אייר כ"ו אייר - יומא דהילולא של ר' שלומקע מזוועהיל (20 צופים)

[אחד יחיד]

רבי שלמה גולדמן (תרכ"ט - כ"ו באייר תש"ה), המכונה ר' שלומק'ע זווילער, היה האדמו"ר הרביעי של חסידות זוועהיל, ומקים החסידות בארץ ישראל, בן נין לרבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, תלמיד הבעל שם טוב.

נולד לרבי מרדכי גולדמן האדמו"ר השלישי בשושלת זוועהיל ורבה של העיר זוועהיל, ולאמו מרים שרה בת רבי שלמה מגראינוב (מגזע ליניץ). היה חתנו של רבי אלתר מדויד הורודוק. לאחר פטירת אביו החל לכהן באדמו"רות ורבנות העיר לצד אחיו המבוגר ממנו רבי יחיאל מיכל גולדמן. עוד בחיי אביו קיבל "קוויטלאך" (פתקאות עם הזכרת שמות לישועה) מיהודי זוועהיל והסביבה.

בשנת תרפ"ו עלה לארץ ישראל עם נכדו רבי מרדכי (לימים אף הוא אדמו"ר מזווהעיל). לפי המסופר, כשירדו מהספינה ביפו אמר רבי שלמה לנכדו: "אנחנו משליכים את האדמו"רות לים". הוא השתכן בירושלים בעיר העתיקה ולמד בישיבת חיי עולם. רבי שלמה קנה שטח בשכונת בית ישראל שם בנה דירה קטנה, כשהוא מתכנן את עיצובה ויצק בעצמו את יסודותיה. נהג לנסוע באוטובוס לכותל המערבי, והיה יושב בין כל האנשים. ביתו היה פשוט ודל, כמעט בלי ריהוט, בלי שמשים ובלי גבאים, והיה פתוח לרווחה לכל עני ונדכא, כשהוא עומד ומשמש בעצמו את באי ביתו. הוא הסתיר את ייחוסו ואדמו"רותו אולם אט אט החלו תושבי ירושלים להכיר בגדולתו וכינוהו בחיבה 'ר' שלומקע'.

על אף שכמעט ולא נהיו לו חסידים, בכל זאת היה אהוד בקרב יהודי ירושלים ושמו התפרסם כבעל מופת, ורבים האמינו בו שהוא "צדיק יסוד עולם". על שאלות קשות בענייני לידה וכדומה היה נוהג לערוך "יישוב" במקווה, כלומר היה הולך לטבול ולאחר הטבילה היה עונה תשובה. בראשית שנת תש"ב, כשהנאצים עמדו באל עלמיין, הלך יחד עם רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין לקבר האור החיים להתפלל על הצלת יהודי ארץ ישראל, ובסוף התפילה אמר רבי ישראל שיודע שהנאצים יכשלו. בכל ימי המלחמה הבטיח שבארץ ישראל לא יגעו ולפני המלחמה אמר, גם אם תהיה מלחמה, בארץ ישראל לא יגעו ובוודאי לא בירושלים. בהזדמנות אחרת אמר: "ארץ ישראל תהיה לפליטה".

על אף שלא הבליט את ידיעותיו בתורה, מספר פעמים גילה את כוחו בלימוד. בפולמוס השבת ביפן פסק בנחרצות שיש לשמור שבת ביום שבת ולא ביום ראשון באמרו שיש לפסוק כפי שיטת הרמב"ם והטעים את סיבת הדבר בכך שארץ ישראל היא מרכז העולם והן ממערב לה והן ממזרח לה יש 12 שעות הפרש. רבי שלמה שלח אז שליחים לחזון איש לשכנעו לחזור בו.

היה בידידות עם הרב קוק. בשנתו האחרונה בנה את ישיבת זוויהל בירושלים.

נפטר בכ"ו באייר תש"ה, יום שקשור על פי הקבלה למידת "יסוד שביסוד" שמרמזת על קדושה. נטמן בהר הזיתים. אחריו המשיך באדמו"רות בנו, רבי גדליה משה גולדמן. ביתו קיים עד היום ונערכים בו שיעורים.

 

[אחד יחיד]

סיפר רבי אלימלך בידרמן, רבי שלומקה מזוויעהל זצוק"ל היה נוהג לעשות ישועות ומופתים רבים במקוה. פעם הבחין בו אדם והחל לצעוק עליו: "מה אתה משתטה כאן?", צעק וצעק ולא נחה דעתו עד שניגש אליו וסטר בחזקה על לחיו. כשיצא מן המקוה, קרא רבי שלומקה לרבי אליהו רוט, נתן בידו מעטפה והורה לו ללכת לבית הפוגע ולתת לו את המעטפה הזו. כשהעביר ליעדה את המעטפה עם סכום הכסף הנכבד שהכילה, הודה לו המקבל נרגשות: "החיית את נפשי! הייתי זקוק לזה ביותר!". חזר וסיפר על תגובתו של האיש לרבו. אמר לו רבי שלומקה: "כשצעק עלי חשבתי לעצמי, הלא לא עשיתי לו כלום, מפני מה הוא צועק עלי? אין זאת אלא שמשהו כואב לו. מה יכול לכאוב כל כך? או שיש לו בעיות בשלום בית, או שקם היום על צד שמאל, או שחסר לו כסף. חשבתי, שאם הבעיה היא כסף, ביכולתי לעזור לו."

