אייר כ"ו אייר - יומא דהילולא של ר' שלומקע מזוועהיל (24 צופים)

[אחד יחיד]

סיפר רבי אליהו ז"ל, שפעם אחת בשעה ששכב הרבי זצוק"ל במיטתו, ביקש ממנו להגיש את הספר שהיה רגיל ללמוד בו לפני השינה. התפלא רבי אליהו: מה יום מיומיים, שהרבי מבקש ממנו להגיש לפניו את הספר? בכל יום הריהו נוטלו בעצמו, כי מנהגו הוא שלא לבקש מאחרים דבר שהוא יכול לעשות בעצמו.
כשהבחין הרבי בפליאתו, הפשיל מעט את השמיכה, והראה לו כי בקצה המיטה ישנה חתולה, ואם יקום מן המיטה היא עלולה להתעורר ובכך יגרום לה צער – 'ורחמיו על כל מעשיו' כתיב! (תהילים קמה, ט; ברכות ז.; ב"מ פה.), לכן לא קם בעצמו אלא ביקש ממנו להגיש לו את הספר…

 

[אחד יחיד]

רבי שלמה מזוועהיל זכותו יגן עלינו, כשהציעו לו לבנות בעבורו בית מדרש ומקווה וכו' בירושלים עיר הקודש, היו לו ייסורי נפש קשים מהגדלות שבאה לפתחו. הוא חשש מאד שיצטרך לנהוג כרבי ולהנהיג 'חצר' ובית מדרש. [כידוע, אמר שהשאיר את הרעביסטעווע בזוועהיל ועלה ארצה כיהודי פשוט בלבד ו'כמדבר' – הפקר לכל!]
באותם ימים פגש בו הרבי הקדוש מרחמסטריוקא זצוק"ל, [אביו של רבי יוחנן זצ"ל, שהיה גר בירושלים]. לשאלתו לשלומו ענהו רבי שלומק'ה: "לדאבוני רדפוני יסורי כבוד… עד היום התפללתי ב'אונגרישער שול' שבבתי אונגרין, והיה לי נוח וטוב, התפללתי כאחד האדם; והנה עתה מציעים לבנות לי בית מדרש ומקוה, ויש לי מזה יסורים עזים, יסורים של כבוד!".

 

[אחד יחיד]

לאחר נישואיו של הרה"ח רבי שלמה פרישטיק ז"ל עם בתו של הרה"ק רבי גדליה משה מזוועהיל זי"ע, לא ידע מה לעשות בפרוס חג המצות, כי אביו נהג לאכול מצות מכונה ואילו אצל זקינו הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע זה היה דבר חמור מאד, וכיון שעמד לערוך את ה 'סדר' על שלחן אביו לא ידע מה לעשות, הלך להתייעץ עם רבני ירושלים , והם יעצו לו לשאול את פי הרה"ק מזוועהיל עצמו. ברחימו ודחילו העלה את ספיקו על הכתב, ומסרו לידיו של ר' שלומ'קה אשר קרא את השאלה במהירות, ובתוך כדי דיבור ענה לו ברורות 'וכי סבור אתה שבשמים ישאלו אותך אם אכלת 'מאשין מצות' [-מצות מכונה] או לא, בשמים ישאלו אותך שתי שאלות, האם שמרת את עיניך מלהסתכל בראיות אסורות, והאם שמרת את פיך לבלתי תפגע ח"ו ביהודי…'

 

[אחד יחיד]

הכנסת אורחים של הרה"ק רבי שלומ'קה מזוועהיל היתה מופלאה. את דלת הבית בו התגורר, הקיים עד עצם היום הזה בשכונת 'בית ישראל', מעולם לא היו נועלים, ולו מהסיבה הפשוטה שלא הותקן בה כלל מנעול…
הרבי זי"ע מעולם לא הרגיש שהוא 'בעל הבית', בכלל לא הכיר שיש משהו בעולם הזה ששייך לו, כל מי שחפץ היה בכך יכול היה להיכנס לביתו, לשבת ולאכול כאוות נפשו מתוך מה שהיה שם. גם נשים באו. כל מי שרצתה, יכולה היתה לבוא ולשבת בבית. אפילו אשה שזרקו אותה מביתה באה עם צרורותיה ועם ילדיה והתגוררה שם.
סועדים רבים הסבו לשולחנו. סיפר נכדו הרה"ח ר' שמואל מרדכי מינץ ז"ל: אני זוכר את הרבנית שואלת בערב שבת בשנינות עדינה: "א פערטל אויף אכט, אדער א פערטל אויף צעהן?" – כשהכוונה לכמה צריכים לחלק את רבע העוף, האם רבע יספק לשמונה סועדים או לעשרה…

