מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה
משא ומתן בגמרא ובמדרש בטעם הגזירה
איתא במגילה דף י''ב ע''א, 'שאלו תלמידיו את רשב''י, מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה, אמר להם אמרו אתם, אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע'. שאלם רשב''י, 'אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו', אמרו לו אמור אתה, אמר להם, מפני שהשתחוו לצלם, אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר, אמר להם, הם לא עשו אלא לפנים אף הקב''ה לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו'.
הנה תלמידיו פירשו לו טעם הגזירה מפני שנהנו מסעודת אחשורוש, ורשב''י הקשה דא''כ אמאי יענשו היהודים שאינם בשושן, ועל כן פירש הטעם מפני שנשתחוו לצלם.
אך בדברי המד''ר בשיר השירים (פרשה ז) מצאנו מחלוקת בזה, וז''ל המדרש, אם כן למה באו ישראל בספק בימי המן, רבנן ורשב"י, רבנן אמרי על שעבדו ישראל עבודת כוכבים, ור' שמעון אמר על שאכלו מתבשיל הגוים. לדעת המד''ר רשב''י הוא הסובר שטעם הגזירה משום שנהנו מסעודת אחשורוש.
אמרו לו, והלא לא אכלו סעודה אלא אנשי שושן הבירה בלבד, א''ל, והלא כל ישראל ערבין אילין באילין דכתיב 'וכשלו איש באחיו', איש בעון אחיו. הרי שבמדרש מצאנו תשובה לשאלה למה נגזרה כליה על כל ישראל אף שרק בני שושן נהנו מן הסעודה, מפני שכל בנ''י ערבים זל''ז ונענשין בעוון אחיהם.
צ''ב במה נחלק המדרש על שיטת הבבלי
עצם המו''מ בין רשב''י וחכמים, בגמ' במגילה, ובמדרש [שהועתק כאן בקיצור], צריך ביאור רב, ויש לעמוד עליו במאמר נפרד אי''ה, אומנם עדיין צריכים אנו לבאר במה נחלקו הבבלי והמדרש, ואמאי מיאנו חכמים לשי' הבבלי בטעמא דערבות דמשו''ה יענשו ישראל שבכל העולם.
חקירה יסודית בגדר 'כל ישראל ערבים זה לזה'
והנה בשורש ענין הערבות דישראל זל''ז יש לחקור, האם דין כללי הוא דמחוייב כל איש ישראל לדאוג ששאר ישראל יקיימו כל המצות וישמרו מן האיסורים, או דילמא הוא דין פרטי בכל מצוה דכמו שהאדם מצווה על המצוה בעצמו כך הוא מצווה לשמור את חבירו לקיימה, וכשם שהוא מוזהר באותו הלאו כך הוא מוזהר על חבירו שלא יעברנה. [וכעין הנדון הנודע לענין לפנ''ע].
תתבאר לפי זה המחלוקת בין המדרש לבבלי
ונראה לומר דבזה פליגי הבבלי עם המדרש, דהבבלי ס''ל דדין ערבות הוא ענין כללי בפנ''ע לדאוג על קיום המצות בישראל, ועל כן אין בזה טעם לגזור עונש כליה על כל ישראל, דזה עונש הראוי להנאה מסעודת אותו רשע אבל לא למבטל מצות הערבות בשוא''ת, אבל המדרש ס''ל דהוא דין פרטי מדיני המצוה ועל כן יש כאן לכל ישראל ג''כ חומר של הנאה מסעודת אותו רשע.
קושיות על הביאור במחלוקת
אך באמת יש לעיין בזה, שהרי בסוטה דף ל''ז ע''ב נחלקו התנאים במנין הבריתות שנכרתו, ומנו שם בריתות לכל מצוה ומצוה בפנ''ע, ונראה מזה לכאו' דהוא דין נפרד בכל מצוה ומצוה.
ועוד צ''ב שהרי בסנהדרין דף כ''ז ע''ב אמרו על הפסוק 'וכשלו איש באחיו' [שהוא הפסוק שהביא המד''ר] דכל זה דוקא בהיה בידו למחות ולא מחה, ואם כן צ''ע מה טעם קאמר המדרש לענוש ישראל שבעל העולם, הרי ודאי שלא היה ביד כולם למחות, ומסתברא דיש שכלל לא ידעו מזה ולמה יענשו כולם בכליה ח''ו.
