כדי ללמוד קצות בצורה נכונה האם יש איזה כיוון או דרך כדי להבין את דברי הקצות בצורה נכונה וישרה.
אשמח להציג בפניכם סיכום על סימן כ"ח סק"א בקצות החושן.
זה בעצם העקרונות שעליהם הקצות יושב, וכן כלולים בתוכו דברי הנתיבות והמושבב.
אשמח מאוד האם נראה לכם זה סיכום ברור מובן או להיפך ומה עוד צריך לההשתפר.
ב"ה
חיוב לצאת יד"ש, כח סק"א.
א.
ביסוד דברי הקצות נראה דלדבריו בכל מקום שחייב לצאת יד"ש פי' שחייב מן הדין ורק שהתורה אסרה על ב"ד להתערב בכזה מקרה, בין מפני שחסר במעשה ההיזק כגון גרמא ובין מפני שהתורה פטרה בזה כגון קלב"מ, הנה אין זה פטור על התשלום אלא הפטור הוא על הב"ד, וזה מעין שהב"ד מסתלק מן הדין מפני שהתורה אסרה לחייבו דרכם.
והעולה מזה א. שבכל מקום שאמרינן שחייב לצאת יד"ש חיובו הוא ממוני ב. אם נמצא שייתכן לחייב את האדם שלא דרך הב"ד כגון תפיסה לא מפקינן מיני' הואיל וזה הדין.
ב.
המהרש"ל ס"ל, שבכ"מ שחייב לצאת יד"ש פי' שפטור מצד הדין ורק שלפנים משורת הדין חייב לשלם, ולכך אין ב"ד יכולים לחייבו, אך במקום שהסיבה שב"ד לא יכול לחייבו משום שב"ד מחייבו חיוב אחר כגון קלב"מ בזה חיובו על המעשה הוא ממוני, והפטור הוא בב"ד, וכשב"ד מחייבו בחיוב האחר נפטר מחיובו הממוני אך שב"ד לא מחייבים באחר לא נפטר.
והעולה מזה א. שבחיוב לצאת יד"ש הוא לא מצד הדין ב. אי אדם תפס מפקינן מינה ג. חיוב ממוני הוא רק דבר שהב"ד יכול לחייבו.
ועולה שנחלקו הקצות והמהרש"ל בב' עקרונות א. חיוב יד"ש עינינו שפטור מצד הדין או שהדין קובע שהחיוב הוא רק בדיני שמים ב. נחלקו האם בחיוב שב"ד לא יכול לחייבו האם הוא חיוב ממוני, דהקצות ס"ל שהחיוב הוא ממוני גם בלי ב"ד והמהרש"ל ס"ל שחיוב שב"ד לא יכול לחייבו איננו חיוב ממוני, ולכך כשב"ד מחייבים מיתה ואינם רשאים לחייבו ממון חיובו איננו ממוני, ורק בזמן הזה שאין חיוב מיתה וב"ד רשאים לחייבו ממון חיובו הוא ממוני ובזה שפיר מועלת תפיסה.
ועולה שבין לדברי הקצות ובין לדברי המהרש"ל בכל חיוב ממוני שפיר מועלת תפיסה אף במקום שאין זכות לב"ד לפסוק.
ג.
והנתיבות ס"ל כדברי הקצות ולאו מטעמי', שבעיקרון גם חיוב לצאת יד"ש הוא חיוב ממוני, ורק שהתורה אסרה על ב"ד להוציא את הממון, אך הואיל והתורה אסרה על ב"ד להוציא את הממון ג"כ האדם נאמר לתפוס את הממון אע"פ שהחיוב הוא ממוני.
ועולה שנחלקו הקצות והנתיבות בזכות התפיסה של האדם, דלדברי הנתיבות הוא משום דעביד איניש דינא לנפשיה ולכך כשם שב"ד לא רשאים לעשות דין כמו"כ האדם אינו מורשה לתפוס ולדברי הקצות זכות תפיסת האדם היא משום שהתורה אסרה על הב"ד וזהו פטור על ב"ד ולא על האדם שעושה דין לעצמו ואין בו תורת ב"ד.
ד.
ודברי מהרש"ל שהכל תלוי בחיוב הב"ד כשב"ד מחייבים חיוב אחר נפקע החיוב הממוני הם לדברי הקצות, הנתיבות סובר שאף שב"ד מחייבים חיוב אחר אכתי חייב חיוב לא ממוני אלא לצאת יד"ש לשיטת מהרש"ל שלצאת יד"ש אי"ז חיוב ממוני וממילא לא מועלת תפיסה, והקצות ס"ל שלצאת יד"ש זה חיוב ממוני וממילא אי חייב יכול לתפוס כיוון חייב הוא והקצות לשיטתו, (אך לשיטת מהרש"ל ייתכן כדברי הנתיבות).