את ההשלמה לסיפור קיבל ר' אליהו רוט ביארצייט הראשון של רבי שלומקה מזוועהיל. מקבל המעטפה קם והכריז: "יש לי מופת מהרבה", וסיפר כי בביתו היה עוני נורא, כמו בבתים רבים בירושלים של אותם ימים. "כשהגענו למצב שלא היה אפילו לחם לאכול, הזהירה אותי זוגתי שבלי כסף אני לא אחזור הביתה. בדיוק באותו רגע דפק מישהו בדלת. ר' אליהו רוט הגיע אלי עם המעטפה"…והיו הבריות משתאות: אח! מופת מהרבה! ואין איש יודע, כי המופת אכן מופת הוא. אלא שהוא התחיל עוד הרבה קודם לכן. בעצם הנתינה, ואין הוא מופת של נבואה, אלא מופת של מידות ואצילות נפש שאין דומה להן.

 

[אחד יחיד]

בירושלים עיר הקודש היתה אישה שכונתה 'יענטלה די משוגינע'- יענטלה המשוגעת. לא לחינם זכתה בכינוי הנכבד הזה, ביושר גדול היא הרוויחה אותו. מנהג היה לה לעמוד בחוצות ירושלים, ולפתוח את פיה כנגד העוברים ושבים. הבעיה הגדולה ביותר היתה, שהיא היתה מדברת בטוב טעם ודעת… לא לכולם אמרה את אותם דברים- למלמד היתה אומרת מה ההורים חושבים עליו, לראש כולל היתה אומרת מה שהאברכים מדברים עליו. כל אחד קיבל בנפרד, וכמובן בקול רעש גדול.

במלחמת תש"ח, כשהתעופפו פגזים, מצאה יענטלה משכן באותו מקלט שבו היה הרבי מזוועהיל רבי גדליה משה גולדמן זצ"ל. כשהפגזים עפו היא היתה שותקת, אבל כשהשתתק בחוץ, התחילו הפגזים שלה. היושבים במקלט, שלא היו יכולים לשאת את ההתקפות שלה, החליטו שבהפוגה הבאה יחליפו לה מקלט. למה שלא ייהנו עוד כמה יהודים ממנה?… אבל, לפני שנקטו בצעדים מעשיים, חשבו הלא הרבי יושב כאן, ניגש אליו ונשאל אותו אם מותר לעשות כך. נגשו ושאלו האם מותר להחליף מקלט לאותה אישה שיושבת כאן ומביישת אנשים? אמר הרבי: "בוודאי מותר, איו שאלה בכלל. רק לפני שאתם עושים את זה ברצוני לספר לכם מעשה מאבי ר' שלומקה מזוועהיל זצ"ל: בהיותינו בגולה היתה לי אחות, היא היתה חולה במחלה שגרמה לה להיות במצב של סכנת נפשות בכל פעם שחומה עלה. פעם אחת, טיפס החום ועלה לארבעים מעלות, ולא הצליחו להורידו בשום צורה שהיא. הילדה קדחה, והרופאים שהוזעקו אליה לא הצליחו להועיל. הודיעו להורי, שבעוד זמן קצר תהיה הילדה בגן עדן ח"ו. אבי התעטף במעילו, ורץ החוצה. קראה אחריו אמי הרבנית: 'לאן אתה הולך במצב כזה?' אמר לה: 'רץ אני לחפש בזיונות'.

"אבי היה ממונה על שכר הלימוד, ובמסגרת תפקידו ניגש לאשה אחת ואמר לה משהו, בתגובה היא יצאה אחריו והחלה לצעוק עליו בקולי קולות. תוך רגע נהייתה סביבו התקהלות של אנשים שניסו להבין במה מדובר. הוא נשם עמוק את הבזיונות, ולאחר מכן חזר הביתה ואמר: 'ברוך ה' לא יקרה לה כלום'. וכך היה. החום ירד והבת יצאה מכלל סכנה. זמן מה לאחר מכן חזר הסיפור ונשנה, הוא יצא החוצה לחפש בזיונות אבל לבסוף חזר הביתה נאנח ואמר: 'לא מצאתי בזיונות'… ובאותו יום הבת נפטרה".

"פנה הרבי לשואלים: 'מותר להוציא את האישה אם היא מביישת אנשים, אבל הקב"ה שלח לנו אותה כמתנה, שהרי בבזיונות נפדים ממוות, הנוותר על כזאת מתנה דווקא כעת?'"

