שירת העשבים

משתמש מוביל
gemgemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
פרסם 15 מאמרים!
הודעות
1,869
תודות
6,610
נקודות
503
י"ז בכסלו ה'תר"פ - רבי יוסף יוזל ב"ר שלמה זלמן הורביץ, הסבא מנובהרדוק, מגדולי מפיצי תנועת המוסר, תלמידו של רבי ישראל מסלנט, ומייסד רשת ישיבות ברוח נובהרדוק שחינכה לעבודה מעשית בדרך המוסר.
מח"ס "מדרגת האדם".
 
ידוע המעשה על הסבא מנובהרדוק זצ"ל, שישב בבדידות כמה שנים בבית אשר ביער, חדר סגור ונעול אין יוצא ואין בא, רק שני חורים בקיר להכניס לו אוכל אשר כלכלו אדם יקר.

הסבא זצ"ל יושב ולומד יומם ולילה על שולחנו, ונר דולק לו למראשותיו להאיר לו הספר, והנה אירע והנר עמד להסתיים ולכבות. חשב "ה סבא " אולי לבקש נר אחר, ולבסוף החליט כי אין זה ממעלת הבטחון לדאוג לנר אחר כל זמן שהנר דולק, ולא אמר דבר, כי אם ישב ולמד כדרכו, בלילה בשעה מאוחרת.

"הסבא" יושב לבדו ביער אין אדם במרחק גדול ממנו, והנר מהבהב הבהובים אחרונים והוא ממשיך מתייגע במשנתו, בטוח בה' שימלא לו כל משאלות לבו הטהור, הבהוב אחרון והנר כבה, החושך עדיין לא הספיק להתפשט בחדר הקטן, ואיש נכנס פתאום והניח נר דולק, ונעלם …

ה"סבא" המשיך בתלמודו, בבוקר נטל את החלק שנותר מהנר, וישימהו בחיקו למזכרת, כעשרים שנה שמר הסבא זצ"ל את הנר, ולאחר עשרים שנה פרצה שריפה בביתו ונשרף גם הנר בתוכם. ה"סבא" זצ"ל לא הצטער על כך, ואמר כי מן השמים הראו לו כי אין צורך בראיות והוכחות למדת הבטחון.

(אוצר פנינים ועובדות – ע"פ "תולדות יעקב" עמו' ל"ח)
 
ברצוני לספר מעשה, שאם עוד לא שמעתם אותו – זה ממש יהלום. הרב'ה שלנו – רבי שלום שבדרון זצ"ל, לשמו ולזכרו תאוות נפש, היה אוהב לספרו. תשמעו. אתם גם כן אחר כך תאהבו לספר את הסיפור הזה…

היה בפולין עשיר גדול, ירא שמים, ידוע ומפורסם, קראו לו דיניס. הוא היה נכבד ותומך תורה גדול. ראשי ישיבות היו באים אליו ליטול את תרומותיו לישיבותיהם.

פעם אחת הגיע ראש ישיבה אחד חשוב, מישיבה נכבדה, נכנס אליו, העשיר הלך והוציא צ'ק, כתב בו סכום כסף, קפלו ומסרו לו. כיון שלא יפה לפתוח בפניו את ההמחאה, רק כאשר יצא החוצה, הביט וראה שנתן לו סכום פעוט ביותר יחסית למה שציפה שיתן לו.

ראש הישיבה התלבט עד שהחליט: אני נכנס אליו שוב ומשוחח. דפק בדלת.

– "שלום, מה קרה?".

– "יש לי משהו לדבר".

– "טוב, תשב".

– "אני יודע, שלפני שבועיים ביקר כאן הסבא מנובהרדוק, ואני יודע שכבודו נתן לו סכום גבוה עשרת מונים מהסכום הרשום בצ'ק שבידי, זאת בזמן שבישיבה שלו לומדים פחות תלמידים מאשר בישיבה שלי. אמנם בנובהרדוק יש הרבה תלמידים, אבל אצלי יש יותר. לכן נכנסתי לשאול: אנא ממך, גלה לי את הסוד, למה הוא זכה ואני לא?".

– "ככה? אתם שואלים? אז באמת אגיד לכם את התשובה". פתח את פיו ואמר:

"לפני שהגעת, ישבתי כאן בסלון, רגל על רגל, עם פייפ גדול ועישנתי. שמעתי דפיקה בדלת, בקושי שמעו את הדפיקה. אמרתי למשרת – 'כמדומני שמישהו דופק'. הוא אמר – 'לא שמעתי'.

