מאמר הלכתי ליל שימורים – ליל המשומר מן המזיקין

ליל שמרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמרים לכל בני ישראל לדרתם​

(שמות פרק יב פסוק מב)​

במשנה במסכת פסחים (דף צט ע"ב) שנינו: ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין. ובגמרא (שם דף קט ע"ב) הקשו, היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה, והתניא, לא יאכל אדם תרי, ולא ישתה תרי, ולא יקנח תרי, ולא יעשה צרכיו תרי. ומתרץ רב נחמן: אמר קרא 'ליל שמרים' - ליל המשומר ובא מן המזיקין .​

ובהמשך דבריהם (שם דף קי ע"ב) אמרו: כללא דמילתא כל דקפיד, קפדי בהדיה, ודלא קפיד, לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי. ופירש רשב"ם (שם): כל דקפיד – יותר מדאי קפדי בהדיה השדים להזיקו, ודלא קפיד כל כך לא קפדי בהדיה להזיקו, ומיהו למיחש מיבעי אפילו מאן דלא קפיד דלא קפדינן בהדיה, דאי תימא דלא קפדי בהדיה כלל, אם כן זוגות למה נזכרו בגמרא, כך היה להם לחכמים לומר לא יזהר אדם בזוגות דלא ליקפדו בהדיה .​

א.​

'ליל שימורים' – רק אם נזהרים שלא לחטוא​

א. החיד"א בספרו דבש לפי (מערכת ל אות יב) מביא מעשה באיש יהודי שבליל פסח עלה על סולם ונפל וכתוצאה מנפילה זו נעשה צולע, ושאלו את רבי חיים ויטאל ז"ל איך אירע כזאת בליל פסח, הלוא הוא ליל שימורים מן המזיקים. והשיב רבי חיים ויטאל שאדם זה עבר עבירה בלילה זה ולכן ניזוק.

וכותב על כך החיד"א שם: ומדבריו ז"ל מבואר דליל שמורים הוא בזמן שעוסקין במצות או לפחות כשלא ילך לדבר עברה, אבל אם חס ושלום יעבור עבירה אין לו שמירה, וזה אפשר פשט הכתוב עצמו 'ליל שמורים הוא - לה'', ואין שטן ואין פגע רע.

ובפירושו על הגדה של פסח שמחת הרגל מבאר החיד"א לפי זה את שאלת הבן הרשע 'מה העבודה הזאת לכם' (פרשתנו פרק יב פסוק כו), דהיינו שהרשע שואל, מה מועיל הקרבן פסח אחר שעינינו רואות כי גם בלילה הזו יקרה מקרה ופגע לאיזה אנשים. אך האמת הוא שהוא ליל שימורים רק למי שנזהר שלא לחטוא ח"ו בלילה קדוש זה, וזהו מה שעונים לו 'לכם – ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל', שהשמירה הוא רק לאלו שנזהרים מלעבור עבירות בלילה זה, 'ולא לו' - כי הוא עובר על פשע בלילה הזו, ו'אילו היה שם לא היה נגאל' - דבליל פסח היה עובר עבירות ושוב לא היה נשמר. עד כאן דברי הרב מהר"י דוד זלה"ה.

ב. ויש להסמיך לזה את דברי הרדב"ז בספרו מצודת דוד על טעמי המצוות (מצווה קז, וכן כתב בשו"ת חלק ג סימן תקמו) בטעם שהחמירה תורה באיסור חמץ יותר מכל איסורי תורה שאיסורו אפילו במשהו, ואסור באכילה ובהנאה, והאוכלו בכרת, ויש חיוב לחפש אחריו ולבערו מן העולם, וזה לשונו: הטעם בכל אלו כי החמץ רמז ליצר לב האדם רע מנעוריו, הוא שאמרו רבותינו ז"ל (מסכת בבא בתרא דף טז ע"א) הוא יצר הרע, הוא שטן, הוא מלאך המות, יורד ומסית ועולה ומסטין, נוטל רשות ויורד ונוטל נשמה. ומלת חמץ מורה על זה כדא אמרת (ישעיהו א יז) 'אשרו חמוץ', ואתה מהפך וקורא 'מוחץ', כי הוא המוחץ באמת כי 'אין ערוד ממית אלא החטא ממית' (מסכת ברכות דף לג ע"א), ולכן צוה הכתוב בזמן צאת בני ישראל בני חורין ממצרים לבער אותו מהבית שלא יסטין למעלה ולא יערב שמחתינו, כי בהתבער מן הבית למטה יתבערו כל הכחות החיצוניות השמאליות מן הבית העליון, ונשאר טהור ונקי מכל טומאה, ולכן אמרו חז"ל (מסכת פסחים דף ה ע"ב) אין ביעור חמץ אלא שריפה. ומסיים רדב"ז: ואז הלילה ליל שמורים. והיינו כפי שנתבאר שליל פסח הוא ליל שימורים רק למי שנזהר שלא לחטוא ח"ו.