 

[אחד יחיד]

בחודש אייר תש"ה, ימים אחדים לפני הסתלקותו של הרבי ר' שלומ'קה מזוויעהל, בעת שוכבו בבית החולים שערי צדק בירושלים, הלך רבינו (כ"ק מרן אדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זצוק"ל) לבקרו, והזדמן עמו יחד לביקור הרה"ח רבי פנחס הלוי אייזן. בשעה שיצאו מחדרו של רבי שלומ'קה, נענה אליו רבינו ואמר לו: מקור נשמתו של הרבי מזוועהיל הוא מ"יסוד שביסוד".
כעבור ימים אחדים, נצחו אראלים את המצוקים והאדמו"ר הקדוש מזוועהיל נסתלק לגנזי מרומים, היה זה ביום רביעי כ"ו אייר, ארבעים ואחד יום לעומר, יום הספירה של "יסוד שביסוד"…

 

[אחד יחיד]

בהזדמנויות שונות היה ר' משה מרדכי מלעלוב מספר, כי בעצמו נוכח בשעת עריכת הטהרה לגופו הקדוש של רבי שלומ'קה בטרם הלוויה, אותה שעה חש פתאום בריח נפלא של בשמים ריחניים שפשט בחדר, ובטוח היה כי מנהג המקום הוא להניח בשמים בעת הטהרה. הוא ניגש אל האדמו"ר רבי גדליה משה, בנו של רבי שלומ'קה, ושאלו על כך, ולהפתעתו השיבו כי לא הניחו שם בשמים כלל וכלל! הרבי לא הסתפק בכך, ופנה אל שאר הנוכחים ושאלם אם גם הם מריחים בריח של בשמים, ואכן נענו כולם ואמרו כי גם הם חשים בריח הנפלא. עוד הוסיף הרבי וסיפר, שבשעת עריכת הטהרה היה רבי שלומ'קה נראה יותר חי מאשר בחיי חיותו…

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ ר' אלי' רוט זצ"ל: פעם אחת נסע עם רבו, הרה"ק רבי שלמה'קה מזוועהיל, למירון, והנהג היה ערבי. הרבי ציוה עליו לא לשלם למפרע, ולבקש ממנו לנסוע דרך קבר יוסף הצדיק בשכם. הנהג חומד הממון, לא הפסיק להציק לר' אלי' כדי לקבל את תשלום הנסיעה, עד שהוכרח לתת לו את הכסף.

רבי שלמה'קה ישב כדרכו בעיניים עצומות, שקוע ברעיונותיו. כשהמכונית הגיעה לסביבות שכם, פנה אל ר' אלי' ושאל: "נו, הוא נוסע ליוסף הצדיק?" השיב לו ר' אלי' כי הנהג משתמט ואינו רוצה לנסוע לקבר יוסף.

"האם שילמת לו כבר?" – שאל הרבי. "כן – השיב ר' אלי – נאלצתי לשלם כי יראתי מפניו". הרבי מזוועהיל נענה ואמר: "יראת מגוי? אבי מורי זצ"ל היה אומר שמי שהורג את הגוי העצמי שבקרבו, אינו פוחד מגוי". הרבי הרים את ראשו ופנה אל הנהג הערבי, אף על פי שלא ידע את השפה הערבית, ואמר לו: "סע ליוסף הצדיק"! הנהג נבהל, וסימן בראשו כי יסע.

כשהגיעו לקבר יוסף הצדיק, צריכים היו כמנהג המקום להסיר המנעלים ולשלם דמי כניסה. הרבי חלץ נעליו, שילם ונכנס. השתהה שם כחצי רגע ויצא, ובצאתו נענה ואמר: "אהה… מרגישים כי פה טמון יוסף הצדיק…".

 

[אחד יחיד]

יום אחד, כשהמתין לאוטובוס, התיישב על המדרכה וחיכה, והרה"צ רבי אלי' ראטה שהלך איתו ראה את הרבי מתיישב. גם הוא התיישב על הרצפה לידו, והנה האדמו"ר פונה אליו ושואל: "דו האלסט ביי דערביי" [אתה אוחז במה שאתה עושה]? ורבי אלי' מיד קם ועמד. כוונת שאלתו היתה שאלה ישירה: האם בגלל שאני עושה את זה אתה עושה את זה, או שאתה לבד גם אוחז בזה? לבד רבי אלי' לא היה עושה את זה, אז הוא מיד קם. גם במקרים רבים אחרים העיר לאנשים על חיפוש האמת.

 

[אחד יחיד]

יום אחד, כשהמתין לאוטובוס, התיישב על המדרכה וחיכה, והרה"צ רבי אלי' ראטה שהלך איתו ראה את הרבי מתיישב. גם הוא התיישב על הרצפה לידו, והנה האדמו"ר פונה אליו ושואל: "דו האלסט ביי דערביי" [אתה אוחז במה שאתה עושה]? ורבי אלי' מיד קם ועמד. כוונת שאלתו היתה שאלה ישירה: האם בגלל שאני עושה את זה אתה עושה את זה, או שאתה לבד גם אוחז בזה? לבד רבי אלי' לא היה עושה את זה, אז הוא מיד קם. גם במקרים רבים אחרים העיר לאנשים על חיפוש האמת.

לחץ כדי לכווץ...

מצד שני-
מעשה באברך, שבכל יום לפני תפילת השחר היה שותה כוס קפה ומסתכל בעיתון חרדי. כשילדיו גדלו, נמלך בדעתו שבשביל החינוך זה לא מתאים: אמנם הוא עצמו לא אוחז בדרגה להתנזר מהעיתון, אבל בשביל ילדיו – שהרי לא מתאים שהילדים יראו שאבא לפני התפילה קורא עיתון עם כוס קפה – לקח חובת הלבבות או מסילת ישרים ועיין בו יחד עם שתיית הקפה.
לאותו אדם הציק שהוא עושה דבר שאינו אוחז בו, ושאל על זה את אא"ז הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע. ענה לו הרבי: זהו 'לשמה' אמיתי בחינוך הבנים.