– "'לא, אני חושב שדפקו, לך ותראה'.

-"'הו, הגיע ראש ישיבה' – הכריז השמש.

"נכנסת אלי, ואתה כאילו משתחווה כמעט עד הרצפה, ממש פחדתי שחלילה לא תתהפך… עד כדי כך. ברוך ה', ראיתי שאתה מזדקף, התקרבת, ישבת על ידי, וחלילה לא התחלת לדבר מילה עד שהתחלתי לדבר, הלא הגדול צריך לדבר קודם, נכון? זה מה שראיתי.

"מה שלא ראיתי – לא ראיתי, אני מדבר רק מהחיצוניות שראיתי.

"ואני מתאר, וכבוד הרב יאמר לי את האמת [אינני מאמין שכך ממש הוא דיבר לאותו ראש ישיבה, אני מרחיב כדי שנבין את המשמעות]: לפני שבאת אלי, מה עשית? נכון הלכת להתלבש בגדי שבת, שתיראה הגון. וסידרת עשר פעמים את הזקן, ואת העניבה כמובן סידרת, אחרי זה הלכת לרבנית ושאלת האם הקאפלוטש עומד טוב, כי הרבה פעמים אתה שקוע בתורה ומעירים לך שהכובע מקומט או לא במקום. כך יצאת לדרך וב"ה הנה אתה מגיע אלי בדחילו ורחימו.

"חשבתי לעצמי: מדוע ראש ישיבה כל כך חשוב, מכבד אותי? וכי אני תלמיד חכם? צדיק? מה אני?

"עד שהבנתי: אהה, אני יודע למה הרב מכבדני כל כך, כי יש לי כסף. אז הרב נתן לי להבין שהכסף הוא דבר חשוב מאד, שאפילו ראש ישיבה שהוא מלא תורה צריך להתכופף אלי, ואם כסף כל כך חשוב, למה לא אשאיר אותו לעצמי? מדוע אתן לך את הכסף?

"כעת אספר לך מה קרה לפני שבועיים, כאשר ביקר כאן הסבא מנובהרדוק. גם אז ישבתי על הכסא, רגל על רגל. פתאום אני שומע בומבה בדלת, פצצות. חשבתי מלחמה. אמרתי למשרת – לך תראה מי רוצה לשבור לי את הדלת.

"המשרת עוד לא הספיק להגיע עד הדלת, והסבא מנובהרדוק כבר היה באמצע הסלון, התיישב לידי, החזיק בצווארון של החולצה שלי ונענע אותי מעט, קרא בהתרגשות: 'דניס'ל, דניס'ל! (אין 'רב' ואין כלום) מה יש לך, כסף? כסף זה בוץ! זבל! אבל דניס'ל תשמע מה שאני מדבר אליך…'.

"חשבתי שאני נופל על הרצפה מרוב הלם מהדברים שלו.

"והוא ממשיך: 'כסף זה באמת בוץ, כסף זה כלום; אבל, אם תתן את הכסף לתורה, אז תהיה המאושר הגדול. אתה שומע? ואם לא – אתה לא שווה קליפת השום, שום דבר לא!'

"הרהרתי לעצמי מעט והגעתי למסקנה שהוא צודק, נתתי לו את המפתח של הכספת, שילך ויקח כמה שהוא חושב שמגיע לו…"

עד כאן הסיפור הנפלא.

געוואלד! "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"!

ומה אתם חושבים, שאלו דיבורים בעלמא? כך באמת היא תורת ה' – אמת, "צדקו יחדיו". מי שלומד מרגיש את מתיקות התורה, את הגעשמאק, את ה"והערב נא" שבכל קושיה של התוספות. "אמר אביי", "אמר רב חסדא", א מתיקות!



(מתוך הספר 'יחי ראובן – הגדה של פסח)
 
לילה, כבר אחר חצות, כל בני העיירה ישנים את שנתם הערבה אחר יום עבודה מפרך, ורק שמש בית הכנסת הנאמן עומד על משמרו ומנקה את בית הכנסת. הרי כבוד בית הכנסת חשוב לו עד מאוד, למחרת יבואו המתפללים והלומדים, והמקום לא יהיה נקי, זה הרי לא יתכן.

