"לא יחל דברו" - מלקות על לאו זה. (1 צופה)

[מרכז]

החינוך במצווה תז כותב שלא לוקים על לאו זה כי אין בו מעשה. והקשה המל"מ בהגהותיו על ספר החינוך, דודאי יש בזה מעשה שעובר הרי על נדרו, וא"כ איכא מלקות!
ונראה לבאר בדעת החינוך ע"פ מחלוקת ראשונים במסכת נדרים.
מה הדין במצב שהבעל הדיר את אשתו מהנאה ממנו ולבסוף ההנה אותה וקבלה את ההנאה ממנו - האם הבעל לוקה או האשה? הר"ן בדף טו. בנדרים מביא שדעת הרמב"ם שהבעל הוא זה שלוקה, אך חלק הר"ן שהאשה שעברה בפועל על היותה מודרת הנאה מן הבעל כשנהנתה ממנו, היא זו שלוקה.
מה הביאור במחלוקת? הפשטות היא, שנחלקו הר"ן והרמב"ם בגדר איסור "לא יחל", הרמב"ם למד שהאיסור הוא בחילול הדיבור לכשעצמו, היינו שאדם שהוציא מפיו דבר נדר מוזהר בלאו שלא יתחלל דיבורו זה, ולכן כשמהנה את האשה וגורם לחילול הדיבור שלו - הריהו לוקה. לעומתו, למד הר"ן שהאיסור הוא במעשה שמחלל את הנדר, היינו שההגדרה אינה אזהרה על חילול הדיבור, אלא ההגדרה היא עשיית המעשה שנאסר ע"י הנדר.
מעתה, נבאר את דברי החינוך, שלמד כהגדרת הרמב"ם, שהאיסור הוא בעצם חילול הדיבור, וא"כ העבירה אינה בעצם המעשה אלא במה שהתחלל דיבורו, וממילא חשיב לאו שאין בו מעשה ובשל כך פסק דאין לוקים עליו.
אח"כ מצאתי שכ"כ הגרח"ש ועוד. ועפי"ז ביאר הגרא"ו את הסתירה שלכאורה קיימת בדברי החינוך, שמחד בעבר על נדרו פסק החינוך שאינו לוקה, ומאידך בנזיר שנטמא הריהו לוקה, וכתב הגרא"ו דביאור החילוק הוא שדווקא בנזיר, מלבד לאיסור חילול דיבור הנדר, הגדירה התורה עבירה בעצם המעשה, ולכן גם הלאו ד"בל יחל" קיבל את הגדרות הנזירות וחשיב לאו שיש בו מעשה בכה"ג.