 

[אחד יחיד]

העיירה זוועהיל. גוי שיכור הריח את ניחוחות הטשולנט היהודי מבעד לחלון בית. התפרץ פנימה וכיבד את עצמו בסעודת מלכים, בעוד בעלי הבית שוהים בתפילה בבית הכנסת. לפתע נשמעו רשרושים. זינק הגוי לכיוון הדלת עם פה מלא, וכיוון שנתקל בבעל הבית נבהל, והאוכל נתקע לו בקנה. עיניו התעגלו בבעתה והוא נפל על הארץ שדוד, מת.
היהודי בעל הבית התחלחל מפחד. סיפורי עלילות הדם צפו ועלו במוחו. ועוד מעט ימציאו הנוצרים שיהודים משתמשים בדם לבישול חמין…
כל עוד נשמתו באפו רץ לאדמו"ר רבי שלמה מזוועהיל זצ"ל ועדכן אותו על חומרת המצב. "אני לא רבי", השיב רבי שלמה ופרש את כפות ידיו בתנועה של 'מה אני יכול לעשות'.
"במחילה", העז היהודי, "זה לא זמן מתאים לסלסולי ענווה".
נכנע הרבי ואמר: "שוב לביתך, תניח כפית טשולנט בפיו של הגוי ותראה ישועות".
מיהר היהודי הביתה, עשה כמצווה עליו, והגוי פשוט קם והלך. הנס שהתרחש לנגד עיניו לא נתן לו מנוח, החליט לעקוב אחר הגוי ולראות מה ילד יום.
הגוי צעד לכיוון ביתו, בעוד היהודי מתצפת עליו ממרחק. "איפה היית?" צרחה עליו אשתו כשהגיע, בתוספת קללה הגונה. "אני לא מרגיש טוב, תכיני לי כוס תה", התחנן. והיא בשלה: "כוס תה?! אתה שיכור! נעלמת לכמה שעות! אמרתי לך להפסיק לשתות! כוס תה אתה רוצה?! קח כוס!" – ותוך כדי כך השליכה כוס זכוכית לכיוון ראשו.
הכוס פגעה בול. הוא נפל שדוד. מת.
ואז קלט היהודי: רבי שלמה לא פעל שהגוי ישוב לחיים, אלא שהוא ימות בבית שלו ולא בבית שלי!

 

[חיים ש]

2 ספורים קצרים: סיפר ר' נחום כהן: (באבא נחום), שפעם שהה עם ר' שלמה במירון בל"ג בעומר, ומישהו החליט לדחוף קצת כדי שלרבי שלמה יהיה מקום ברווח, פנה אליו רבי שלמה ושאל בתרעומת: מי אומר לך מי יותר חשוב אצל רשב"י, אני או אחרים?
סיפר ר' משה בורשטיין שפעם הלך עם רבי שלמה לכותל המערבי וראה שרבי שלמה נותן כסף לעני ערבי שקיבץ על אם הדרך, וכשהתפלא ר' משה - אמר לו רבי שלמה: זה הרי משנה מפורשת, מפרנסים עניי ישראל עם עניי עכו"ם,
כתבתי מתוך הזיכרון, ואם יש למישהו הערות על אופן הסיור - אם לא דייקתי וכד' - אשמח לשמוע.

 

[אחד יחיד]

בשנת תרפ"ו עלה להשתכן בארץ הקודש מופת הדור, הרב הקדוש רבי שלמה מזוועהיל זצ"ל. כידוע, לכתחילה תכנן לבלות את שארית חייו כאן בארץ הקודש כאיש עלום, להצניע את רום ערכו, ולעמול בתורה ועבודה מאין מפריע.
כשעגנה הספינה ביפו, פנה רבי שלומקה אל נכדו שהתלווה אליו לארץ ישראל, הרב הקדוש רבי מרדכי זצ"ל, וציוה עליו לא לחשוף את זהותו לאיש: "מרגע זה אנחנו משליכים את הרעביסטיוו'ע [האדמו"רות] לים" – אמר רבי שלומקה.
בתחילה השתכן רבי שלומקה בירושלים העתיקה ונמנה בין לומדי ישיבת 'חיי עולם', שם היו ספרי לימוד בשפע. באחת מפינות ההיכל היה יושב יומם ולילה שקוד על תלמודו מתוך דחקות נוראה. הוא לא היה מוכן לעשות שום השתדלות או פעולה טבעית לפרנסתו, אלא השליך על ה' יהבו כפשוטו.
כעבור תקופה, הצליח באמצעיו הדלים לרכוש שטח קטן בשכונת 'בית ישראל', ולבנות בה דירה צנועה, כשהוא עצמו בנה ועיצב אותה בעשר אצבעותיו. ביתו היה בית פשוט ודל, בלי שום ריהוט מנימאלי, אך פתוח לרווחה לכל עני ונדכא רוח, כשהוא עצמו עומד ומשמש את כל הבאים בצל קורתו.
הכספים שהביא עימו רבי שלומקה מחוץ לארץ הלכו ואזלו עם הזמן והחובות הלכו והתעצמו. הגאון רבי פישל ברנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'חיי עולם', שהרגיש בכך הציע לו לתמוך בו תמיכה חודשית קבועה, אך רבי שלומקה סירב.
שנים לאחר מכן, ברגע של גילוי לב, חשף רבי שלומקה בפני מקורבו הרב הצדיק רבי אליהו ראטה זצ"ל, את פשר סירובו:
"חשבתי לעצמי", אמר רבי שלומקה, "אם אקבל משכורת מידי ראש חודש מהנהלת ישיבת 'חיי עולם', יתכן ובשעת מעשה יחלוף בראשי צל מחשבה של תלות והסתמכות על כספו של רבי פישל, והרי באותו שבריר שניה אנתק את עצמי חלילה מלהיות תלוי אך ורק בידי הקדוש ברוך הוא, וזה הרי לא יתכן".

