מאמר תורני מצורע - לשון הרע (1 צופה)

מדוע צרעת משום חטא לשון הרע??? >>> מה החילוק בין לשון הרע, מוציא שם רע ורכילות??? >>> מה התקנה תקנה למדבר לשון הרע??? >>> במה המעיל מכפר על לשון הרע??? >>> מתי מצוה לספר לשון הרע??? >>> מיהו 'בעל' לשון הרע??? >>> מדוע המדבר לשון הרע סופו שכופר בעיקר??? >>> מה סדר טהרת המצורע??? >>> בגודל העון.

זֹאת תִּֽהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכּהֵן. וְיָצָא הַכּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵה נִרְפָא נֶגַע הַצָרַעַת מִן הַצָרוּעַ. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִטַהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִ֥ים חַיוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. (ויקרא יד, ב - ד)

צרעת משום חטא לשון הרע

בויקרא רבה (טז, ו) דרשו, 'זאת תהיה תורת המצורע', המוציא שם רע, ובמדרש תנחומא (מצורע פ"ב) 'זאת תהיה תורת המצורע' ללמדך, שהמספר לשון הרע הנגעים באין עליו.
וכתב רש"י, שלקח שתי צפרים טהורות, פרט לעוף טמא, לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.

ודרשו בגמ' בערכין (טו, ב) שאין הנגעים באים אלא על לשון הרע שנאמר (קהלת ה) 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך' כלומר אל תתן רשות להוציא דבר מפיך לחטיא את בשרך להלקות גופך ואל תאמר לפני המלאך הממונה עליך בשגגה הוצאתי מפי הדבור, שכל דבור ודבור שיוצא מפיך הלא הם בספר נכתבין בין טוב בין רע בין שוגג בין מזיד, 'למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך', אלו הידים והגוף שלוקין בנגעים, וכן מצינו בדברים רבה, שאין צרעת באה אלא על לשון הרע כגון שמצינו במשה ואהרן ומרים שלקו בצרעת על ידי שהוציאו לשון הרע.

ובספר החינוך (מצוה קסט) כתב, שהזרתנו התורה כי בהגיע אל האדם החולי הרע, והוא הצרעת, שלא יקחנו דרך מקרה, רק יחשוב מיד כי עוונותיו גרמו, וירחיק מחברת בני אדם כאדם המרוחק מרוע מעשיו, ויתחבר אל המכפר המרפא שבר החטא ויראה אליו נגעו, ובעצתו ובדבריו ובפשפוש מעשיו יוסר מעליו הנגע, כי האל ברוך הוא שמשגיח עליו תמיד יראה מעשה תשובתו וירפאהו, וזהו ענין ההסגרין.

ברמב"ם (הל' טומאת צרעת פט"ז ה"י) כתב, שהצרעת אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנים כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.
באור החיים (ויקרא יג, ב) כתב, במה שאמרו שהצרעת באה על לשון הרע, ירמוז הכתוב בב' מראות נגעים, על פי מה שכתב הרמב"ם, שהאומר דברי גנאי על חברו הגם שאומר אמת נקרא בעל לשון הרע, והאומר שקר נקרא מוציא שם רע, וכנגד ב' אלו אמר שאת או בהרת, שאת כנגד מוציא שם רע, ואמר שאת מלשון (שמות כג, א) 'לא תשא שמע שוא', ובהרת כנגד לשון הרע, ואמר לשון בהרת בהירות שיורה הצדקת הדברים הנאמרים כי כנים הם ואף על פי כן מאוסים הם ויסובבו הצרעת. ולצד שיש הדרגות בב' הבחינות, לזה עשה ה' ספחת לשאת ולבהרת כבחינת הדבור אשר יסובב אותה.

החילוק בין לשון הרע, מוציא שם רע ורכילות

וכן כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' דעות ה"א - ב) שהמרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תלך רכיל בעמיך', ואף על פי שאין לוקין על דבר זה, עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות
רבות מישראל, לכך נסמך לו 'ולא תעמוד על דם רעך', צא ולמד מה אירע לדואג האדומי, אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם, יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חברו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות.

בכסף משנה (הל' דעות פ"ז ה"א) כתב, שדעת הרמב"ם שרכיל היינו האומר פלוני אמר עליך כך וכך או עשה לך כך אע"פ שאותו דבר אינו גנות, כיון שטוען דברים מזה והולך לזה נקרא רכיל שהוא כרוכל המחזר בעיירות, אבל לשון הרע היינו המספר בגנות חבירו, וזה נחלק לשנים: אם הגנות שמספר עליו הוא שקר נקרא מוציא שם רע, ואם הוא אמת נקרא מספר לשון הרע, נמצא שפרט כאן ארבעה שמות, רכיל, מספר לשון הרע, מוציא שם רע, ובעל לשון הרע.

וכתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג, רטז) שהמספר לשון הרע, שתים הנה קוראותיו: הנזק והבושת אשר יגרום לחברו, ובחירתו לחייב ולהרשיע את חבריו ושמחתו לאידם, ובדבר אחד יגדל עון המספר לשון הרע על דבר אמת, מן המספר על דבר שקר, כי יאמין העם בספרו על חברו דברים כנים, ויעלה קלונו לפניהם, ויהיה לבוז בעיניהם, אחר אשר נחם על רעתו ונסלח לו מחטאותיו.

