ברצוני לספר מעשה, שאם עוד לא שמעתם אותו – זה ממש יהלום. הרב'ה שלנו – רבי שלום שבדרון זצ"ל, לשמו ולזכרו תאוות נפש, היה אוהב לספרו. תשמעו. אתם גם כן אחר כך תאהבו לספר את הסיפור הזה…
היה בפולין עשיר גדול, ירא שמים, ידוע ומפורסם, קראו לו דיניס. הוא היה נכבד ותומך תורה גדול. ראשי ישיבות היו באים אליו ליטול את תרומותיו לישיבותיהם.
פעם אחת הגיע ראש ישיבה אחד חשוב, מישיבה נכבדה, נכנס אליו, העשיר הלך והוציא צ'ק, כתב בו סכום כסף, קפלו ומסרו לו. כיון שלא יפה לפתוח בפניו את ההמחאה, רק כאשר יצא החוצה, הביט וראה שנתן לו סכום פעוט ביותר יחסית למה שציפה שיתן לו.
ראש הישיבה התלבט עד שהחליט: אני נכנס אליו שוב ומשוחח. דפק בדלת.
– "שלום, מה קרה?".
– "יש לי משהו לדבר".
– "טוב, תשב".
– "אני יודע, שלפני שבועיים ביקר כאן הסבא מנובהרדוק, ואני יודע שכבודו נתן לו סכום גבוה עשרת מונים מהסכום הרשום בצ'ק שבידי, זאת בזמן שבישיבה שלו לומדים פחות תלמידים מאשר בישיבה שלי. אמנם בנובהרדוק יש הרבה תלמידים, אבל אצלי יש יותר. לכן נכנסתי לשאול: אנא ממך, גלה לי את הסוד, למה הוא זכה ואני לא?".
– "ככה? אתם שואלים? אז באמת אגיד לכם את התשובה". פתח את פיו ואמר:
"לפני שהגעת, ישבתי כאן בסלון, רגל על רגל, עם פייפ גדול ועישנתי. שמעתי דפיקה בדלת, בקושי שמעו את הדפיקה. אמרתי למשרת – 'כמדומני שמישהו דופק'. הוא אמר – 'לא שמעתי'.
– "'לא, אני חושב שדפקו, לך ותראה'.
-"'הו, הגיע ראש ישיבה' – הכריז השמש.
"נכנסת אלי, ואתה כאילו משתחווה כמעט עד הרצפה, ממש פחדתי שחלילה לא תתהפך… עד כדי כך. ברוך ה', ראיתי שאתה מזדקף, התקרבת, ישבת על ידי, וחלילה לא התחלת לדבר מילה עד שהתחלתי לדבר, הלא הגדול צריך לדבר קודם, נכון? זה מה שראיתי.
"מה שלא ראיתי – לא ראיתי, אני מדבר רק מהחיצוניות שראיתי.
"ואני מתאר, וכבוד הרב יאמר לי את האמת [אינני מאמין שכך ממש הוא דיבר לאותו ראש ישיבה, אני מרחיב כדי שנבין את המשמעות]: לפני שבאת אלי, מה עשית? נכון הלכת להתלבש בגדי שבת, שתיראה הגון. וסידרת עשר פעמים את הזקן, ואת העניבה כמובן סידרת, אחרי זה הלכת לרבנית ושאלת האם הקאפלוטש עומד טוב, כי הרבה פעמים אתה שקוע בתורה ומעירים לך שהכובע מקומט או לא במקום. כך יצאת לדרך וב"ה הנה אתה מגיע אלי בדחילו ורחימו.
"חשבתי לעצמי: מדוע ראש ישיבה כל כך חשוב, מכבד אותי? וכי אני תלמיד חכם? צדיק? מה אני?
"עד שהבנתי: אהה, אני יודע למה הרב מכבדני כל כך, כי יש לי כסף. אז הרב נתן לי להבין שהכסף הוא דבר חשוב מאד, שאפילו ראש ישיבה שהוא מלא תורה צריך להתכופף אלי, ואם כסף כל כך חשוב, למה לא אשאיר אותו לעצמי? מדוע אתן לך את הכסף?
"כעת אספר לך מה קרה לפני שבועיים, כאשר ביקר כאן הסבא מנובהרדוק. גם אז ישבתי על הכסא, רגל על רגל. פתאום אני שומע בומבה בדלת, פצצות. חשבתי מלחמה. אמרתי למשרת – לך תראה מי רוצה לשבור לי את הדלת.
"המשרת עוד לא הספיק להגיע עד הדלת, והסבא מנובהרדוק כבר היה באמצע הסלון, התיישב לידי, החזיק בצווארון של החולצה שלי ונענע אותי מעט, קרא בהתרגשות: 'דניס'ל, דניס'ל! (אין 'רב' ואין כלום) מה יש לך, כסף? כסף זה בוץ! זבל! אבל דניס'ל תשמע מה שאני מדבר אליך…'.
"חשבתי שאני נופל על הרצפה מרוב הלם מהדברים שלו.
"והוא ממשיך: 'כסף זה באמת בוץ, כסף זה כלום; אבל, אם תתן את הכסף לתורה, אז תהיה המאושר הגדול. אתה שומע? ואם לא – אתה לא שווה קליפת השום, שום דבר לא!'
"הרהרתי לעצמי מעט והגעתי למסקנה שהוא צודק, נתתי לו את המפתח של הכספת, שילך ויקח כמה שהוא חושב שמגיע לו…"
עד כאן הסיפור הנפלא.
געוואלד! "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"!
ומה אתם חושבים, שאלו דיבורים בעלמא? כך באמת היא תורת ה' – אמת, "צדקו יחדיו". מי שלומד מרגיש את מתיקות התורה, את הגעשמאק, את ה"והערב נא" שבכל קושיה של התוספות. "אמר אביי", "אמר רב חסדא", א מתיקות!
(מתוך הספר 'יחי ראובן – הגדה של פסח)