 

[אחד יחיד]

הרב החסיד הנכבד רבי אהרן גרוזמן זצ"ל, אדם משכמו ומעלה, ,בעל אמונת חכמים ואהבת חסד שלא ידעה גבולות, סיפר בתמימות כי הוא עודנו זוכר את המראה המפליא, את רבי שלומקה ממתין מידי יום לאוטובוס המוביל אל הכותל המערבי, כשהוא ישוב על המדרכה הסמוכה לתחנה… איש לא העלה בדעתו כי זהו אחד מגדולי וצדיקי הדור.
כך, שנים ארוכות הסתתר רבי שלומקה בסתר המדרגה מבלי שאיש ידע מיהו ומה מעשיו, והתפרנס ישירות מידיו האוהבות והפתוחות של בורא עולם.
עד שבאחד הימים הגיע לארץ תייר מעיירה זועהיל, ונכנס לתומו לישיבת 'חיי עולם'. לפתע הוא שם לב לדמות כה מוכרת היושבת בקרן זוית. כשהתקרב נחרד, הרי זה הרבי מזוועהיל בכבודו ובעצמו, אותו צדיק נודע אליו נהרו בעבר המונים מכל גלילות רוסיה להתברך ולהיוושע, והנה הוא יושב כאן כאחד האדם. הוא הרים זעקה: "זוועהילער רבי! מה מעשיך כאן?".
רבי שלומקה ניסה להסות את האיש בידו, אך כבר היה מאוחר מידי. הלומדים כיתרו את האיש מכל צדדיו, וביקשו לשמוע מה הוא יודע על האיש העלום שיושב כאן ביניהם כבר כמה שנים ומעפיל בשקידתו העצומה על טובי הלומדים. הוא סיפר להם כי הוא הרבי מזוועהיל, שנודע בעבר כבעל מופת נודע וכצדיק יסוד עולם, אשר רבים נושעו מפיו.
מאותו היום הוסרה הלוט מעל דמותו הטמירה של רבי שלומקה, ואט אט יצא שמעו בכל הארץ. שלומי אמוני ישראל החלו לפקוד את ביתו הדל, להתברך מברכותיו וליטול עצה ותבונה. אך גם אז, לאחר פרסומו נותר עם אותה פשטות אופיינית, חי את חייו בדחקות, ולא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה.
אחת הנקודות הבולטות שהשפיעו רבות על בני ירושלים, היתה מידת בטחונו בהשם יתברך. מרגלא בפומיה של רבי שלומקה: "כל יהודי מוכרח לדעת אלף בית". א' – זוהי אמונה, ב' – זהו בטחון.
שתקן גדול היה רבי שלומקה, בקושי דיבר, כל מילה שיצאה מפי קדשו היתה מחושבת עד לאחת, ובכל אופן העיד מקורבו הרב הצדיק רבי אליהו ראטה זצ"ל, כי תמיד כאשר רצה לדובב את הרבי היה מעלה נושא של אמונה ובטחון, בזה היה רבי שלומקה מוכן ומזומן תמיד לדבר ולשוחח.

 

[אחד יחיד]

סיפור מפליא סיפר הרה"ג רבי יוסף זייבלד שליט"א, מחנך ותיק בת"ת 'תשב"ר' בבני-ברק, אותו שמע מפי אחד מילדיו של רבי פנחס אייזען זצ"ל, אחיו של הגאון רבי שלום אייזען זצ"ל, מורה הוראה נודע בירושלים:
בביתו של רבי פנחס היו מדליקים לשבת קודש נרות בחלב ולא בשמן זית. אמנם רוב האנשים בירושלים הדליקו בשמן זית שהיה קל יותר להשגה, אך אצלם בבית כך נהגו, להדליק בנרות חלב. תמיד היה רבי פנחס אומר בבית כי יש לו חשק להנות את הרבי מזוועהיל מנכסיו, ולהעניק לו נרות מיוחדים אלו העשויות מחלב כדי שידליק בהן לשבת בביתו. אך היה זה בגדר 'דבר שלא בא לעולם', כיון שהכסף היה דחוק ביותר אצל בני ירושלים העניים, ולכן חשקו ורצונו נותר תמיד בגדר חלום בלבד.
בערב שבת אחת, רבי פנחס שם לב כי נותרו לו כמה נרות מיותרים, והחליט לשלוח את אחד הבנים להביאם לרבי שלומקה. היה זה דקות אחדות לפני זמן הדלקת נרות, והוא האיץ בבנו שירוץ מהר לביתו של רבי שלומקה כדי שיספיק להגיע עוד לפני שהרבנית תדליק נרות.
הבן עשה כמצות אביו, ורץ במהירות את כל הדרך הארוכה מביתו בשכונת בתי אורנשטיין עד שכונת בית ישראל. הוא הגיע לבית הרבי מזוועהיל כשהוא נושם ונושף ממאמץ הריצה, וכשקול הצפצוף המורה על כניסת השבת נשמע ברקע…
הרבי ישב בפתח הבית כשחומש בידו וקרא במתיקות שנים מקרא ואחד תרגום. הילד ניגש אליו ומסר לו שתי נרות. הרבי האיר לו פנים וברכו, ומיד נכנס פנימה והכריז בקול מתרונן: "רעבצין! אמרתי לך כי אין מקום לדאגה, וכי עד שתכנס שבת קודש השם יתברך יזמין לנו נרות להדלקה! הנה השם יתברך שלח לנו נרות, הנה הנרות הגיעו…".
רבי שלומקה ניגש אל הפמוטים המחוסרים והניח את הנרות בהן, וקרא לרבנית: "הגיע זמן הדלקת נרות, הינך יכולה כבר להדליק!".