ג. יתירה מזו כותב בספר זכר דוד (מאמר ג פרק כה) שאף בליל הסדר שהוא ליל שימורים צריך להתאסף אחר הסדר ללמוד ולעשות שמירה אצל תינוק בלילה שלפני המילה, כיון שיש בו עדיין הערלה ואינו עוסק בשום מצוה צריך שימור. ע"כ. אמנם בספר זוכר הברית (סימן ג אות כ) מביא את דבריו, וכותב: וכמדומה שלא נהגו כן דלילי פסח העידה תורה שהיא ליל שמורים.

ב.​

טעם פתיחת הדלת בין כוס שלישי לרביעי​

ד. כתב רמ"א בהלכות פסח (שולחן ערוך או"ח סימן תפ סעיף א): יש אומרים שיש לומר שפוך חמתך וכו' קודם לא לנו ולפתוח הפתח, כדי לזכור שהוא ליל שמורים ובזכות אמונה זו יבא משיח וישפוך חמתו על המכחשים בה', וכן נוהגין.

ה. בהגהות חתם סופר (שם, וכ"ה בדרשות חתם סופר חלק ב דף רעד ע"ב ד"ה כוס) נותן טעם לפתיחת הדלת דוקא כאשר מוזגים כוס רביעי, על פי דברי הגמרא במסכת פסחים שהובאו לעיל שבלילה זה לא חיישינן לזוגות כי הוא ליל שימורים, ולכן פותחים הדלת להראות שהוא ליל שימורים ואין חוששים למזיקים בלילה קדוש זה. וזהו טעם אמירת שפוך חמתך על הגויים, דהיינו, שהמזיקין יתגרו בגויים ולא בבני ישראל, על דרך מאמרם ז"ל במסכת מגילה (דף ג ע"א): עיזי דבי טבחי שמינא מינאי. ופירש רש"י במסכת סנהדרין (דף צד ע"א) שהוא לחש שאומרים למזיקין שילכו אצל העיזים ויניחו לישראל, ועל דרך זה הוא אמירת שפוך חמתך, שהמזיקים יתגרו בגויים ויניחו לישראל.

וכעין זה איתא גם בספר בית הלוי בפרשתנו על פסוק זה, וזה לשונו: דרשו חז"ל במסכת פסחים (דף קט ע"ב) ליל המשומר ובא מן המזיקין. ואיתא בשולחן ערוך (סימן תפ סעיף א) דמשום הכי נהגו לפתוח הדלת בליל פסח להראות שהוא ליל שמורים. ולכאורה יש להבין דהרי סימן זה לכאורה היה נכון יותר לעשותו בהתחלת הסדר כשאומר כל דכפין ייתי ויכול, ולא עתה אחר ברכת המזון שכבר אכלו כולם. רק הענין דהוא בא ברמיזה להראות לתינוק דבר חכמה, דבפסחים (שם) פריך על הא דלא יפחתו לו מארבעה כוסות, היכי מתקני רבנן מידי דאתי לידי סכנה, דהרי הוא זוגות. ואחד מן התירוצים בגמרא הוא משום דהוא ליל שמורים, וזהו כשמוזגין כוס רביעי והרי יקשה להמסובין שהוא זוגות, ופותחין הדלת להראות שהוא ליל שמורים, וכתירוץ של הגמרא.