אשמח להציג בפניכם סיכום על סימן כ"ח סק"א בקצות החושן.
זה בעצם העקרונות שעליהם הקצות יושב, וכן כלולים בתוכו דברי הנתיבות והמושבב.
אשמח מאוד האם נראה לכם זה סיכום ברור מובן או להיפך ומה עוד צריך לההשתפר.
ב"ה
חיוב לצאת יד"ש, כח סק"א.
א.
ביסוד דברי הקצות נראה דלדבריו בכל מקום שחייב לצאת יד"ש פי' שחייב מן הדין ורק שהתורה אסרה על ב"ד להתערב בכזה מקרה, בין מפני שחסר במעשה ההיזק כגון גרמא ובין מפני שהתורה פטרה בזה כגון קלב"מ, הנה אין זה פטור על התשלום אלא הפטור הוא על הב"ד, וזה מעין שהב"ד מסתלק מן הדין מפני שהתורה אסרה לחייבו דרכם.
והעולה מזה א. שבכל מקום שאמרינן שחייב לצאת יד"ש חיובו הוא ממוני ב. אם נמצא שייתכן לחייב את האדם שלא דרך הב"ד כגון תפיסה לא מפקינן מיני' הואיל וזה הדין.
ב.
המהרש"ל ס"ל, שבכ"מ שחייב לצאת יד"ש פי' שפטור מצד הדין ורק שלפנים משורת הדין חייב לשלם, ולכך אין ב"ד יכולים לחייבו, אך במקום שהסיבה שב"ד לא יכול לחייבו משום שב"ד מחייבו חיוב אחר כגון קלב"מ בזה חיובו על המעשה הוא ממוני, והפטור הוא בב"ד, וכשב"ד מחייבו בחיוב האחר נפטר מחיובו הממוני אך שב"ד לא מחייבים באחר לא נפטר.
והעולה מזה א. שבחיוב לצאת יד"ש הוא לא מצד הדין ב. אי אדם תפס מפקינן מינה ג. חיוב ממוני הוא רק דבר שהב"ד יכול לחייבו.
ועולה שנחלקו הקצות והמהרש"ל בב' עקרונות א. חיוב יד"ש עינינו שפטור מצד הדין או שהדין קובע שהחיוב הוא רק בדיני שמים ב. נחלקו האם בחיוב שב"ד לא יכול לחייבו האם הוא חיוב ממוני, דהקצות ס"ל שהחיוב הוא ממוני גם בלי ב"ד והמהרש"ל ס"ל שחיוב שב"ד לא יכול לחייבו איננו חיוב ממוני, ולכך כשב"ד מחייבים מיתה ואינם רשאים לחייבו ממון חיובו איננו ממוני, ורק בזמן הזה שאין חיוב מיתה וב"ד רשאים לחייבו ממון חיובו הוא ממוני ובזה שפיר מועלת תפיסה.
ועולה שבין לדברי הקצות ובין לדברי המהרש"ל בכל חיוב ממוני שפיר מועלת תפיסה אף במקום שאין זכות לב"ד לפסוק.
ג.
והנתיבות ס"ל כדברי הקצות ולאו מטעמי', שבעיקרון גם חיוב לצאת יד"ש הוא חיוב ממוני, ורק שהתורה אסרה על ב"ד להוציא את הממון, אך הואיל והתורה אסרה על ב"ד להוציא את הממון ג"כ האדם נאמר לתפוס את הממון אע"פ שהחיוב הוא ממוני.
ועולה שנחלקו הקצות והנתיבות בזכות התפיסה של האדם, דלדברי הנתיבות הוא משום דעביד איניש דינא לנפשיה ולכך כשם שב"ד לא רשאים לעשות דין כמו"כ האדם אינו מורשה לתפוס ולדברי הקצות זכות תפיסת האדם היא משום שהתורה אסרה על הב"ד וזהו פטור על ב"ד ולא על האדם שעושה דין לעצמו ואין בו תורת ב"ד.
ד.
ודברי מהרש"ל שהכל תלוי בחיוב הב"ד כשב"ד מחייבים חיוב אחר נפקע החיוב הממוני הם לדברי הקצות, הנתיבות סובר שאף שב"ד מחייבים חיוב אחר אכתי חייב חיוב לא ממוני אלא לצאת יד"ש לשיטת מהרש"ל שלצאת יד"ש אי"ז חיוב ממוני וממילא לא מועלת תפיסה, והקצות ס"ל שלצאת יד"ש זה חיוב ממוני וממילא אי חייב יכול לתפוס כיוון חייב הוא והקצות לשיטתו, (אך לשיטת מהרש"ל ייתכן כדברי הנתיבות).