והנה לפתע מבחין השמש בצל אדם המתהלך בבית הכנסת, פלא גדול הוא זה, מי הוא אותו האיש? ומה הוא עושה בשעות אלו בבית הכנסת? כאשר התקרב אליו השמש הוא מבחין כי אדם זה אינו אחר ממי שהיה נקרא בפי כל 'הגנב של העיירה'. שמח השמש על מציאתו הנפלאה, ואמר בלבו: 'הנה הגיע העת בו אתפוס אותו על חם בגניבתו, ויהיה סוף סוף בסיס לחשדנו'. אך לא כך היה, השמש מבחין כי הגנב צועד לכיוון ארון הקודש, מנשק את הפרוכת ומתחיל לבכות. על מה יש לגנב לבכות? תמה השמש, אולי צרה גדולה בביתו? או שמא בא הוא לבכות על מיתון קשה בעבודתו? סקרנותו של השמש לא ידעה גבולות, והנה הוא שומע שהגנב מבקש מריבונו של עולם: 'אנא ברחמיך הרבים, תן לי רוח הקודש!!' וחזר על בקשתו כמה וכמה פעמים, בתפילה נרגשת מעומק הלב.

השמש כבר לא יכול היה יותר להתאפק, והחליט שהוא יצא ממחבואו וייחשף בפני הגנב, ואז הוא פונה אל הגנב בחשיכה: "אמור לי בבקשה מדוע ביקשת רוח הקודש? וכי זה כל מה שחסר לך? לשם מה נצרך אתה לרוח הקודש? במה היא תועיל לך?"

ענה לו הגנב: "מדוע פליאה היא בעיניך? יודע אתה כמה עבודתי קשה ומפרכת. בלילות החורף הקרים, כאשר הגשמים והשלגים מזעפים ברחובות, מוסר אני את נפשי ויוצא מביתי החמים אל חשכת הליל, ומחפש 'פרנסה'. החשבת מעודך כמה גבורה עילאית נצרכת לגנב לפרוץ אל בית לא לו כשהוא סגור ומסוגר, ולא עוד כאשר כבר הגעתי אל הבית המדובר, כמה קשה למצוא את ארנקו של בעל הבית, או את מקום המחבוא של הכסף המזומן שלו? הרי לא פעם קרה שאחרי שעות של עמל ויגיעה לא הצלחתי במשימתי, והארנק לא נמצא, ולא הבאתי טרף אל ביתי. ואת כל החיפושים הללו אני עושה בפחד ובאימה שמא מי מבני הבית יתעורר ויפריע לי בעבודתי המייגעת…!!! אילו היה לי רוח הקודש, כל זה היה נחסך ממני, הרי הרוח הקודש היתה מגלה לי מיד אל איזה בית כדאי הפעם לפרוץ, והיכן נמצא בו הארנק, הממון או הכספת".

בספור או משל זה מבאר הסבא מנובהרדוק את פשר התנהגותו של בלעם: הנה בלעם כבר זוכה לדבר עם הקב"ה, הרי הוא שם את המילים בפיו, זו זכיה עצומה של רוח הקודש, של נבואה, אבל הוא אינו משכיל להשתמש עם כוחות אלו לטוב, הוא מנצל אותם לקללה, ולרווח של כבוד וממון בדרכים עקלקלות ולא ישרות, בדיוק כפי מנהגו של הגנב המסופר, הוא כבר מבקש רוח הקודש, אך הוא חפץ להשתמש בו לדברים רעים. (הרב ישראל ליוש)
 
רבי יוסף יוזל נולד בשנת תר"י בעיר 'קורטוביאן' לאביו הגאון רבי שלמה זיו זצ"ל רב העיירה. בבית גדול ששימש לאכסניה לרבנים וגאונים רבים גדל רבי יוסף יוזל, עם שלושת אחיו וארבע אחיותיו.

בנערותו גילה כשרונות מיוחדים, ומסר בעיירתו שיעורים, וכתב חיבור על ספר 'קצות החושן'.

כשהיה בן שמונה עשרה נשא את אשת נעוריו מהעיירה 'שווקשנה', ובין האירוסין לנישואין נפטר חותנו, ופרנסת אלמנתו ושמונת ילדיה נפלה על כתפיו, והוא נאלץ לצאת למסחר, וכישוריו המיוחדים עזרו לו גם בזאת.

במסחרו הגיע פעמים רבות לעיר 'ממל', שם הכיר את מורו ורבו הגאון רבי ישראל סלנט'ער זצ"ל, ואחר שדבק בו, עזב את עסקיו והתמסר כולו ללימוד תורה ומוסר, בכולל ב'קובנה', יחד עם הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל, הגאון רבי נפתלי אמסטרדם זצ"ל ועוד.

לאחר תקופה, עבר עם אשתו ובנו ל'סלובודקה', שם הסתגר לתקופה ארוכה שלא בא במגע עם איש, רק עסק בתורה ועבודת ה'.

