כשהתחתן רבי יחיאל מיכל, קיבל מחותנו נדוניה עצומה: אלף גילדין, שנחשבו הון עתק. הצדיק חשב תחילה להשקיע את הכסף בעסק, ולהנות כל חייו מהכנסה בטוחה שתאפשר לו ללמוד בנחת. אך לאחר מכן, החל לחשוב: אם תהיה לי פרנסה קבועה כל החיים, מה יהיה עם הביטחון בקדוש ברוך הוא? לכן, במחשבה שניה, החליט החתן הצעיר להיפטר ממחצית הסכום ולחלק אותו לצדקה. קם והכריז: כל עניי העיר מוזמנים לקבל מתנה הגונה!
חברך חברא אית ליה, ולא נשאר עני שלא שמע על המציאה. רבי יחיאל חילק וחילק, וכל עני קיבל נדבה גדולה מתוך חמש מאות הגילדין. אזל הכסף, העניים יצאו מרוצים, אבל רבי יחיאל מיכל המשיך לחשב: הרי החמש מאות גילדין שנשארו גם הם פרנסה בטוחה! ומה יהיה עם הביטחון בה'?…
פרסם שוב לכל העניים, ושוב חלק ביד רחבה, עד שנגמר כל כסף הנדוניה שקיבל. ומה בכל זאת שמר לעצמו? פרה. בכל בקר אשתו יצאה לרפת, חלבה את הפרה ומכך התפרנסו. אבל לא עבר זמן רב, והוא החל לחשוב שוב: איפה הבטחון שלי בקב"ה?
קרא לשוחט שישחט לו את הפרה, ובאותו יום חלק את כל הבשר לעניים. למחרת בבקר באה הרבנית לחלוב את הפרה, והנה אין פרה. פנתה לבעלה ושאלה: מה קרה לפרה? השיב רבי יחיאל: היא עלתה לשמיים. אשתו הצדקת הבינה מיד את הכוונה, קיבלה זאת באהבה ואמרה: ה' יעזור…
עבר זמן מה, והגיעה אל הרבי ר' מיכל'ע כלה עניה שאין לה פרוטה לפורטה להוצאת החתונה, ובכתה לפניו על שאין לה שמלת כלה לחתונה. הלך רבי מיכל לאשתו, וביקש ממנה שתתן את שמלתה היחידה לאותה ענייה. הצדקת הסכימה בחפץ לב, ולעצמה תפרה שמלה מבד של שק. כך חי רבי מיכל רוב ימיו בעניות גדולה, ורק באחרית ימיו זכה לעשירות.
www.hamichlol.org.il