הצעה אחרת לבאר הפלוגתא
על כן נראה לבאר באופן אחר, דבאמת צ''ב למה הביאו הקרא ד'וכשלו איש באחיו' ולא הביאו הקרא דבריתות המובא בסוטה ועו''ד.
ואפשר דבאמת ב' ענינים חלוקים יש, דיש את דין הערבות שחייב כל אחד ואחד לשמור את חבירו במצות עשה ובלאוין, ובזה יענש על ביטול הערבות רק בגדרי חיובו, ורק אם היה בידו למנוע וכו', אך בקרא ד'וכשלו איש באחיו' נאמר ענין חדש, והוא ערבות על העונש, דכיון שכל ישראל גוף אחד הם, אפשר שיענשו זה בסיבת זה, ולא מחמת שהיה בידם למנוע.
ולשון המדרש שם לעיל מינה [פ''ו] עה''פ 'אל גינת אגוז ירדתי, 'ד"א אל גנת אגוז ירדתי, מה אגוז זה את נוטל אחד מהכרי וכולן מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה, כך הן ישראל לקה אחד מהן כולן מרגישין הה"ד האיש אחד יחטא וגו'. וכמו שנת' דכיון שכל ישראל כגוף אחד נענשין האחד בסיבת חבירו.
וזו דעת המדרש שיש ערבות מחודשת גם על העונש, מצד היותם כגוף אחד, ועל כן אף שרק בני שושן נתחייבו כליה, אין תימה בכך שיענשו ישראל שבכל העולם, לדעת רשב''י, אבל הבבלי סובר, וכן הוא דעת חכמים שהקשו, שאין עונש לאחד בסיבת חבירו אלא כשהיה בידו למחות ולא מיחה, שאז יש לו שייכות לחטא עצמו, ועל כן אין זה טעם לענוש את ישראל שבכל העולם.
וראה בתוס' בשבועות (דף לט רע''ב) שכתבו שאף בהיה בידו למחות ולא מיחה אין חומרת העונש כמו העבירה עצמה, עי''ש.
ערבות על הנגלות ועל הנסתרות
ובענין זה יש להעיר, דבסנהדרין דף מג ע''ב נחלקו התנאים אם קיבלו הערבות רק על הנגלות או גם על הנסתרות, ובפשוטו מחלוקתם אם יש ערבות להתפס בעוון חבירו אף אם אינו יודע בכך.
וכבר עמד במהרש''א שם דזה לכאו' סתירה לגמ' בסנהדרין שמבארת שכל זה רק בידו למחות, והיאך בידו למחות על הנסתרות, עי''ש.
ובאמת בחי' רבינו יונה שם כ' לבאר שאף אם עובר העבירה בסתר אי אפשר שלא יהיה ניכר בו הפגם בחוץ, וע''כ נחשב שהיה בידם לדעת ולמחות, והוא חידוש.
דבריו המחודשים של השבו''י וביאורם
וראיתי בס' עיון יעקב [על הע''י, לבעל השבו''י] שכ' לתרץ, דאם ממחין על הנגלות, אזי אין נתפסין על הנסתרות, אבל אם אין ממחין על הנגלות אזי יתפסו גם בעון נסתרות, וצ''ב.
ונראה לבאר דהנה יש להסתפק בטעם דאין נענשין על הנסתרות, האם בעצם איכא כאן דין ערבות אלא דאונס רחמנא פטריה דל''ה ליה למידע, או דילמא דאין כאן ערבות כלל, דכל המחייב הוא במה דהוא יודע בחבירו דבר זה.
ואי נימא דלעולם יש ערבות אלא מטעם אונס פטרינן ליה, נוכל להבין סברת העיון יעקב, שהרי כבר נודעו דברי הביה''ל שאין פטור אונס אלא אם היה נמנע מזה המעשה בלא''ה והאונס מחייבו, אבל אם היה עושה בלא''ה אין כאן טענת אונס לפטור, ואם כן אם ממחים על הנגלות הרי הם נפטרים בטענת אונס על הנסתרות, אבל אם אף על הנגלות אין ממחין אין טענת אונס פוטרתן אף מן הנסתרות, ויש לפלפל.