 

[אחד יחיד]

עוד סיפר רבי שמואל מרדכי מינץ: בימי ילדותי התלוויתי פעמים רבות בשבת בבוקר לאבי [הרה"ח ר' מתתיהו ז"ל] כשהיה הולך לסבא הרבי מזוועהיל לומר לו גוט שבת. הסבא ישב בשולחן והסבתא גיטל אמרה לרבי: "האנשים שיושבים כאן אצלך בשולחן ואוכלים, יש להם יותר כסף ממך"… במו אזני שמעתי שהרבי התכופף אז ולחש על אזני אבי: "הכנסת אורחים איננה קשורה לעניים דווקא. היא נוהגת בעשירים כמו בעניים".

 

[אחד יחיד]

בחורים שלמדו בישיבות בירושלים היו אוכלים רשמית על שולחנו. סיפר הרה"ח ר' אברהם רוזנווסר ז"ל: אני הייתי ישן ומתארח אצל הרה"ק ר' שלומ'קה. פעם תחב לידי מטבע שאקנה חבילת סוכר ואביא במתנה לרבנית. כאשר הבאתי לה את 'התשורה', שמחה ואמרה: "כולם אוכלים ונהנים פה, ואף אחד לא חושב שמן הראוי להביא משהו, מלבד בחור בר דעת זה!"

 

[אחד יחיד]

יהודי עני ואביון הגיע בבוקרו של יום אל רבו כ"ק האדמו"ר רבי שלומק'ה מזוועהיל זצ"ל והחל להתאונן על מר גורלו: מבורך הוא במשפחה בת מספר נפשות, כאשר הצעיר שבין הילדים כבר עבר את שנת העשרים, ואילו הבכור עבר כבר את השלושים… נאנח היהודי והמשיך: "בחסדי ה' הבכור כבר התארס למזל טוב, אבל הוא מאורס זמן רב מדי… כי אין כסף… אמנם אמר לי היום אבי הכלה כי אפשר כבר לסכם תנאים אחרונים ולקבוע זמן חתונה, אבל בתנאי שאתן קודם, לפחות שולחן עם כסאות… אבל רבי – נאנח העני – מאין אקח שולחן וכסאות כאשר לרש אין כל?"
כשסיים לבכות ולשפוך את לבו, הביט רבי שלומק'ה החוצה ואמר: "הן עוד היום גדול! עד הלילה יהיה אי"ה שולחן וכסאות"!
פנה היהודי אל הדלת בפיק ברכים. והצדיק רבי אליהו ראטה זצ"ל מנאמני האדמו"ר, יצא אחריו ואמר לו: "שמע בקולי! הרבי מזוועהיל הבטיח שולחן וכסאות, אל תתמהמה! שלח לקרוא למחותן מיד, ואמור לו כי עד הערב הוא יקבל שולחן וכסאות"! היהודי תמה ושאל: "איך אוכל להבטיח מה שאין לי?" ואולם רבי אליהו בשלו: "אנא אל תשאל שאלות! תאמין באמונה שלימה בדברי האדמו"ר ותציית למה שאומרים לך".
כשעה לפני רדת החשיכה, עצרה מונית לפני מעונו של רבי שלומק'ה. תיירת מארה"ב יצאה מהמכונית ונכנסה לבית. היא הביטה סביב בתמהון ופנתה אל הרבי: "האם הרבי מכיר אותי, הרי שכנים היינו בזוועהיל… אהה, באיזה דלות ועניות אתם שרויים. גם אביכם לא היה גביר, אבל למצב כזה לא הגיע…"
תוך כדי כך, מלמלה האורחת לעצמה ואמרה: "לפחות אביא הנה שולחן וכסאות ראויים, שיהיה היכן לשבת!" מיד יצאה מהבית וכעבור מחצית השעה שבה ובעקבותיה טנדר. פועלים פרקו והעמידו בחצר, שולחן וכסאות חדשים ונאים…
האורחת עשתה את שלה והלכה לדרכה… או-אז קרא רבי שלומק'ה לרבי אליהו ראטה ואמר לו: "לך מהר אל היהודי העני ואמור לו כי השולחן והכסאות כבר הגיעו…! התנאים נכתבו והחתונה נתקיימה בזמן.