 

[אחד יחיד]

האדמו"ר רבי שלמה מזוועהיל זי"ע החל לכהן באדמו"רות ורבנות העיר זוועהיל לאחר פטירת אביו. גם כאשר החל השלטון הקומוניסטי להצר את חיי הדת, המשיך להפיץ תורה ללא חת. פעם הגיע קצין רוסי לבדוק האם בביתו מלמדים תורה. "מה?! הם רוצים לפגוע בתלמוד תורה?!" – נזעק רבי שלמה, ניגש אל הקצין וכרך ידיו סביב צווארו, כאשר הקצין מחוויר ומאדים חליפות ולא מצליח להשתחרר מהלפיתה האיתנה. רק כעבור דקות ארוכות הסיר ממנו הרבי את ידיו, והלה נס במהירות מהבית. הכל חששו מה יהיה עתה, אולם הרבי המשיך באורח חייו כאילו לא אירע דבר.

 

[אחד יחיד]

בביתו של רבנו עבדה אשה צדקנית ככובסת. היא לא זכתה לילדים, ופעם ביקשה מהרבי ברכה שתזכה לילדים. הרבי הרהר מספר דקות ואמר: לא אוכל לעזור לך"… ולאחר שהות קלה הוסיף: "אני מברך אותך שבזכותך יפקדו וייוושעו אחרים". בשנת תשנ"ג, עשרים ותשע שנים לאחר פטירתה הופיע הכובסת בחלומה של אחת משכנותיה וסיפרה לה את המעשה, וביקשה שיעלו לקברה ויתפללו לעילוי נשמתה והיא מבטיחה לנשים העקרות שתפקדנה, והוסיפה פרטים כיצד למצוא את הקבר. הדבר פורסם ברחבי ירושלים, וכבר בשנה הראשונה ידוע על 32 עקרות שנפקדו לאחר שהתפללו על קברה.

 

[אחד יחיד]

הוא נהג בפשטות עצומה ובהתבטלות בפני כל אחד. יהודי מאנשי ירושלים בשם ר' מרדכי פריימן סיפר, כי שאל פעם בעצת קדשו בנוגע לשידוך שהוצע לו, והוא השיב לו כי כשישוב מחר מן המקוה יענה לו. למחרת הופתע ר' מרדכי כשהרבי הגיע אליו ונקש על דלתו כדי להשיב לו על שאלתו מיום האתמול…

