מיוסר ומעונה הובל אלחנן אייבשיץ מהעיר לודז' עם חבריו, בערב יום הכיפורים ת"ש, למחנה הריכוז נירנבורג. הם נדחקו בצפיפות לא-אנושית בקרונות בקר, ועם בואם, מעונים ותשושים, נהפכו לאסירים חסרי זכויות.
הגרמנים, ברוב שטניותם, התעללו באסירים והשמיעו באוזניהם תיאורי זוועה על הצפוי להם, בשאיפה לזרוע אימה בליבם. הם גם לא חסכו דברי נאצה כלפי מעלה, ועשו כל שביכולתם לדכא את רוחם של היהודים האומללים.
עם הגיעם למחנה החלה מלחמת ההישרדות של אלחנן וחבריו. בכל יום זכו במנת אוכל זעומה: פרוסת לחם וצלחת מרק, שבה עצמות ופירורי בשר. למרות הרעב הנורא היו יהודים שהתנזרו ממאכלי הטרֵפה. אייבשיץ הצטרף לחבורת יהודים שומרי מצוות, שהייתה מלוכדת באמונה עזה ובדבקות בשמירת המצוות גם בגיהינום.
בראש הקבוצה עמדו רבי משה-אליעזר קליגר הי"ד, רבה של וירשוב, שהיה מרצה שיעור גמרא על-פה; רבה של העיירה וונווליץ שליד לובלין; ר' מאיר ור' לייבל לבנברג הי"ד מלודז'; ור' מאיר-יעקב סנדר מקאליש. בני החבורה הרעיפו זה על זה דברי עידוד ונוחם, ואלה הִקהו מעט את החשש מפני הבאות.
יום אחד נרדם אלחנן אייבשיץ על דרגשו, והנה הוא מוצא עצמו בחדר גדול. סביבו רוחשים מלאכי חבלה, בעלי מראה מעורר אימה, ומנסים למשוך אותו בבגדיו אליהם. אלחנן נאבק בכל כוחו באנשי הרשע ומנסה להיחלץ מאחיזתם, אך מרגע לרגע גוברות ידיהם של מלאכי החבלה.
פתאום מתגלית לנגד עיניו דמות מאירה. זו דמותו של סבו הקדוש, רבי מנחם-מענדל מקוצק, שאלחנן היה נכדהּ של נכדתו. אלחנן ממהר להסתתר מאחורי גבו של הצדיק, ועדיין מלאכי החבלה אינם מרפים, אלא מוסיפים להתנפל עליו כדי לחוטפו לידיהם. אט-אט חש אלחנן שכוחותיו נוטשים אותו. בעוד רגע ייכנע.
ופתאום נפתחת הדלת בקול רעש גדול. בפתח עומדת הרבנית חיה, רעייתו של הרבי מקוצק. היא מביטה במתרחש ומפיה יוצאת צעקה רמה לעבר בעלה: "בננו בסכנה ואתה שותק?! הלוא הבטחת לי!"…
ברגע זה הצדיק תופס את אלחנן, מביט בו ואומר לו: "חזור אחריי מילה במילה: אני מקבל עליי עול מלכות שמים באימה, ביראה, ברטט ובזיע!". אלחנן עושה כפי שנצטווה; כמו בברכת כוהנים, הצדיק אומר מילה אחת מן ההבטחה, והוא חוזר אחריו. כשהוא מסיים, הצדיק קורא בקול רם: "כעת אין לך מה לפחד אף מאחד מהם!". ואז, כבמטה קסמים, נפסק בבת אחת מחול השדים. בחדר נותרים רק הצדיק ואלחנן, ידיו אוחזות בידי סבו הדגול.
נסער התעורר אלחנן מן החלום. לצידו היו חבריו, האחים ר' מאיר ור' לייבל, והם עודדו אותו לגולל את אשר חווה בשנתו. אלחנן לא התקשה לתאר את שראה. למשמע הדברים קרא ר' מאיר בשמחה: "יהודים, נושענו! יהודים, נושענו!".
לא חלף זמן רב, ובפתח האוהל הופיע גרמני והודיע על מסדר בחצר, לקראת העברת האסירים לעיר קרקוב. ואכן, זמן לא רב אחר-כך נלקחו לקרקוב ושם שוחררו לבתיהם.
אלחנן שב ללודז', ושם סיפר על דבר החלום לסבתו, נכדת הצדיק. "תאר לי בבקשה כיצד נראה הסבא בחלומך", ביקשה ממנו סבתו. אלחנן שיחזר בבהירות את מראה הסבא: "הוא היה צנום ורזה מאוד. פניו חדות, זקנו צר ודיבורו רם".
הסבתא התמלאה שמחה גדולה. "אכן, כך הוא נראה!", קראה בהתרגשות. היא הוציאה מן הארון חלוק לבן-צהבהב והושיטה אותו לנכדה. "קח", אמרה לו, "שמור על החלוק ושאהו עמך לאן אשר תפנה". ואכן, החלוק היה בן-לווייתו של אלחנן בזמנים הקשים שנכונו לו. קודם שגורש מגטו לודז' לאושוויץ חכך בדעתו אם לקחת את החלוק עמו, וברגע האחרון הטמינו, עם כתב-יד עתיק של רבנו פרץ, מבעלי ה'תוספות', במקום מסתור.
מאורעות קשים חווה. אין-ספור פעמים ראה את המוות מול עיניו, אך בדרך נס זכה להינצל בלי פגע. בתום המלחמה שב ללודז', ורבה הייתה שמחתו לגלות את החלוק וכתב-היד ממתינים לו במסתור. הם היו עמו גם כשניסה להעפיל לארץ ישראל, וכשגורש לקפריסין בידי הבריטים, אך דווקא כששוחרר מקפריסין והגיע לנמל חיפה, התרמיל נעלם.
ההתרגשות שאפפה את אלחנן כשחנן את אדמת ארץ ישראל הייתה מהולה בעצב על אבדן חלוקו של הצדיק וכתב-היד של בעל התוספות. הוא נסע אל האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור ותינה לפניו את צערו. ניחמו הצדיק: "אם איבדת את החפצים, אולי זה סימן מן השמים שמשימתך הייתה להביאם עד לכאן".
גם בחלוף שנים רבות היה החלום חי לנגד עיניו של אלחנן, כאילו חווה אותו זה עתה. בכל עת שביקש לספר עליו היה מתחיל לרעוד ולהזיע בהתרגשות, באומרו: מבין אני את דברי הפייטן: "אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה פָנָיו בַּחֲלוֹם".
(גליון שיחת השבוע)