ו. והנה ישנן הגדות של פסח שמביאים בשם הגר"א מווילנא זצ"ל שטעם פתיחת הדלת בין כוס שלישית לרביעית הוא על פי דברי הגמרא במסכת פסחים (דף קיא ע"א) שאם ראה פני השוק בין שתיית ב' כוסות אין לחשוש לזוגות כי ראיית פני השוק מפסיק ביניהם, ולכן פותחים הדלת בין כוס שלישית לרביעית כדי שלא יצטרפו לזוגות. אכן הגה"ק בעל המנחת אלעזר זי"ע בספרו שער יששכר (מאמר אגדתא דפסחא אות קד) דוחה פירוש זה וכותב: ולא אאמין שיצא זה מפי הגר"א ז"ל, משום דאין הפשט בגמרא כלל משום שראה פני השוק בראיה בלבד מתוך הבית. אלא כשיצא לחוץ הוי הפסק בנתיים וכמו בנמלך דלא שייך זוגות כדאמרינן שם, וזה פירוש ברור.

ג.​

קריאת שמע שעל המיטה בליל הסדר​

ז. עוד כתב רמ"א (שם סימן תפא סעיף ב): נוהגים שלא לקרות על מטתו רק פרשת שמע, ולא שאר דברים שקורין בשאר לילות כדי להגן, כי ליל שמורים הוא מן המזיקין.

במגן אברהם (שם ס"ק ב) כותב בשם מהר"י ווייל (שו"ת סוף סימן קצג) שיש לומר גם ברכת המפיל. ובליקוטי מהרי"ח (סדר ההגדה, וכן הוא בספר יסוד ושורש העבודה שער תשיעי פרק ו) מביא מסידור רבי קאפיל שיש לומר גם הפסוק (תהלים פרק לא פסוק ו) 'בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' אל אמת', אבל לא שאר דברים שקורין בשאר הלילות כדי להגן, כי ליל שמורים הוא מן המזיקים. ומביא עוד מספר חק יעקב (שם ס"ק ד) שאין להחמיר על עצמו בזה ולומר אף שאר הדברים שאומרים בשאר הלילות, וזאת כדי להראות שהוא ליל שמורים שנקבע בלבו אמונה זו, דאם לא כן נראה כאילו חס ושלום אינו מאמין בזה.

ח. עיין מגן אברהם (שם) שכל האמור היינו אם קרא כבר קריאת שמע בבית הכנסת לאחר צאת הכוכבים, אבל אם לא קרא קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים, חייב לקרוא את כל ג' הפרשיות כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע של ערבית.

אכן בספר יפה ללב (חלק ו, או"ח שם, ועיין בספר ארחות חיים שם ס"ק ג שמביאו) כותב שיש לקרוא גם פרשת 'והיה אם שמוע', כי אין אמירתה כדי להגן על המזיקים, אלא כיון שנאמר 'בשכבך ובקומך' {עיין שם אריכות דבריו להוכיח כן}, ומוסיף: ומנהגי לקרות גם פרשת ציצית, כיון שמוזכר בה יציאת מצרים, כי כמה חביבה מצוה בעידנא שהזמן גורם הדבר בעיתו וכו', וכמאמר המגיד 'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח', באופן דיש לקרות כל ג' פרשיות של קריאת שמע עם ברכת המפיל גם בב' הלילות הללו {- היינו יו"ט שני של גלויות}, אף על גב שקרא הקריאת שמע בבית הכנסת בעוד לילה.

וכעין זה כתב החוות יאיר בספרו מקור חיים (קיצור הלכות סימן תפא) שהרגיל בכל לילה לקרוא כל שלוש הפרשיות של קריאת שמע, אל ישנה, אף אם כבר יצא ידי חובת קריאת שמע של ערבית.

ד.​

נעילת הדלת בליל הסדר​

ט. המגן אברהם (שם ס"'ק ב) מביא בשם מהרי"ל (סדר ליל שני, עמוד קכג) שלא ינעול הדלת בבריח חזק, והיכא דשכיח הזיקא לא סמכינן אניסא.

י. היעב"ץ בסידורו (שער הקרבן) מביא עדות של בן נכר נציב הרומיים, שהיה עד ראיה בירושלים על סדר הקרבת קרבן פסח, ומאשר ומקיים כל הכתוב במשנה תורה שבעל פה על פי חכמינו ז"ל עם הרחבה ותפארת בדברים שאינם מגופי הלכותיו, ממנו יראה הדר כבוד בית אלקינו ונדע מה שאבדנו בחטאינו, ונתפלל בלב שלם להשם יתברך שיחזיר עבודת בית מקדשו מהרה בימינו וכו', ובסוף עדותו הוא כותב: ואין שער משערי ירושלים שינעול הדלת בלילי הפסח מפני כבוד העוברים והשבים כי רבו. עכ"ל.