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל:
הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע בהגיעו לארץ ישראל קבע את מקום מגוריו בירושלים והסתיר את זהותו. הוא היה מתהלך בצידי הדרכים בלבוש פשוט, הנעלים שלבש לרגליו היו גדולות ממידותיו… עדיין מהדהד באוזני קול צעדיו ברחובות העיר מחמת הנעליים שנגררו על הרצפה. מבחינתו, יכול היה רבי שלמה להסתתר מעיני הקהל עוד רבות בשנים.
באחד הימים הגיע לירושלים עולה חדש מרוסיה הרחוקה. האורח היה גר בעיירה זוועהיל, ובהגיעו לירושלים שאל לכתובת מגורי רבו הרבי מזוועהיל… כך נודע שהאיש הצנוע והשתקן, הוא הוא הרבי המפורסם מזוועהיל. אמנם גם לאחר שזהותו נודעה ברבים, המשיך להצטנע ולהתנהג בפשטות.
בשכונת בית ישראל יש בית כנסת קטן הנקרא "לייבלע שול". בימות החול לא התקיימו שם תפילות, על כן קבעתי שם לעצמי את מקום לימודיי בשעות הבוקר המוקדמות קודם תחילת סדרי הישיבה. יום אחד נכנס הרבי מזוועהיל לבית הכנסת, ניגש אלי, והרכין את ראשו לראות את המסכתא בה אני לומד. הרבי שאל אותי בענווה פשוטה האם אני מעוניין ללמוד אתו בחברותא, נעניתי ברצון ובשמחה: לזכות ולכבוד לי לשבת מול הרבי וללמוד. החל ממחרת בבוקר הגיע הרבי כל יום, התיישב לידי והתחיל ללמוד בקול. אופן הלימוד היה בבקיאות, והיינו מספיקים כל יום שני דפי גמרא. "החברותא" המשיכה תמידין כסדרן תקופה ארוכה, עד שאירע מעשה פלא שבגללו נפסקה.
באחד הימים נכנס אברך לבית הכנסת, הניח את שקית הטלית והתפילין על בימת הקריאה, הוציא מהשקית את הטלית, הניחה על כתפיו, וכך החל לצעוד לאורכו ולרוחבו של בית הכנסת. האברך התהלך בצורה שנתנה רושם שהוא מרגיש מאד בנוחות וברחבות, הוא פיזם לעצמו ניגון חרישי והתכונן להתחיל להתפלל ביחידות.
הרבי הקדוש הרים את עיניו הזוהרות והמאירות, הסתכל בפניו של האברך, ובבת אחת קם מהספסל. בסבר פנים חמורות ניגש לאברך, והרים קול צעקה שזעזעה את כותלי בית המדרש: "מה עשית אתמול בלילה!"… האברך נבהל, נעשה חיוור כסיד, תפש את שקית התפילין וברח כל עוד נשמתו בו.
ברגע הראשון נשארתי על מקומי בתדהמה ובפחד, אמנם מיד תפשתי את רגליי וברחתי מן המקום. למשך דקות ארוכות לא יכולתי לשוב לעצמי, פחד ורעדה אחזוני; המחשבה שאני יושב מול צדיק וקדוש הצופה ורואה ברוח קדשו מה שאדם עושה בחדרי חדרים – גרמה לי חלחלה, הרגשתי שאני פוחד וממש לא מסוגל לחזור לשבת מול הרבי.
[במאמר מוסגר: אני חושב שמקרה דומה לזה לא אירע אף פעם. הרבי בענוותנותו ובצדקותו סבל כל אחד, היה מקרב את האנשים הפחותים ביותר. אבל פה… מי יודע?…]
כעבור כמה ימים פגשתי את הרבי בחצר הסמוכה לשטיבלאך בבית ישראל. הרבי שאל אותי בפשטות: "למה הפסקת ללמוד איתי?" בחיוך המשיך לשאול: "האם לא מוצאת חן בעיניך החברותא?"… אמרתי לרבי את האמת: אני פוחד ללמוד אתו, אני עדיין מפוחד ממה שקרה בתחילת השבוע… נענה הרבי ואמר: "הלא לא התכוונתי אליכם?"
היה לי חבל מאד על הפסקת הלימוד בצוותא עם הרבי מזוועהיל, אבל הפחד והרעדה גברו עלי.

 

[אחד יחיד]

דרכו של הצדיק המופלא רבי שלומק'ה זוויעהלער זצ"ל, שהיה קורא לכל יהודי בשם "צדיק": מה רוצה הצדיק, מה מבקש הצדיק, במה אפשר לעזור לצדיק. והמוני "צדיקים" התדפקו על דלתותיו ונושעו בדבר ישועה ורחמים.
ובזוויעהל היה יהודי מתבולל, שהתנכר לאחיו והציק לבני עמו. אכל קורצא אצל השלטונות והיה ל"מוסר" שדינו נחרץ. מינוהו מלשין מטעם שלטונות המס והסגיר סוחרים, שממונם הוחרם ונשלחו לסיביר.
שבת אחת ישב המלשין בביתו והגה בקורת רוח בהצלחותיו, רחמנא לצלן, כמה משפחות אימלל. לפתע חלפה בו ההכרה שכל הזמן עסק בדגי רקק, והלוייתן חמק מבין אצבעותיו: מי מבריח מס כרבי הנערץ! המונים משתרכים בתור ארוך ומעטרים אותו בזהובים. אז אמת נכון הדבר, הכל יודעים שאינו מלין פרוטה. נוטל מזה ונותן לזה, ומחלק על אתר לצדקה. אבל מי התיר לו להיות נדיב על חשבון המס?! יפריש מס תחילה, ויחלק את המותר. מיד הסמיך מחשבה למעשה. סיגריה בידו האחת ועט בשניה ירד לבית הרבי, כשערך שולחנו בשבת בצהרים…
החסידים מעטרים שולחן רבם, ולפתע מרחרחים: עשן סיגריה באויר, מסתכלים, וה'מוסר' כאן. הגיע הזמן לבדוק האם הרבי מנהל ספרים כדין, לא מצא זמן אחר. והסיגריה, והעט. החלו מוחים וצועקים גוערים ומרחפים. והלה, כבר רגיל. עומד, וחיוך על שפתיו. נראה אותם מרימים יד על נציג השלטונות. מרידה במלכות שענשה נחרץ!
יושב הרבי, ושומע המולה ומהומה, על מה הגראטשקע. מורה בידו, והקהל נחצה. בשביל שנוצר, נלכד ה'מוסר' המעשן.
"מה רוצה הצדיק", מתעניין הרבי –
התמרמרו: זה כבר עבר כל גבול! רבי, הן עוכר ישראל הוא, "מורידין ולא מעלין", לקרוא לו צדיק נו, באמת…"
אמר הרבי: אני יודע פסוק, "ועמך כולם צדיקים" (ישעיה ס, כא), אלא מאי, יש קושיא מיהודי זה, אמת. אבל מוטב שתהיה קושיא על היהודי, משתהיה קושיא על הפסוק…

 

[אחד יחיד]