 

[אחד יחיד]

ילד ירושלמי כבן עשר נכנס בט"ו בשבט של אחת השנים לבית מדרשו של מרן אדמו"ר הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זצוק"ל בשכונת בית ישראל. אותה שעה מסב היה הרבי עם חסידיו לשולחן פירות של ט"ו בשבט.
בראות הרבי את הילד, שרגיל היה להיכנס אליו רבות, קרא לו ברמיזת אצבע ושאלו: "אתרוג כבר היה לך?". ענה לו 'לאו'. מיד כיבדו הרבי במרקחת מתוקה (איינגמאכץ) של אתרוגים, ואמר לו בחיוך: "להווי ידוע לך ילדי, מובא בספרים הקדושים כי בט"ו בשבט צריך לאכול אתרוג ולהתפלל על אתרוג כשר לשנה הבאה בסוכות. בט"ו בשבט אדם נידון גם איזה אתרוג יהיה לו בשנה הבאה בסוכות". אכל הילד את הממתק בהנאה ושכח מכל המאורע.
לשנה הבאה בערב חג הסוכות נתקף הילד בדחף שאינו בר כיבוש לקנות לעצמו אתרוג. ניגש אל אביו ושאלו: "אבא, האם כבר קנית אתרוג?". לצערו ענה לו אביו 'הן'. התחנן הבן לפניו שהשנה אינו רוצה לצאת ידי חובה באתרוגו של אבא, הוא מוכרח אתרוג משלו, כשר ומהודר במיוחד. האב, שהיה אביון מופלג כאחד מבני ירושלים, לא הבין מניין צנח על בנו רצון חזק כזה, אך לא יכול היה לעמוד בפני תחנוניו. גירד כמה פרוטות עלובות ונתן לו.
רץ הילד בשמחה לחנות האתרוגים של ר' זלמן זוננפלד, סוחר האתרוגים הידוע של ירושלים, ונכנס אליו משולהב כולו. "אני רוצה אתרוג!". הביט ר' זלמן בחיוך סלחני בילד הנרגש, ושאלו: "כמה יש לך?". הראה לו הילד את הפרוטות הבודדות. מיד שלחו ר' זלמן אל ירכתי החנות, שם, בקופסאות גדולות היו מונחים בערבוביה אתרוגים פשוטים ביותר מסוג ד'.
משמש הילד בין האתרוגים מלאי ה'בלעטלאך' ושאר פגמים, ופתאום עלה בידו אתרוג מלכותי מבהיק ביופיו, פיטם זקוף לו בראשו, גידולו מרהיב עין, צבעיו מושלמים ובעורו אין אף 'בלעטל' וחסרון קל. כולו שמחה אץ רץ הילד אל הסוחר והראה לו את המציאה שעלתה בידו. ר' זלמן זוננפלד נדהם, וחשד כבד התעורר בו. איך מגיע אתרוג מסוג א' א' לבין האתרוגים הפשוטים והגרועים ביותר? הוא נזף בילד: "מניין לקחת אותו? שמא נגעת במקום שלא הרשיתי לך?!
נתחלחל הילד, שדוק של חן ירושלמי אצילי וזיו של יראת שמים טהורה ניבטו מעיניו, ואמר ברעדה: "וכי גנב אני בעיניך?! להיכן ששלחת אותי, שם הלכתי".
לא האמין לו ר' זלמן והמשיך לחשוד אותו בגניבה. אך לאחר שהביא הילד כמה קונים שהעידו נאמנה שלא נגע בשום מקום מלבד ארגז האתרוגים הפשוטים, הצהיר ר' זלמן נרגשות: "שמעני, האתרוג הזה אינו שייך לשם, כיון שמחירו הוא פי מאתיים ואפילו יותר ממה שנתת לי. אלא כיון שנמצא שם, זכה לו. סימן שמשמים זיכו אותך באתרוג מיוחד במינו!"
אותה שעה נזכר הילד, שהיום הוא אחד מגדולי הת"ח בירושלים, בכל אותו מעשה שהיה אשתקד בט"ו בשבט בשולחנו של רבי שלמה מזוועהיל, ובביטוי הסתום שיצא מפיו של הרבי, והבין מניין זכה באותו אתרוג מהודר.