הגאון רבי שמחה זיסל זיו, 'הסבא מקלם' זצ"ל התנגד מאוד להסתגרותו ושכנע אותו לצאת ולהשפיע מתורתו ויראתו לציבור, ואכן החל לערוך מסעות חיזוק ברחבי רוסיה ופרבריה.

בשנת תרנ"ו פתח את ישיבתו המרכזית בעיר 'נובהרדוק', ובנוסף פעל לייסד ישיבות ובתי מדרש דומים בערים עם אוכלוסייה יהודית גדולה, שפעלו ברוח שיטתו המוסרית.

בשנת תרע"ד כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, למרות הקושי בקיום עולם הישיבות, המשיכה ישיבת נובהרדוק לפעול ביתר שאת, ומפני החשש מהצבא הגרמני ורוחות ההשכלה, החליט להעביר את ישיבתו לעיירות הפנימיות של רוסיה, עד שהגיע בשנת תרע"ה לעיר 'הומל' הרחוקה משדות הקרב.

בשנת תרע"ט עבר עם חלק מתלמידיו ל'קייב', שם התקבצו פליטים רבים והיה מחזקם ומעודד את רוחם. בסמוך לחג הסוכות פרצה מגפה בעיר 'קייב', ממנה נספו יהודים רבים, ביניהם כמה מתלמידי הישיבה. הסבא עזר בכל כוחו לחולים, עד שנדבק אף הוא במחלה שממנה לא קם.

בשנת תשכ"ג פונה בית הקברות היהודי ב'קייב', והעלו את עצמותיו לארץ ישראל בלוויית רבבות, ביום י"א בסיון, ונטמן בהר המנוחות בירושלים ת"ו. (הרב ישראל ליוש)
 
מידת הביטחון של מרן הסבא מנובהרדוק זי"ע הלא היא מן המפורסמות. מעולם לא דאג את דאגת המחר בשום ענין, כפי שעוד יסופר, וגם לא התרגש מאף מאורע גדול ומסוכן ככל שיהיה, ולא זז בעבור שום מקרה כמלוא נימה משגרת חייו הרוחניים…

עוז בטחונו בקב"ה ניכר מאוד בשנות האימה, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה, כאשר התמוטטו מוסדי תבל, והישיבות התקשו לכלכל את בניהם, רבים מבני הישיבות חזרו לבתיהם לבקשת ההורים, ורק ישיבת נובהרדוק עמדה כצור איתן, ולא זו בלבד שלא סגרה את שעריה, עוד הסבא הכריז ופרסם בעיתונים שהישיבה נכונה לקלוט את כל התלמידים שיבואו.

השמועות דברו על כך שהסבא מבטיח שמי שיבוא לישיבה ינצל מגיוס לצבא, ואכן המוני בחורים הצטרפו לספסלי ישיבת נובהרדוק.

ובכל אותה העת, למרות המצב הבלתי ברור בעולם כולו, עת מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, לא חדל הסבא מלייסד ישיבות נוספות, כשהוא עומד על גבן, תומך, מעודד וממריץ.

בשנה האחרונה לחיי הסבא, המלחמה התנהלה בשיא תוקפה, אך בביתו של הסבא, כאמור, התנהלו החיים כסדרן. פעם אחת, במוצאי שבת, רצה הסבא להבדיל כשהכוס כבר היתה מונחת בידו, ולפתע פרצה לעיירה קבוצת פורעים, וברחוב נשמעו מטחי יריות כבדים, שלא פסחו אף על חצרו של הסבא, ואט אט התקרבו הפורעים לביתו, ובני הבית מיהרו להסתתר.

אך הסבא כדרכו בקודש לא זז ולא נע, מלא בטחון בקב"ה, שהפורעים לא יגעו בו לרעה, המשיך לעמוד כשכוס ההבדלה בידו, והמתין לעת שיוכל להבדיל.

כעבור כמה רגעים, הוא הבדיל על הכוס בשלווה. תלמידיו העידו שקולו היה רצוף וגופו היה רגוע ואף טיפת יין אחת לא נטפה מן הכוס. (הרב ישראל ליוש)
 
לא רק מעצמו תבע לבטוח בקב"ה בשלמות, גם מתלמידיו ומהיהודים שהתדפקו על דלתו, תבע כן.