ובספר ויגד משה (פסח, סימן לג אות ו) מוכיח מעדות זו שהמנהג שלא לנעול את הדלת הוא כבר מנהג קדום שכבר נהגו בו בזמן שבית המקדש היה קיים, ואף על פי שהנציב הרומי כותב שסיבת הדבר הוא מפני כבוד העוברים ושבים, יתכן שלא גילו לו את הטעם האמיתי, וזאת על פי המבואר בגמרא במסכת חגיגה (דף יג ע"א) שאין מוסרין דברי תורה לנכרי (ועיין עוד מסכת שבת דף קכא ע"א ששמואל לא גילה לנכרי טעם הנהגתו, עיי"ש), ועל כן לא גילו להנציב של הרומיים טעם האמיתי רק משום עוברים ושבים, או יש לומר שמעצמו דימה כן, אבל אולי הטעם האמיתי הוא כי הוא ליל שימורים מן המזיקין וכדברי מהרי"ל שהובאו במגן אברהם הנ"ל.

ה.​

מים שנשאבו בשעת התקופה אם מותר להשתמש בליל הסדר​

יא. כתב רמ"א (שם סימן תנה סעיף א): אין לשפוך מים שלנו מכח מת או תקופה הנופלת, ומכל מקום טוב לכתחלה להשים בהם ברזל.

ובטורי זהב (שם ס"ק ג) מביא את דברי המרדכי במסכת פסחים (רמז תקצג) שטעם הדבר שאין לשפוך המים הוא כי ליל שמורים הוא לה', ומוסיף עוד שאפילו בשאר לילות של פסח אין צריך לשפוך המים, כי 'שומר פתאים ה'' (תהלים פרק קטז פסוק ו), וחלילה שיארע דבר תקלה במצות השם. וכותב על כך הט"ז: ומכל מקום נראה דבשאר לילות יוכל לשפוך אותם אם אפשר לו בקלות להיות בלי אותם מים, מה שאין כן בליל דקודם פסח דהם של מצות מצוה אסור לשפוך אותם, דהוי מזלזל במצות ומראה עצמו כמחזיק בדעתו שאין המצוה מגנת עליו מהתקלה, וקל בעיניו מאמר הכתוב 'שומר מצוה לא ידע דבר רע' (קהלת פרק ח פסוק ה).

ו.​

אם יש לחשוש לרוח רעה בליל הסדר​

יב. בספר אוצרות ירושלים (אות רנח) מביא תשובה מאת הגאון רבי ישעיה עפשטיין זצ"ל בנו של הגאון רבי פנחס עפשטיין גאב"ד ירושלים זצ"ל, וזה לשונו: דכירנא שמלפני עשר שנים הובא שאלה לפני אאמו"ר הגאון הראב"ד מוהר"פ (שליט"א) [זצ"ל] שאחד הניח בליל א' דפסח אוכלין ומשקין תחת המטה ושכח מלהוציאן והיו שם כל הלילה, אי מותר לו לאוכלם, (עיין שולחן ערוך יור"ד סימן קטז). וחידש אז שמכיון דאמרינן דליל פסח הוא לילה המשומר ובא מן המזיקין הוא אם כן ליכא למיחוש משום רוח רעה וכדומה ומותר לאוכלם, ומותר אפילו להניחם לכתחלה באותו לילה תחת המטה עכ"ל. ומהאי טעמא רוצה להתיר שם גם ביצה קלופה שעבר עליה ליל יום טוב הראשון של פסח דגם כן שרי באכילה עייי"ש. ובסוף התשובה סיים: ולפי דברינו יצא לנו גם חידוש דין בנטילת ידים שחרית דליל פסח לא יברך כיון דליכא רוח רעה, וכמו שפסק הרמ"א (או"ח סימן ד סעיף יג) לענין הניעור כל הלילה דיטול בלא ברכה, עיי"ש, והכא נמי כן ויש לעיין בזה, עכ"ל.