 

[אחד יחיד]

הרה"ק רבי שלמק'ה מזוועהיל זיע"א, היה נוהג ללכת לכותל המערבי מדי יום ביומו, לעיתים פעמים ביום, בימי חול ובימי שבתות, בימים טובים ובימים נוראים. לא החסיר ממנהגו זה, גם בעתות של סכנה, בימי הפרעות והפוגרומים, כאשר היתה סכנת נפשות מוחשית לעבור בשוקי הערבים בעיר העתיקה, לא חת ולא הרתיע רבנו ממנהג זה, והיה הולך לבדו, חוצה דרכו בין הערבים, מבלי פחד וללא רתת.
סיפר המקובל רבי יוסף וולטוך שלרבנו היה מתלווה בדרך כלל אדם בלכתו לכותל. יום אחד לא הופיע אותו איש, נתלווה אליו ר' יוסף וולטוך. היה זה ביום השבת. כשהגיעו לשער שכם, אמר רבנו למלוהו, ר' יוסף: אני איני מטלטל בשבת, אמשיך דרכי דרך שער שכם, אולם אתה, שיש עמך חפצים עליך ללכת דרך שער יפו (דרך שער שכם לא היה עירוב).
שאל ר' יוסף את רבנו הכיצד לא יפחד ללכת יחידי, לבדו, דרך שער שכם, בין הערביים. היה זה בתקופת הפוגרומים, שהערבים היו פוגעים בכל יהודי שנקרה בדרכם. הכיצד לא ירתת? ענה רבנו: תדע שאין מקום לשני פחדים.. ומי שיש לו מורא שמים אין לו מורא בשר ודם.

 

[אחד יחיד]

שח הרה"ג החסיד רבי אלי' רוט זצ״ל, שפעם התלווה לרבנו בנסיעתו למירון. נהג האוטובוס היה ערבי. עם היציאה מהעיר אמר לו רבנו, לפתע: מי ששובר את הגוי שלו (היצר הרע) אינו צריך לפחד מגויים.
שמע ולא הבין למה מכוונים דברי רבנו ומדוע אמר לו זאת בנסיעה זו.
והנה כשהגיעו למירון ניגש הערבי אליו, לרבי אלי' זצ״ל, ותבע ממנו בתוקף שישלם לו את דמי הנסיעה. המוסכם היה, שהתשלום יעשה רק עם שובם לירושלים, אולם דרישת הנהג היתה מאיימת וחשש מפגיעתו הרעה, נכנע לו לאיומיו ושילם מראש.
בדרך חזרה סוכם שהנהג יעבור דרך העיר שכם ויעצור ליד קברו של יוסף הצדיק, אולם לאחר שהנהג שלשל כבר לכיסו את הכסף החל להתכחש לכל הבטחותיו, והכריז בקול שלא יעצור בשום פנים ליד קברו של יוסף הצדיק. אמר רבנו, אם כן, לא לשלם לו את הכסף.
סיפרתי לרבנו שכבר שילמתי את הכסף לנהג, מאחר שחששתי מאיומיו.
שמע רבנו וקרא: אני איני מפחד מגוי…
עתה התחילה להתבהר לפני כוונת דברי רבנו עם יציאתנו, שמי ששובר את הגוי שבו אינו מפחד מגויים..
ואכן כל התנהגות רבנו הייתה ללא נימה של פחד במשך כל הנסיעה בין הערבים. הנהג עצמו חזר לאחר שעה קצרה והכריז שיעמוד בהבטחתו ויעצור בשכם. ואכן הוא עמד בהבטחתו.

 

[אחד יחיד]

בראש השנה אחד בימי הפרעות, עמדו מתקבצים מספר אנשים ליד הכותל המערבי. מבקשים להתפלל, אך חסר להם אחד להשלים למנין, היו רק תשעה במספר. בגלל המצב המתוח ששרר באותה עת לא נראה יהודי באופק, יראים לעבור בשטחי הערבים.
אותו ציבור שהתאסף ליד הכותל הגיע בהסעה מהעיר לפני החג, כדי להימנע מללכת רגלי דרך שווקי הערבים.
עמדו מצפים לעשירי להשלים המניין. והנה ראו את רבנו מגיע ובא, יורד אל הכותל עם נכדו, רבי מרדכ'לה זי"ע, הגיעו זה עתה מהעיר. שאלוהו, איך עבר בין הערבים? והשיב: לא הרגשנו בשום דבר…