יהודי פנה אליו בבקשה שיברך את בנו השוכב על ערש דווי ונוטה למות. "עליך להשתדל להביא רופא מפורסם, מומחה גדול שיציל את בנך מן הסכנה" – אמר לו הסבא – "אך התשלום על כך רב מאוד… מאה רובל…" בלית ברירה הסכים האב לשלם את מיטב כספו, העיקר שבנו יתרפא…

"כוונתי היתה" – הסביר לו הסבא – "שעליך לשכור עשרה אנשים שיתפללו על בנך החולה, ויאמרו 'אמן יהא שמיה רבא' בכוונה, כהבטחת חז"ל שהעונה 'אמן יהא שמיה רבא' בכל כוחו קורעין לו גזר דינו…"

"מאה רובל…!?" – החל האיש לקבול על השכר המרובה של המתפללים – "כל כך הרבה כסף צריך לשלם להם…? ומי אמר כלל שזה יועיל….?"

"הכיצד תעזור תפילתך" – הוכיח אותו הסבא – "אם אתה בעצמך מסתפק ביעילותה וביכולתה לרפא לפחות כמו הרופא המומחה….? הרי רק הוא ית' רופא כל בשר הנאמן, ברצותו מחיה וברצותו ממותת…" (הרב ישראל ליוש)
 
מרן הסבא מנובהרדוק זי"ע מביא דברי הזוהר הקדוש שכיון שראה המלאך שאינו יכול לפגוע בתורתו של יעקב, פגע ב'תמכין דאורייתא' שלו.

מבואר, אומר הסבא, שאכן אין בכח היצר הרע ליגע בלימוד תורה עצמו, ולכן פוגע באמצעים הנדרשים לאדם כדי ללמוד.

ומכאן יש לימוד לדורות הבאים, כי מעשה אבות סימן לבנים, שבאמת בכל מה שנוגע לגוף לימוד התורה, יקשה מאוד על היצר הרע להחלישו, וכל עיקר עבודתו ופעולתו הוא ב'תמכין דאורייתא', שאלות החיים ודאגתם, והתנאים הנלווים הנצרכים לאדם כדי לישב ללמוד בשלווה

וזהו מה שאמרו חז"ל (חולין צא א) חד אמר שהיצר הרע נדמה לו כעכו"ם וחד אמר שהוא נדמה כתלמיד חכם, ונראה שלא נחלקו, אלא אלו שני דרכים בתחבולות היצר להחליש ה'תמכין דאורייתא' של הלומד תורה. פעמים שיבוא אליו כעכו"ם היינו שיבלבל אותו בדעות כוזבות של כוחי ועוצם ידי, ושאר טענות משונות המונעות אותו מלהשקיע בלימוד התורה, ופעמים שיבוא אליו כתלמיד חכם, שיבוא אליו עם סברות שאף לפי התורה, אין לו ללמוד כל כך בהתמדה, ויגייס ל'טובתו' מאמרי חז"ל: 'יפה תלמוד עם דרך ארץ' ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה', ועוד כהנה סילוף מאמרים, כדי לעקמו מדרך טוב, והסבא מאריך שם (דרכי הבטחון פרק י"ב) עוד בתחבולות היצר והעצות להישמר מהן.

ומסיים מאמרו: "והחובה רבה על המבקש ה' באמת, שישמור עצמו בתחילה שלא יהיה נאחז בסבך של 'תמכין דאורייתא', היינו החשבונות של שאלת החיים, ומצב הכבוד שלו בחיי החברה, ועליו להימסר עצמו אל התורה, ולפרוק מעל צווארו עול חשבונות הרבים, שעל ידי זה יתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם". (הרב ישראל ליוש)
 
תקצר היריעה ויכלה הדיו אם נספר אף מעט מהתגברותו של הסבא זי"ע על יצרו, ומשליטתו המלאה עליו בכל שטחי החיים, הן ביראתו שקדמה לחכמתו, והן במידותיו הנאצלות, להרנין לב נדכאים ושפלים…

די אם נספר כיצד עזב את עולם המסחר שעסק בו, ונזרק באחת כל כולו לעולם התורה והיראה…

כאשר פגש הסבא לראשונה את הגאון רבי איצל'ה בלאזר מפטרבורג זצ"ל, שאל אותו ר' יצחק: "לאן פניך מועדות?", "ללייפציג, לסחור ביריד!" – השיב הסבא.

"ותורה מה תהא עליה?" – שאל ר' איצל'ה, "צריך אני לפרנס את משפחתי" – ענה הסבא – "אם לא אתעסק במסחר, במה נחיה…?"

"ובמה נמות…" – הוסיף ר' איצלה לייסר את הסבא – "מה נענה ביום הדין…?!"