פעם התאונן בעל ייסורים גדול לפני הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע, על הצרות הרבות הפוקדות אותו חדשים לבקרים. הקשיב רבי שלומ'קה בצער לדבריו, וכדי לחזק את רוחו הזכיר לו את לשון המשנה (ברכות נד.), "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". אולם ידוע שאין אדם נתפס בשעת צערו, לפיכך השיב האיש ושאל, שמשמע מדבריהם אלו שרק המתייסר בייסורים חל עליו החיוב לברך ולהודות על הרעה, אבל בסתמא אינו צריך להודות. ואינו מובן וכי חלקו הרע גורם לו להודות.
נענה הרה"ק מזוועהיל והסביר לו בדרך משל, לעני העומד בקרן זווית ברחוב העיר ומקבץ נדבות מהעוברים ושבים, והנה אם יגש אליו מאן דהוא ויבקש ממנו שיתן לו עודף חמישים שקל, יבין העני שברצון אותו אדם לתת לו סכום גדול ביותר של מאה שקל. אך ברצונו לבקש עודף חמישים בחזרה. וכן אם יבקש ממנו עודף מאה שקל מבין העני שאותו אדם רוצה לתת לו שטר של מאתיים שקל. וכן הלאה. וזה גם ענין הייסורים כי הקב"ה ברא את עולמו כדי להיטיב לכל הנבראים, אולם לפעמים כדי להשפיע להם רב טוב צריך הוא להיפרע מהם ולייסרם מחמת סיבות שונות. נמצא שהרעה היא סימן לטוב שהוא עתיד לקבל. וכמה שתגדל מכסת ייסוריו כך יקבל יותר מן הטובה.
אבל אלה שאין להם ייסורים אין להם מה לברך.

 

[אחד יחיד]

סיפר הרב הצדיק רבי אליהו ראטה זצ"ל, משמשו ותלמידו הנאמן של האדמו"ר הקדוש רבי שלמה מזוועהיל זיע"א, כמה וכמה עובדות על גודל ענוותנותו ושפלותו של רבו הקדוש, שהיה משים עצמו כהפקר וכמדבר בפני כל נברא ממש, והיה בטל ומבוטל בעיני עצמו, כאין ואפס הגמור, לא יאמן כי יסופר!!!
פעם אחת בערב שבת קודש ליווהו אל המקווה. הרבי מצא לו איזושהי פינה צנועה להניח את כליו, והנה נכנס אדם אחד שהיה כעוס ועצבני, מריר ורוטן, וכולו מלא טענות ותלונות. כשהבחין ברבי הקדוש החליט להוציא את כל כעסו ומרירותו דווקא כנגדו. הוא החל לצעוק עליו ללא שום בושה על כל מיני עוולות שלא היה לו קשר אליהן כלל. הרבי מצידו שתק והבליג, כמובן, ולא ענה לאיש מאומה.
כראותו שאין צעקותיו עושות שום רושם על הרבי, הגביר את קולו עוד ועוד לצעקות רמות מאד, רטן כנגדו דברים חמורים בתרעומת קשה וזעק עליו מרות זמן ארוך ברצף וללא הפסקה. הוא ביזה את הרבי עד מאוד, לגלג עליו והדביק לו כל מיני כינויי גנאי לאזניהם ולעיניהם של כל הנוכחים והלבין פניו ברבים.
הרבי מצידו שתק ברוב שפלותו ולא ענה מילה ואף לא חצי מילה. עד כדי כך השים עצמו הפקר כמדבר, שהיה נראה לפי התנהלותו וחוסר התייחסותו לחרפות ולגידופים המוטחים כנגדו בצרורות, כאילו לא אליו מכוונים הדברים כלל, והוא לא חש ולא הרגיש שום עלבון אישי כלל!
בדרכו לשוב לביתו מן המקווה ביקש מרבי אליהו שיואיל בטובו לגשת לביתו של יהודי פלוני, שהיה אדם אמיד ובעל יכולת, ויבקש ממנו הלוואה של סכום כסף נכבד, הואיל וזקוק הוא בדחיפות למעות עוד בטרם תכנס שבת מלכתא.
כחץ מקשת רץ רבי אליהו למלא פקודת רבו ומשאלתו. אותו אדם, שהכיר וידע את טיבו של רבי שלומק'ה נענה על אתר והוציא את מלוא הסכום להלוואה.
כשחזר רבי אליהו וחבילת המעות בידו, נדהם והופתע לשמע בקשת המוזרה של הרבי: "לך נא לביתו של אותו יהודי שביזה אותי היום במקווה ותן לו במתנה את מלוא הסכום שהשגת עתה!" ביקש-פסק הרבי.
רבי אליהו עמד נדהם ומשתומם כולו, אינו מאמין למשמע אוזניו, ושאל ברוב פליאה: "היכן הוא הגבול של שבירת המידות?! אטו משום שביזה וכעס על הרבי, מגיע לו על כך מענק נכבד שכזה?! הלא אין לרבי אפילו ממה להחזיר את ההלוואה!"
ענה לו הרבי בחיוך "צריך אתה להבין! כאשר יהודי בא למקווה בערב שבת ומתנהג בצורה שכזאת, ושופך קיתונות של כעס ומרירות כנראה אין לו עדיין צרכי השבת… אילו היו מוכנים לפניו כל צרכי שבת, סדורים וערוכים על מכונם, לא היה מתנהג כך…"