יג. אמנם בספר ויגד משה על הלכות פסח (פרק ג אות י) דוחה את דבריו, וכותב: ולעניות דעתי צריך עיון בזה, דהא דמשומר ובא היינו שלא יבואו אצלו להזיקו ועל כן התירו חכמינו ז"ל זוגות בליל פסח, דהוא דבר שנעשה על אתר או מזיקין אותו תיכף או כלל לא, ובליל פסח קים להו לחכמינו ז"ל שלא יבואו להזיקו, אבל לעניננו אף על פי שהוא משומר ובא מאן לימא לן דלא אפשר להם לשרות בליל פסח על מאכל קלוף ושוב יזיקוהו בשעה שיאכלנו לאחר זמן, ועוד יותר יש לומר דאף לאכול בליל פסח ביצה קלופה שעבר עליה ליל חול או היתה בליל חול תחת המטה אסור, כיון שמכניסו לתוך מעיו אולי ישלטו עליו, וגם אטו כל מיני רוחות בחדא מחתא מחתינהו ואין לנו אלא מה שגילו לנו חכמינו ז"ל, והוא הדין לענין נטילת ידים, כנלענ"ד וצ"ע.

ז.​

ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת​

יד. כתב המחבר (שם סימן תפז סעיף א): אם חל בשבת אומר את יום המנוח הזה ואת יום חג המצות הזה, וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים, ואין אומרים ברכת מעין שבע.

וטעם הדבר איתא במגן אברהם (שם ס"ק ג) כי אמירת ברכת מעין שבע לא נתקנה אלא מפני המזיקין, כדאיתא בגמרא במסכת שבת (דף כד ע"א) דרבנן הוא דתקוני משום סכנה {- מזיקין, שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב, וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן, ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן, ולא היו באין בבית הכנסת, אבל לילי שבת באין בבית הכנסת, וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהין לאחר תפלה, לכך האריכו תפלת הצבור. רש"י שם}, ובפסח הוא ליל שמורים ואין צריך לחשוש מפני המזיקין, לכן אין אומרים ברכת מעין שבע בליל פסח.

ח.​

ליל שימורים בליל יום טוב שני​

טו. בסוף ספה"ק אמרי נועם על מועדים נדפסו כמה תשובות מהרה"ק בעל האמרי נועם מדז'יקוב זי"ע, ושם (תשובה ד') דן במה שראו אצל כמה אנשי מעשה שבליל שני של יו"ט פסח נתעכבו באכילת מצה ואפיקומן עד לאחר חצות, ולכאורה הוא נגד פסק השולחן ערוך בהלכות פסח (או"ח סימן תעז סעיף א) שיהא זהיר לאכול האפיקומן קודם חצות. עיין שם שנושא ונותן להצדיק את מנהג אנשי מעשה אלו על פי דברי תוספות במסכת מגילה (דף כא ע"א ד"ה לאתויי) שדבר שחיובו רק מדרבנן אין צריך להחמיר קודם חצות, ואם כן כיון שהחיוב ביום טוב שני הוא רק מדרבנן אין צריך להחמיר ולאכול את כזית המצה והאפיקומן קודם חצות, עיי"ש. ומביא שם שמצא בספר מנחם ציון מהרב הצדיק מהר"מ מרימאנוב זצ"ל (דרושי הגדה של פסח דף קכב ד"ה יחץ) שכתב שבליל יו"ט שני של פסח מצניעין האפיקומן עד חצות מחמת שליטת החיצונים ולוקחים אותו מתחת הכר אחר חצות, וכותב: והצדיק הנ"ל מלבד שהיה קדוש ה' בר אלהין, היה מופלג גדול בתורה ובר סמכא הוא, וטעמו ונימוקו עמו מדברי התוספות הנ"ל.

טז. אמנם עדיין צריך ביאור, כי אם יש לחוש לשליטת החיצונים ואשר לכן המתינו לאכול את כזית המצה והאפיקומן עד לאחר חצות שאז אין כבר שליטה לחיצונים, אם כן מדוע בליל ראשון של פסח אינם חוששים לשליטת החיצונים.

וכותב על כך הרה"ק בעל האמרי נועם זי"ע (שם): כי כבר נודע מהזוהר הקדוש (חלק ב, דף לח ע"ב) אשר בליל ראשון תיכף מתחילת הלילה אין לחוש מהחיצונים, כי ליל שימורים הוא, וגם קודם חצות נקראת בשם 'לילה' כמו בשאר ימות השנה אחר חצות, דבזה נשתנה הלילה הזה, דבכל הלילות עד חצות נקראת 'ליל' עד דלא קבילת דכר, ומחצות ואילך נקראת 'לילה', מה שאין כן בליל פסח קודם חצות הוא כלאחר חצות וכו', על כן אין לירא מהחיצונים, אבל בליל שני אינו בחינה זו והבן. עד כאן לשון קדשו.