דברי רבי איצלה שיצאו מן הלב, נכנסו היטב לליבו של הסבא, והציתו בו שלהבת קודש ומיני אז דבק בתורת המוסר והיראה. (הרב ישראל ליוש)
 
בעקבות הפגישה עם הגאון רבי ישראל סלנט'ער זצ"ל שתתואר כאן, דבק בו הסבא זי"ע והלך אחריו כשבוי ביד שוביו…

היה זה באחד ממסעותיו של הסבא לעיר 'ממל', שם פגש את רבי ישראל ושוחח עמו בעניינים העומדים ברומו של עולם. תוך כדי שיחתם נודע לרבי ישראל שהסבא כבר שכר עגלה כדי לחזור הביתה בתום הפגישה, ואז האיץ בו רבי ישראל שיחזור לאכסנייתו, כי אולי יחפש אותו העגלון, ומשלא ימצא אותו, תגרם לו עגמת נפש, "על אף שיחתנו החשובה" – הסביר רבי ישראל – "אסור לעשות זאת על חשבון הזולת…"

רגישותו של רבי ישראל, הקסימה מאוד את הסבא, ומיני אז נקשר בו ובתורתו, עזב את מסחר העולם הזה ודבק בחיי העולם הבא. (הרב ישראל ליוש)
 
הרבנית ע"ה ספרה שתמיד כאשר חזר מבית המרחץ בערב שבת, היה חסר אחד מבגדיו, וכשנשאל על כך, התברר שמסר את הבגד לאחד הנזקקים.

תלמידו הג"ר ירוחם ורהפטיג זצ"ל סיפר שפעם בא לפנות בוקר לחדרו וראה שהדלת הפנימית מפורקת, לאחר העיון ראה שהסבא ישן עליה כשהוא מכוסה בגלימתו, ועל מיטתו ישן אחד הבחורים.

פעם בא אליו בחור מהישיבה ובפיו בקשה: "עלי לשוב לביתי ואין בידי פרוטה להוצאות הדרך…!", מיד לקח הסבא מבתו הכלה את טבעת האירוסין שקיבלה מחתנה, הוא משכן אותה ולווה תמורתה כסף ונתן לבחור הנזקק. (הרב ישראל ליוש)
 
היה ירא חטא מאוד. פעם הלך ברגל מ'ברדיטשוב' ל'זיטומיר', ולא הסכים לעלות לעגלה בשום אופן, כי חשש לשעטנז בכיסאות.

תלמידו המובהק הג"ר יואל ברנצ'יק זצ"ל הצטרף אל הסבא בדרכו לייסד ישיבה ב'ביאלסטוק', הם הלכו ברגל כל הלילה, ורק לפנות בוקר נזדמנה להם עגלה, ומחמת עייפותם הרבה נרדמו מיד כשהתיישבו בה.

לפתע התעורר הסבא בבהלה, ושאל בחרדה: "האם איחרנו זמן קריאת שמע?", "לדעת הגר"א עדיין לא איחרנו זמן קריאת שמע!" – ענה ר' יואל.

לאחר שבע שנים נפגשו שוב הסבא ור' יואל, ושוב שאל אותו הסבא: "האם אתה בטוח שלא איחרנו בשעתו זמן קריאת שמע, או שאמרת כן להפיס את דעתי….?"

וכעבור שש שנים, שוב נפגשו הרב והתלמיד, ושוב אמר הסבא לר' יואל: "עדיין חוששני לאותו איחור זמן קריאת שמע…" (הרב ישראל ליוש)
 
פעם בערב שבת השאיל משכנו לאכסניה, תושב מוסקבה, מברשת לנקות את בגדיו לכבוד שבת, כשרצה להשיב לו אותה, גילה כי הלה כבר הלך לבית הכנסת לתפילת 'קבלת שבת', וכשרצה לעשות זאת במוצאי שבת, התברר כי הלה ארז את מטלטליו ועזב כבר את האכסניה.

המברשת נותרה בידי הסבא, והצטער מאוד על שאינו יכול להשיבה לבעליה, ומאז תמיד היה מחזר אחר אותו אדם, ובכל מקום שהגיע חיפש אחריו או אחר מכריו.

