשונה שלנו, היא להאיר את אפלת היצר. להכניס אור לתוך עולמנו, אור שיניס את הבלבול, יבריח את הנסיונות, יעניק לנו כוחות להתמודד מול תעתועי היצר והתחכמויותיו. האור הזה הוא בר השגה, והוא – אור התורה! המאור שבה מחזיר למוטב, מאיר את חיי היום יום, פותח אלומה בוהקת על חיינו, ונותן לנו את הכוחות להתמודד. מול אור התורה – כל כליו של היצר לא יצליחו, כל בלבוליו יירתעו לאחור. יהודי שמחובר לתורה ומתחזק בתורה – הוא איתן בהרבה, עמיד ומבוטח, שמחת החיים שלו מגנה ומצילה אותו מכל נסיונות היצר!

את יום הכיפורים נפתח בהתרפקות על ספרי התורה, בבקשת סליחה על כך שלא השתמשנו בכלי הזה מספיק, שלא הסתייענו בו במידה מספקת כדי להתמודד ולהתגונן. את בקשת התשובה אנו פותחים במילים 'השיבנו אבינו לתורתך' – כי כשנשוב לתורה ונתחזק בה – יהיה לנו הרבה יותר קל כל ההמשך: 'וקרבנו מלכנו לעבודתך', כמו גם לזכות ל'והחזירנו בתשובה שלימה לפניך…'. בעמדנו בימי התשובה ותיקון המעשים, כשכל לב יהודי רוטט בהתרגשות וחוזר בתשובה על חטאיו, רצוי שנזכור את המשל הזה, אותו סיפר הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע, כדי שנחפש את הדרך לקדוח החוצה ולמצוא קצת אור, את אור התורה.​

 

[גרינפלד]

אמר רבי בונים מפשיסחא על 'ואני תפילה'. אדם שיש לו חס וחלילה מכאובים, והוא מתפלל, או שהוא בא למישהו לבקש, הוא מוכרח לומר את הבקשה. אבל יש אדם, שהוא כל-כך-מלא-מכאובים, עד שכאשר הוא נכנס למישהו מיד רואים עליו שהוא מתפלל, 'ואני תפילה'.​

 

[גרינפלד]

בשם הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע אומרים: כי גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שאילו ביום הכיפורים מצוה לענות את הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע, כלום יש עינוי גדול בעולם מחסרון הדעת?…

עוד אומרים בשם הרה"ק מפשיסחא זי"ע, שידוע שפורים כפורים, ומה בכל זאת ההבדל? אלא שבפורים מתחפש היהודי לגוי והריהו שותה לשכרה, ואילו ביום הכיפורים מתחפש הגוי ליהודי, מתעטף בטלית ובא לבית הכנסת…
​

 

[גרינפלד]

הגר"א מוילנא זצ"ל בספרו אדרת אליהו (בראשית ב ח) אומר: אשר כל הנעשה לבעל תאוה אחר רוב השתדלות בענין רע, נעשה לתמימי דרך בענין טוב בלי עמל. אומרים בשם הרבי ר' בונים מפשיסחא זי"ע, שאפילו גנב אם היתה בלבו אמונה, היו מביאים אליו את הגניבה לתוך ביתו, אלא שהוא הקדים ולקחה באיסור.​

 

[גרינפלד]

בספר "רמתיים צופים" על התנא דבי אליהו, הביא בשם הרבי רבי בונים מפשיסחא זצ"ל, שאם אדם מקבל את חברו בסבר פנים יפות, באותו יום עסקיו מצליחים.​

 

[גרינפלד]

נפוליאון – אמר רבי בונים מפשיסחא – שינה את שיטת הלחימה שהיתה נהוגה עד ימיו. הלוחמה הישנה גרסה, שיש להלחם צעד אחר צעד – להתמודד במקום אחד עד כניעתו, ולאחר מכן לעבור למקום אחר. נפוליאון הנהיג דרך חדשה: צרים על עיר, משאירים שם כח צבאי, ובינתיים עוברים להלחם גם במקום אחר.

מכאן, אמר, יש ללמוד כיצד לעבוד את ה'. אין לעמול על דבר אחד בלבד לאורך זמן, עד שהוא נקנה ונרכש. יש להתחיל במקום אחד, להעמיד משמר, ולהמשיך הלאה.​

 

[גרינפלד]

יעקב אבינו ביקש בתפילתו (בראשית כח, כ): "אם יהיה אלוקים עמדי… ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש". ביאר רבי בונים מפשיסחא זצ"ל, שביקש יעקב אבינו, שידע תמיד שה' הוא הנותן!​

 

[גרינפלד]

רבי בונים מפשיסחא אמר שההכנות לחג הן כמו הכנות לחופה. צריך לדאוג לפרטים רבים. אך אם לא לומדים את הלכות החג זה דומה לחופה שהכל הכינו בה ורק את טבעת הקידושין שכחו.​

 

[גרינפלד]

החסיד הישיש, רבי ישראל הארטין, חי בפולין לפני שפרצה מלחמת העולם השניה. הוא סיפר שבהיותו צעיר לימים, ראה יום אחד ברחוב ורשה יהודי זקן בא בימים, שנשא על כתפיו זגוגית של חלון גדולה וכבדה מאד.

ניגש אליו ר' ישראל, ורצה לסייע לו כמצוות "עזוב תעזוב עמו". הזקן הודה לו, אך הבהיר שאינו זקוק לעזרה.

"שמע נא בחור", הוא אמר, "כבר יותר מתשעים שנות חיים עברו עלי, ברוך ה', ועדיין כוחי במותני. ואם תשאל מנין לי כוחות אלו, אספר לך דברים כהווייתם: פעם עשיתי איזושהי טובה לצדיק רבי בונים מפשיסחא זצ"ל. שאלני הרבי באיזו ברכה הנני חפץ. בקשתי ממנו לברכני, שאזכה להשיא כל צאצאיי בהרחבה, ושתהא הפרוטה מצויה בכיסי תדיר.

"אמר לי הרבי בזו הלשון: 'אברכך, אז דאס זארגן זאלסטו קיינמאל נישט האבן, וויל דער ואס זארגט געבט נישט דער אייבישטער, אז מען בעט איהם געבט ער'. ותרגומו: 'אברכך שלא תדאג לעולמים, כי זה הדואג – אין הבורא נותן לו ולא כלום, ורק אם מבקשים הימנו אזי הוא נותן'".

סיים היהודי הישיש, ואמר: "הנה עברו עלי רוב שנותי, את צאצאיי השאתי בהרחבה מרובה, והפרוטה לא חסרה מכיסי אף פעם, והנך רואה שאף כוחותי עדיין עומדים לי. כל זאת מאחר שאיני דואג כלל, אלא מבקש כל צרכי מהבורא יתברך שמו"​