יז. והעולה מדבריו הקדושים שרק בליל ראשון של פסח הוא ליל שימורים – ליל המשומר ובא מן המזיקין, אבל ליל שני אינו משומר מן המזיקין. אכן בנו הרה"ק בעל עטרת ישועה זי"ע (בתשובה שנדפסה בסוף ספה"ק אמרי נועם על התורה סימן ג) חולק על אביו, ודעתו שאין חילוק ביום ליל ראשון של פסח לליל שני, וב' הלילות הן לילות שימורים ואין לחשוש למזיקים.

בדבריו (שם) הוא דן אם בליל שני של פסח צריך לקרוא את כל ג' הפרשיות של קריאת שמע או שדי בפרשה ראשונה כמו בליל ראשון, וכותב: לפי הנראה מדברי הרמ"ע הנ"ל שגם בליל ב' הוא בסדר כללות המוחין כמו בליל ראשון. וכן האריך כבוד חתני נ"י והביא דעת המקובלים שאין בין יו"ט ראשון לשני כלל, וכל היחודים הקדושים מיו"ט הראשן הוא גם כן ביו"ט שני ואין חילוק בניהם, אם כן לפי זה בודאי דכמו בליל ראשון אין לקרות כל הקריאת שמע רק פרשה ראשונה, הוא הדין בליל שני.

ומוסיף עוד (שם): הן אמת שראיתי למרן אבינו זצ"ל בספרו אמרי נועם חלק ב' על המועדים שכתב בתשובה לענין אכילת אפיקומן אחר חצות, וסיים שבלילה ראשונה אין לירא מפני החיצונים, אבל בליל ב' אינו בבחינה זו, עיי"ש. ולפי דבריו היה מהראוי בליל שני לקרות כל הקריאת שמע. אכן לפי מה שהביא כבוד חתני נ"י להאריך ולהוכיח שליל ב' הוא ממש כמו בליל ראשון בלי שום חילוק, וכיון שכן בודאי שגם בליל שני אין לקרות כל הקריאת שמע.

וכדבריו כן איתא בלבוש (או"ח סימן תפא סעיף ב), וזה לשונו: נוהגין בשתי לילות הללו שלא לקרות על מטתו רק פרשת שמע שהיא חיוב משום קריאת שמע של שכיבה, אבל שאר ענינים שקורין להגין מן המזיקין אין צריך, כי ליל שמורים הוא מן המזיקין.

ט.​

אמירת 'הא לחמא עניא' בלשון ארמית מפני המזיקין​

יח. בספר הפרדס לרש"י (ליקוטים אות כט) איתא: מפני מה נוהגין לומר הא לחמא עניא בלשון ארמית ולא בלשון קודש מפני המזיקין. שכך מצינו ששה דברים נאמרו בשדים ג' כמלאכי השרת וג' כבני אדם, מדברים בלשון קודש כמלאכים[3]. ואילו היו מדברים בלשון הקודש היו שומעין מה שאנו אומרים כל שהוא רעב יבא ויאכל, היו מתקבצים כולן ומקלקלין כל הסעודה והיו עושין היזק, על כן נהגו לומר בלשון ארמית שלא יהיו מבינין מה שאנו אומרין כל דיכפין ייתי ויכול.

יט. בספר שבלי הלקט (סדר פסח סימן ריח) הקשה מדוע חוששין למזיקים בליל זה, הלוא הוא ליל שימורים – המשומר ובא מן המזיקין. ועיין במושב זקנים (בפרשתנו על פסוק זה) ובפירוש הרוקח על הגדה של פסח שתירצו שאף על גב שהוא לילה המשומר מן המזיקין, מכל מקום אם היו אומרים כל דכפין ייתי וייכול בלשון הקודש שהשדים מבינים, היה להם רשות לבוא ולהזיק כיון שקראו להם לבוא.

י.​

הטבלת החזרת בחרוסת לבטל הארס שבו​

כ. בגמרא במסכת פסחים (דף קטז ע"א) מבואר שהטעם שצריך להטביל את החזרת בחרוסת הוא כדי לבטל את הארס שיש בחזרת. ובספר מכתב לחזקיהו (לבעל השדי חמד, מסכת פסחים שם) מקשה מדוע חוששין לסכנה של הארס הלוא הוא ליל המשומר מן המזיקין, ומהאי טעמא אמרו חז"ל שניתן לשתות ארבע כוסות ואין לחשוש מזוגות בלילה זה כי הוא משומר מהמזיקין, ומדוע לא נאמר כן גם לגבי הארס שבחזרת.