שבע שנים אחרי אותה שבת, פגש באחת ממסעותיו אדם שהציג עצמו כמוסקבאי, וכמובן מיד שאל אותו הסבא אם הוא מכיר את בעל המברשת, וכששמע הסבא כי הלה שכנו של המשאיל, שמח שמחה גדולה עד מאוד, ומסר לידו את המברשת על מנת שישיבה לבעליה… (הרב ישראל ליוש)
 
מרן הסבא מנובהרדוק זי"ע מאריך לבאר בספר 'מדרגת האדם' (בדרכי הביטחון פרק ג') שכל ענין המקלות שפיצל יעקב אבינו ליחם הצאן, לא היה חיסרון באמונה ובביטחון, כי דאג על משכורתו, אלא עשה כך כפועל שעושה מלאכתו באמונה, כי עי"ז יתרבו הצאן יותר, כי בלי הצבעים לא יתכן העיבור, עיין שם.

ומכל מקום, אף שהיה יעקב אבינו שלם במדרגת הביטחון, אף על פי כן העידו חז"ל כי לפי מדרגתו העליונה במדת הביטחון נחשב לו למכשול מה שחשב אודות מחר, ואף שנתבאר שלא היה זה חיסרון בביטחון ודאגה על המחר, מכל מקום דקדקו עמו כי אל לו לחשוב על מחר כלל, ולפי דרגתו העליונה נחשב לו לפגם.

ולו הלך תיכף מלבן ולא היה מתעסק כלל על ענין המחר, לא ארע מעשה דינה, שהיה כעונש על דבריו, כדברי המדרש הנ"ל.

ומסיים הסבא ומקיש הדברים למעשה: "וכל שכן מי שמהרס כל מעמדו במדרגת הביטחון בשביל דאגת מחר, שכל דאגתו הוא בעיקר לענין שאלות החיים של מחר, ודאי שאין לך מכשול גדול מזה". (הרב ישראל ליוש)
 
הסבא מנובהרדוק זי"ע גדול הבוטחים בה', וכגודל בטחונו כך מיעוט השתדלותו, היה סמוך ובטוח שחסרונותיו יתמלאו, אם חפץ בכך ה', ולא טרח עבורם מאומה.

מפורסם הסיפור שפעם ישב הסבא בבית ההתבודדות בלב היער, ולמד לאור הנר, עד שהוא כבה לאיטו. הצטער הסבא על ביטול התורה שנגרם מכך, אך שם בטחונו בקב"ה שאם אכן מגיע לו אור, הוא יגיע.

והנה לפתע הגיע אדם בלתי מוכר הגיש לסבא נר ונעלם. הסבא שלא הכיר את מוסר הנר, הבין כי יד ההשגחה זימנה לו את הנר, ועל כן הצניע את שארית הנר, כעשרים וחמש שנה, לזכר הנס שאירע עמו בעבור בטחונו בקב"ה.

לימים פרצה שריפה בנובהרדוק ובין שאר החפצים שנשנרפו, נשרף גם הנר. שמח הסבא ואמר: "מן השמיים מורים לי שאין יותר צורך באות ומופת על דרך הביטחון שלי, הלא היא מציאות קיימת…."

תלמידו, הסטייפלער זי"ע, הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל חיבר שיר על מעשה זו:

ביער גדול וגבוה

בין שדרות שקמה

בית קטן קבוע

משנות קדם הוקמה

ואחד קדוש ונורא

מתבודד לו שמה

ועוסק בקדושה ובטהרה

בתורת ה' תמימה

ויעמול בתיקון המידות

וירדפם עד חרמה

והשיג כל חמודות

והתמימות והערמה

ועל בטחונו בקונו

הנפלאה והרוממה

נתן ליבו ועינו

מימים ימימה

ובפרוס חשכת הליל

בנפול היקום בתרדמה

יגבור הצדיק חיל

בלימוד המוסר בנעימה

ובאחת הלילות

וזה שעות כמה

לומד הצדיק בהתפעלות

בהשתפכות הנשמה

ושעה אחר שעה

חולפת ונעלמה

והנר דולק בדומיה

עדי שמנו נשלמה

והצדיק אביר תקותו

ובטחונו בקונו עצומה

להיות אור בביתו

היפלא מה' מאומה

הנר אך כבה

ואיש נכנס פנימה

ונר הניח בענווה

ויעלם האיש פתאומה.

(הרב ישראל ליוש)
 
ספור דומה מספר הסבא זי"ע באחת משיחותיו על אדם אחד, וידוע שזה ארע לו עצמו.