 

[אחד יחיד]

בירושלים, בשכונת בית ישראל, היה קיים מוסד לילדים, שטיפל בהצלתם של ילדים מרשת המסיון. האדמו"ר ר' שלוימק'ה מזעווהיל הוא שדאג לקיומו החמרי של המוסד מבלי שאיש ידע שהוא שעומד מאחורי כל המפעל.
באחד הימים הוא נכנס לבקר במוסד, ותוך כדי ביקורו זרק את משאלתו שהיה רוצה לסעוד במקום…— הרבי מזוועהיל כאורח המוסד!
חרדו הכל לקראת רבנו להגיש לפניו מכל מילי דמיטב שלפניהם, לערוך שלחן לפניו כראוי, גם אם לא ידעו שרבנו הוא המקיים את המפעל.
קרא רבנו, שאינו חפץ אלא אך ורק בשיירי לחם שהותירו אחריהם הילדים, חוסי המוסד. לא הועילו כל ההפצרות להגיש לפניו, לפחות רבנו, איזה תבשיל ראוי. עמד במפגיע שלא יאכל אלא מאותם שיירי פת, ותו לא. זהו!
הכיצד? נשאל רבנו. שיירי פת שיועדו לפח האשפה?— אה, שיריים של צאן קדשים…! נענה רבנו, מהסה, כלאחר יד, כל ההפצרות כנגדו.

 

[אחד יחיד]

מעשה בבחור שהתלונן שמחשבות זרות טורדות אותו ואינו מצליח להילחם בהם, נכנס עבורו הגה"צ רבי זלמן בריזל זצ"ל אל הקודש פנימה אצל רבי שלומק'ע מזוועהיל לשאול את פיו כדת מה לעשות, ויען הרבי, אמור לו 'מלאכת מחשבת אסרה תורה' – התורה לא אסרה כי אם מחשבה רעה הבאה על ידי 'מלאכה' ובכוונה, משא"כ מחשבה הבאה לו ממילא – בניסיון על ידי היצר הרע , אין לו לשים את לבו כלל, אלא ימשיך בדרכו , וה' יהא בעזרו.

 

[אחד יחיד]

שח הגה"צ רבי נטע פריינד: סיפר לי הרה"ח ר' שניאור אייזנבך ז"ל, ששמע מאחד מידידיו כי פעם אחת נחלה בנו, ונסע לב"ב להתברך מפי מרן ה'חזון איש'. לאחר ששח למרן החזו"א על מחלת בנו, נענה לו מרן החזו"א ואמר לו: "סע לירושלים לרבי מזוועהיל והוא יוכל להושיעך".
אותו יהודי נכנס מיד לרבנו וביקש את ברכתו לרפואת בנו. רבנו ירד מיד לטבול במקווה כדרכו בקודש, וכשהגביה את ראשו מתוך המקווה אמר לאותו יהודי בפסקנות:
"הנה היית רגיל תמיד לדקדק בהבדלה במוצ"ש בבשמים, ולאחרונה הנך מזלזל בזה, שהנך שומע הבדלה בביהמ"ד וכך אתה מוציא את השבת. אני אומר לך, שאם תקבל על עצמך מהיום ואילך לדקדק בהבדלה, יתרפא הילד".
ואכן אותו יהודי סיפר, שמאז התחיל לדקדק ולהבדיל בביתו, ולאחר זמן אכן נתרפא בנו.

 

[אחד יחיד]

מסופרת על הרב שניאור אייזנבך, מבני ציון היקרים שלפרנסתו היה עוסק בתספורת ומספר את ראשיהם של הירושלמים ונוטל בשכרו כמה פרוטות. בין אלו שהיו נכנסים אליו לתספורת היה הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל, שהיה מגיע אחת לחודש. אבל הוא לא היה משלם פרוטות אלא מוציא מטבע "שילינג" שהיה די בו לשליש הוצאות השבת של ר' שניאור.
פעם אחת הרהר ר' שניאור בלבו: כל בני ירושלים משתדלים לזכות במטבע של שמירה וסגולה מאותו צדיק, רבי שלמה. ואילו אני מדי חודש לוקח את המטבע ומשתמש בו להוצאות השבת. בפעם הבאה שהאדמו"ר יגיע אלי להסתפר וייתן לי שילינג, לא אשתמש בו אלא אניח אותו למשמרת. אין צריך לומר שאת מחשבתו זו הגה בינו לבין עצמו ומלבו לפיו אל גילה.
למחרת נכנס אליו הצדיק ולאחר שעלה עליו תער הגלבים והוא נטל ידיו, בהגיע עת התשלום הוציא מכיסו שני מטבעות של שילינג וכך אמר לר' שניאור:
"הפעם אני נותן לך שני מטבעות. אחד תשתמש בו לכל צרכיך, ואילו את השני תניח למשמרת לדורות עולם…".
והמטבע אכן נמצא עד היום בקרב צאצאיו של רבי שניאור.