ובמכתב לחזקיהו (שם) מתרץ דגבי חרוסת כיון דיש בידינו לתקן לבטל הארס על ידי חרוסת, מתקנים, מה שאין כן גבי ד' כוסות שתיקנו חז"ל ד' כוסות רמז לד' גאולות אין בידם לתקן כלל, דאם היו מתקנים ה' כוסות תו לא הוה מינכר דמשום רמז הוא. אמנם תירוץ זה צריך ביאור מכל הדוגמאות שהובאו לעיל שהם דברים שניתן לתקן ועם זאת לא חששו למזיקים כי הוא ליל שימורים.

כא. ועיין שו"ת אהל יוסף (חלק אבן העזר, סימן כה אות ב) שמיישב בענין אחר, והוא שליל פסח אינו משומר אלא ממזיקים שאינם טבעיים כמו זוגות וכדומה שהוא סכנה סגולית, אך אינו משומר מפני מזיקים טבעיים, ולכן צריך לטבול את החזרת בחרוסת כדי לבטל את הארס שהוא סכנה טבעית.

יא.​

חשש זוגות בזמננו​

כב. הנה הטור בהלכות סעודה (או"ח סימן קע) מביא את להלכה את דברי הגמרא במסכת פסחים (דף קט ע"ב): לא יאכל אדם תרין ולא ישתה תרין. פירוש, לא יאכל ולא ישתה זוגות משום סכנה.

וכתב בית יוסף (שם): ומיהו כתבו התוספות בפרק כל הבשר (מסכת חולין דף קז ע"ב ד"ה התם) והאידנא לא קפדינן בהכי לפי שאין סכנה מצויה לבוא בזמן הזה ע"י כך. ולכן לא ידעתי למה כתבו רבינו, ואם היה דעתו לחלוק ולומר דגם בזמן הזה יש ליזהר בכך היה לו לכתוב כל החילוקים שנאמרו בגמרא בענין זה.

ואכן הבית יוסף לא הביא דין זה בשולחן ערוך, וכן כתבו האחרונים אחריו (עיין אליה רבה שם ס"ק יד, כף החיים ס"ק כ, ערוך השולחן יור"ד סימן קטז סעיף יז שבזמננו אין חוששים לזוגות.

כג. מאידך, בספר דרכי חיים ושלום (אות רפז) מביא שהרה"ק בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע הקפיד מאוד בשתיית זוגות, וכשרצה לשתות מים או שאר משקה יותר מכוס אחד, שתה מעט מכוס השני ואחר כך ניתן מהצלוחית שוב בפעם הג' קצת לתוך הכוס ובזה יצא ידי זוגות. {ועיין עוד שו"ת מנחת אלעזר חלק ג סימן סו אות ב}.

וכן מביא בספר אוצר חיים (מנהגים והליכות של הרה"ק הדברי חיים מצאנז זי"ע, סדר היום אות קיב) שהרה"ק מצאנז זי"ע כי אין נכון לברך על זוגות.

---

[1] וכבר העירו רבים שדברי הגמרא הללו אינם עולים בקנה אחד עם דברי הזוהר הקדוש בפרשת עקב (חלק ג דף רעג ע"א) שם איתא שאין חשש זוגות בלחם משנה כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, ואילו מדברי הגמרא הנזכרים עולה שלא די בטעם זה כדי לא לחשוש לזוגות, אחרת אינו מובן מה הקשו: היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה, ותירצו מפני שהוא ליל שימורים, הרי אף ללא טעם זה אין לחשוש לזוגות כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים.

[2] עיין מהרש"א בחידושי אגדות (שם דף קי ע"א) טעם סכנת הזוגות לפי שהם כח השניות, וכל שני רע, דלכך לא נאמר 'כי טוב' ביום ב', גם גיהנם נברא ביום ב', וכל הימים שאינן זוגות הם כח האחד, והזוגות הם בכח יום ב', עיין עוד שם.

[3] עיין מסכת חגיגה (דף טז ע"א, ושם איתא כן על בני אדם שמדברים בלשון הקודש כמלאכים, ולא על שדים. ובקובץ בית אהרן וישראל (שנת תש"ס, קובץ פח) כתבו שכנראה היה לרש"י גירסא אחרת בגמרא.