הוא ישב פעם בתחנת רכבת בדרכו למחוז חפצו ולא היה בידו פרוטה עבור כרטיס הנסיעה. התיישב לידו אדם שהכירו ושאל אותו אם יש לו עבור הוצאות הדרך? ומשנענה בשלילה, שאל אותו: "אם כן, הכיצד תסע?" "אל דאגה" – ענה לו הסבא – "יש עוד זמן, עד שהרכבת תגיע, בוטח אני בה' שיהיה לי כרטיס…"

הדקות עוברות, הרכבת עומדת לצאת מהרציף וכרטיס הנסיעה בושש מלבוא, אך הוא בשלוותו, והחבר רוטן על הסבא וזועק: "מאין לך הבטחון הזה…?! וכי עם בטחון אפשר לשלם ברכבת…?!" אך הסבא בשלו, לא מתרגש מזעקות חברו, ממשיך לבטוח בקב"ה שאם הוא צריך ליסוע ברכבת זו, הכרטיס המיוחל בוא יבוא…

והנה הרכבת כבר צופרת את צפירת תזוזתה, ולפתע רץ לעברו אדם מבוהל ואומר: "אולי אתה צריך כרטיס נסיעה לרכבת… קניתי כרטיס והתחרטתי… קח אותו בלא לשלם, חבל שהוא יילך לאיבוד…", הודה לו הסבא מאוד, ועלה על הרכבת.

"ההוא שקינטר" – אמר הסבא בשיחה – "הרי עליו להודות ולומר: 'עתה ידעתי כי גדול ה'…', אך לאחר תקופה כשפגש אותו, במקום להודות בטעותו, המשיך לרטון: "איזה הפקרות זו לבטוח בה' ולחכות עד הרגע האחרון. מה היה קורה אילו לא היה בא הכרטיס…?!" (הרב ישראל ליוש)
 
וכהנה וכהנה, סיפורים רבים על בטחונו בקב"ה בתכלית. כך היה בערב פסח כשלא היה בביתו פרוטה לצרכי החג, וכשכל בני ביתו דואגים אמר: "כמו שהשמש סובב, כך תשועת ה' כהרף עין" ולפתע ממש בערב פסח, התקבל בדואר סכום כסף שהספיק לכל צרכי החג לביתו ולכל הסמוכים על שולחנו.

וכך גם היה כאשר הגיע עם תלמידו הג"ר יואל ברנצ'יק זצ"ל לבית הבדידות, ולא היה במקום מיטות ללון. הסבא הרגיעו ואמר: "בעזהי"ת נמצא מצעות ללון…" הלכו ביער, והנה מולם בא איכר ועל עגלתו חבילות קש.

לאחר דין ודברים עמו הסכים למכרם להם, אך בתחילה רצה סכום כסף גדול והסבא סירב לשלם לו סכום זה מכספי הישיבה. אחר שנפרדו ממנו בלא הסכמה, רץ לעברם האיכר והסכים למכור להם במחיר המוזל… (הרב ישראל ליוש)
 
גם כאשר עסק בענייני הישיבה, שם מבטחו בה'. פעם הלך עם תלמידו הג"ר הלל ויטקינד זצ"ל לאחר מן העשירים שהתגורר בקצה העיירה, הם הלכו ברגל בקור גדול והתבוססו בבוץ.

"האם לא כדאי שנזמין עגלה שתקל עלינו…?" – הציע ר' הלל לסבא, אך הסבא סירב…

למרות בקשותיו של הסבא והסבריו על מצבה הכספי הקשה של הישיבה, סירב הגביר לתרום כסף, בטענה שזה עתה הוזיל מכספו עבור עניינים אחרים שיותר קרובים לליבו.

כאשר יצאו, פנה הסבא לר' הלל וביקשו שיזמין כרכרה כדי לשוב לישיבה. "מאי שנא" – תמה ר' הלל – "מדוע בהלוך, כשחשבנו שנקבל כסף, הסבא סירב, ועתה שאין בידינו כסף, הסבא רוצה להזמין כרכרה…?

"אכן" – הסביר לו הסבא – "בהלוך סמכנו על הגביר, ולכן לא רציתי לקחת כסף מהישיבה עבור נוחיותנו, עתה, שלא קיבלנו מאומה, הרי אנחנו סומכים רק על הקב"ה שהוא ימציא לנו את צרכי הישיבה… וכי קשה לקב"ה להוסיף לנו גם עבור נסיעה זו…?!"

מספרים, שכאשר שמע הגביר את גודל בטחונו בקב"ה, התאמץ ותרם כסף לישיבה. (הרב ישראל ליוש)
 
ר' דוד זריצקי חיבר אודותיו ספר נפלא בשם "גשר צר".
(אמנם מן הראוי לציין שככל הידוע הוא לא נצמד לגמרי לעובדות, אלא להלך הדברים...)
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