 

[אחד יחיד]

סיפר הרה"ח רבי אליעזר אקשטיין כי מדי שבוע היה הרה"ק מחלק לבני ירושלים שהצטיינו במידה זו של עניות ואביונות, כסף לצרכי שבת.
בתוך התור המתין יהודי שגם הוא היה מחוסר כל, ובכיסו אין פרוטה לקניית צרכי שבת.
והנה בהגיע תורו, ממשמש רבי שלמה בכיסיו ואומר לו "תם הכסף".
אלא שגם בשבוע שלאחר מכן חזר הדבר על עצמו. כולם מקבלים מטבעות והולכים בשמחה לקנות יין וחלות וכל מה שצריך, ואילו הוא, בדיוק כאשר הוא מגיע, הכסף אזל עד פרוטה אחרונה.
פעם שלישית ורביעית כך. עד שהלה מבין כי לא מקרה הוא. רבי שלמה אינו רוצה לתת לו כסף בשום פנים ואופן. בדמעות בעיניו ניגש אל רבי אליעזר שהיה מקורב אל הרבי ואמר לו: מדוע הרבי אינו רוצה לתת לי? הוא מפלה אותי בין כולם. מדי שבוע כאשר מגיע תורי, הרבי אומר שנגמר לו הכסף.
רבי אליעזר אכן ניגש אל האדמו"ר והציג את הטענה הכואבת. יהודי קבצן ועני הגון. מדוע דווקא כאשר מגיע תורו הרבי אינו רוצה לתת לו ואומר שנגמר הכסף.
רבי שלמה גילה באותה שעה את מסתרי הנהגתו: "יהודי זה" – אמר לר' אליעזר – "עתיד להיות גביר גדול. עשירות תלויה מעל ראשו וממשמשת לבוא. אלא שלפי שעה הוא עדיין עני. אינני רוצה להחתים אותו בחותמת של 'מקבל', כי עליו נגזר שיהיה 'נותן', ואם יקבל ממני פעם אחת יתהפך גורלו".
וכך הווה.
זמן קצר אחר כך, נואש אותו אדם מן התקווה להתפרנס בירושלים, הוא עבר דירה לתל-אביב ושם החל מזלו לפרוח. פתח בית עסק ותוך זמן קצר, כנבואתו של רבי שלמה, נעשה עשיר גדול שחילק ממון רב לצדקה ואכן היה 'נותן' ולא 'מקבל'…

 

[אחד יחיד]

סיפר אחד כי בילדותו למד בתלמוד תורה ' תורה ויראה' והשתייך לארגון "חנוך לנער" של ילדים שהתפללו שחרית מידי בוקר בת"ת. מי שהתפלל כל השבוע במסגרת הת"ת קיבל "צעטאל'ה" ואתו היה הולך אל האדמו"ר, שתמורת הפתק היה מעניק לו מטבע של "חצי גרוש" עם חור… "מידי שבוע זכיתי לקבל מידיו של הרבי הקדוש מטבע של 'האלבע פיאסטער', חצי גרוש".

 

[אחד יחיד]

מתברר כי לא רק כסף חילק האדמו"ר הקדוש. אלא גם חלות. ביום שישי היה שולח שליחים ובידיהם חלות לחלק למשפחות עניות שלא הייתה להן יכולת לקנות חלות. לכל שליח היה מוסר כתובת מדוייקת לאיזו משפחה למסור את החלות.
אחת השליחות הייתה נערה ירושלמית, שנמסר לה סל בד מלא חלות טריות כאשר האדמו"ר אומר לה ללכת לבניין מסויים, לחלק למשפחות אלו ואלו, ומוסיף מידי פעם בצורה חד פעמית. "לדירה פלונית (באותו בנין) אל תיכנסי בשום אופן".
הנערה צייתה לדברים בלי לשאול שאלות. הרבי אומר- הרבי יודע.
והוא אכן ידע…
לימים באה אותה נערה בברית השידוכין עם אחד מבניה של אותה משפחה שהתגוררה בדירה האמורה, ואז כבר הובן הכל…

