סיפר הגר"י אדלשטיין זצ"ל: היה אדם מבריק, עילוי גדול, שידע לחשבן חשבונות ארוכים. רב גדול חיפש חתן, ואמרו לו שאותו בחור הוא מיוחד, הוא דיבר איתו בדברי תורה והוא התרשם ממנו.
כשהייתי צעיר הייתי הולך לים וראיתי שם אדם ששוכב על החול מביט על השמים ומדבר, ולצידו הייתה טבלת שחמט. הוא לא מחזיק טבלא, אלא אומר לההוא שמולו – קח כעת את הכלי ששמו 'פרש' למשבצת פלונית, והכל בעל פה. שאלתי מי הוא, אמרו לי שזה אותו עילוי גדול… יש לו בראש טבלא והוא משחק שחמט בעל פה.
התעניינתי מה קרה אתו לאחר שנים, ושמעתי שהוא התגרש. מה קרה? אשתו באה לבית הדין ואמרה שזה טעות. רציתי בחור שיעסוק בתורה, אבל כשהוא הגיע למטרה ולקח שידוך של בת תלמיד חכם עם סידור וקיבל את כל התעודות – כעת הוא מסתובב ועושה מעשים לא ראויים, הגיע למטרה ולא עוסק בתורה כלל. שוכב במיטה, הולך לתפילה מאוחר וכו', אני רוצה להציל את הילדים.. ואכן הצילה את הילדים, כיום הילדים צדיקים.
מה רואים אנו? אדם שידע את כל התורה, אבל לא היתה לו אהבת תורה לתורה עצמה. אלא כמו שהיה מוצלח במשחק שחמט, כך הצליח ב'משחק' הזה – לדעת את הרמב״ם ואת הש״ך והטור וכו', אך לא יצא ממנו האדם העליון. וכשלא עולים למעלה יורדים ומתדרדרים.
ידוע מאמר חז"ל על הפסוק בירמיה 'על מה אבדה הארץ… על עזבם את תורתי' וגו' – אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה. ומביא הר׳׳ן בפרושו בשם רבנו יונה, שהכוונה היא שבפיהם אמנם עסקו בתורה, אבל החשיבות של לימוד התורה אצלם לא היתה לא כמו שה' רוצה מהאדם, שלא היו עוסקים בה לשמה. ולכן החכמים והנביאים לא ידעו לענות על מה אבדה הארץ, ורק הקב"ה היודע את מעמקי הלב, ידע את הסיבה לכך.
יש אדם העוסק בתורה ולומד כדי להגיע למטרה מסויימת, התורה היא רק אמצעי בשבילו כדי להגיע למטרה. וכן פירש גם בעל ה'בית הלוי' בשם ר׳ ישראל סלנטר: כשלומד אדם הלכות תפילין למשל, כדי לדעת איך להניח תפילין, הרי זה דבר חשוב מאוד. אבל אם כאשר הוא כבר למד ויודע איך להניח תפילין, שוב אינו מרגיש שום חיוב לעסוק בתורה, משמע שאצלו לימוד התורה איננו מטרה בפני עצמה, איננה בבחינת ׳
כי הם חיינו׳, אין לו הרגשה שהתורה היא כמו אוכל לאכול… הוא רק מפחד מהעונש ומפחד מגהינם, ולכן הלימוד אצלו הוא רק הכשר מצווה…
ודבר זה, רואה רק הקב׳׳ה היודע מחשבות. על פני השטח היה נראה שעסקו בתורה, אך לא עסקו בתורה כפי שהתורה מחייבת אותנו, שלימוד התורה היא המצווה הנעלה ביותר. כל שכן אם כל המטרה של הלימוד היא רק כדי לקיים את המצווה – שזו אכן מטרה נכונה, אך שלמות לימוד התורה היא לשמה. אם הוא לומד כדי שיתנו לו פתק, תעודה… וכשהוא מסיים עם התעודה הוא מרגיש שלא חסר לו כלום, ודאי שאדם כזה נקרא שלא ׳מברך על ברכת התורה׳.
(דרשו - מעובד מתוך שיחה המובאת בגיליון 'גאון יעקב')