 

[אחד יחיד]

ופעם ישב רבי שלמה מסר שיעור (גם זאת עשה בין היתר…) לבני ירושלים. בתוך הדברים אמר: "דעו לכם כי כל השפע שיורד לעולם, עובר דרך ארץ ישראל ומכאן הוא מתפזר והולך לכל העולם".
ישב שם אחד, חכם עיניו, והגיב: "אולי הרבי לא מתמצא בהוויות העולם, ולכן אספר לרבי כי המציאות היא בדיוק להיפך. בכל העולם כולו יש שפע גדול ואומות העולם חיות בטוב ובנעימים ואילו בארץ ישראל אנחנו כאן נמקים ברעב ובמחסור".
נענה האדמו"ר ואמר לו, אינך צודק. ואסביר לך במה דברים אמורים: משל למה הדבר דומה? לגביע גדול שממלאים אותו ביין ומתחתיו ישנה קערה. אם הגביע שלם הוא, הרי היין נשמר בגביע ואף טיפה לא תישפך לקערה, אבל אם יהיה בגביע חור? זה כבר סיפור אחר לגמרי. כל היין יישפך לקערה.
ואף בנמשל כך הוא הדבר. השפע יורד מהשמים לארץ ישראל, אבל אילו היינו זוכים וכולם כאן היו מתנהגים כפי שצריך, ארץ ישראל הייתה משופעת בכל טוב שבעולם. אלא שלצערנו הרב לא הכל עושים את מה שצריך, וישנם כאלו שעושים מה שלא צריך ולכן השפע ניגר מכאן לכל מדינות תבל. אבל ביסודו של דבר השפע יורד לכאן!

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"ח רבי ברוך שמעון רוטשטיין שליט"א: בסמוך לביתנו בשכונת מאה שערים, התגוררה שכנה שסבלה מאד ממיחושים בעיניה. כאביה התעצמו מיום ליום וראייתה נחלשה עד למצב של עיוורון מוחלט ר"ל. מי שטיפל בה במסירות היה רופא העיניים המפורסם ד"ר טיכו, שנחשב באותה תקופה למומחה הגדול ביותר לעיניים במזרח התיכון, אך גם הוא לא הצליח להביא מזור לעיניה.
בצר לה פנתה לרבינו הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע וביקשה על נפשה שיושיענה בצרתה הנוראה. לפליאתה הרבה נענה רבינו זי"ע ואמר לה, שעליה לשטוף את עיניה שלש פעמים עם ספירט (אלכוהול). כמי שלא נמנתה על משפחה חסידית, היא נבהלה מאד לשמוע את תשובתו של רבינו זי"ע. הרי גם עיניים בריאות לחלוטין יכולות להיפגע פגיעה אנושה משטיפתן באלכוהול. לכן גם לא מיהרה לקיים את הוראתו בקודש.
אולם ככל שחלף הזמן ומצב העיניים לא הוטב, החליטה שאין לה מה להפסיד מלקיים את הוראתו של רבינו, אזרה עוז והתחזקה באמונת צדיקים ושטפה את עיניה באלכוהול שלש פעמים – בדיוק כפי שהורה לה רבינו זי"ע. והנה אירע לה נס גלוי והיא חזרה לראות בעינה כאחד האדם!
כשהגיע מועד התור שנקבע לה לביקורת אצל ד"ר טיכו, החליטה להיבדק על ידו ולשמוע את חוות דעתו. כשנוכח ד"ר טיכו לראות שראייתה שבה אליה והיא רואה בעיניה כמי שמעולם לא חלתה, התפלא על כך מאד, וכששמע איך נרפאו עיניה ב"שטיפת אלכוהול" נדהם למשמע אזניו ושאל אותה: וכי ירדת מדעתך?! מיהו הרופא שנתן לך רעיון הזוי שכזה?!
אמנם כשהשיבה שהרבי המתגורר בשכונת בית ישראל הוא שהדריך אותה לעשות זאת כדי לרפא את העיניים, נענה הרופא ואמר: "מיט וואונדערליכע וועגן האבן אונז נישט קיין מושג" [עם דרכים פלאיות שכאלו אין לנו כל מושג].