ובהמשך (אות רכב) כתב, שהולך רכיל גם נקרא לשון הרע, והוא בכלל כת מספרי לשון הרע, ונזק הרכילות חדל לספור, כי אין מספר, כי הוא מרבה שנאה בעולם ומכשיל את בני אדם לעבור על מה שכתוב בתורה (ויקרא יט, יז) 'לא תשנא את אחיך בלבבך', והנה העולם קיים על השלום (אבות סוף פרק א), ומפני השנאה נמוגים ארץ וכל יושביה, ופעמים רבות יתן הרכיל חרב ביד חברו להרוג את רעהו, כמו שכתוב (יחזקאל כב, ט) 'אנשי רכיל היו בך למען שפך דם', ונאמר (ירמיה ו, כח) 'כלם סרי סוררים הולכי רכיל נחשת וברזל כלם משחיתים המה', וקראו רבותינו (פאה ירושלמי פרק א, הלכה א) את הרכילות לשון שלישי מפני שהוא הורג שלשה, האומרו, והמקבלו, ומי שנאמר עליו.

ואפשר לבאר דברי הרמב"ם ע"פ מה שכתב (פ"ו הל' דעות ה"ח) כך אמרו חכמים (סנהדרין קז, א) המלבין פני חברו ברבים שאין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להיזהר שלא לבייש חברו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.

בספר המצוות לרמב"ם (עשה עג) שצונו להתודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני הא-ל יתעלה ולאמר אותם עם התשובה. וזה הוא הודוי, והוא אמרו ית' (נשא ה) 'דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו', והביא את דברי מכילתא, בפרשת ויקרא (ה) מכל חטאת האדם ממה שבינו לבין חברו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע, שהוידוי מצוה בפני עצמה וחובה לחוטא על אי זה חטא שחטא, שנא' 'והתודו את חטאתם אשר עשו', הרי שאפשר לבאר בדעת הרמב"ם שהעון הוא בעצם מה שהוא מפיץ רע בעולם ומבזה ומבייש את חברו ולכך עונשו חמור כ"כ, לפי שגורם חורבן בעולם, ולזה צריך להתוודות ולתקן את מה שקלקל ולהרבות טוב וכפי שיתבאר.

תקנה למדבר לשון הרע שיעסוק בתורה

בגמ' בערכין (טו, ב) אמר רבי חמא בר' חנינא, מה תקנתו של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנא', 'מרפא לשון עץ חיים', ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר 'חץ שחוט לשונם', ואין עץ אלא תורה, שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה', ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר, וסלף בה שבר רוח, רבי אחא ברבי חנינא אומר, סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר 'יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות', אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו, שנאמר, 'וסלף בה שבר רוח'.

וכתב בהרחב דבר (במדבר לג, נה) מה הסיבה שנחרב בית המקדש השני על עוון לשון הרע, שכל שהמקום קדוש יותר יש יותר התגברות הטומאה, ומשום הכי בירושלים שעבודת הקודש בגבורה, מצינו במדרש שלא היה עבודה זרה שלא נעבד בירושלים שנאמר (ישעיה י, י) 'ופסיליהם מירושלים ומשומרון', ובבית שני שהיתה קדושת התורה במעלה עליונה, על כן נתגבר טומאת שפתים שהוא לשון הרע ושנאת חנם, והיינו משום דלשון הרע הוא מקביל לקדושת התורה.

מעיל מכפר על לשון הרע שדומה לים

בגמ' בזבחים (פח, ב) מצינו שהמעיל מכפר על לשון הרע.

ובביאור העניין כתב הכלי יקר, לפי שהמעיל מכפר על לשון הרע, על כן היה כולו תכלת, כי תכלת דומה לים (חולין פט, א), ועל ידי התכלת יסתכל בים וממנו יראה וכן יעשה, כי בים נאמר (איוב לח, י - יא) 'ואשבור עליו חקי ואשים בריח ודלתים, ואומר 'עד פה תבוא ולא תוסיף וגו', וכך נתן הקדוש ברוך הוא אל הלשון חומה ובריח כמו שאמרו בערכין (טו, ב) ולא עוד אלא שהפקדתי לך שתי חומות אחת של עצם ואחת של בשר, ומה יתן ומה יוסיף לך שמירה לשון רמיה, כי יצא לחוץ ידבר ישלח חץ שחוט לשונו לכל ארבע רוחות העולם ויעבור בריח ודלתים, והיה מן הראוי שילמד האדם מן הים אשר אינו עובר דלתים ובריח ואינו פורץ גדרו, וזה טעם התכלת שדומה לים, כי בהסתכלו בתכלת יהיה נזכר אל הים שדומה לו בצבע, וממילא יתבונן אז במעשה הים וממנו יראה וכן יעשה.

ובשמירת הלשון ביאר, שהים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, והיינו שעל ידי שיזכור שיבוא לדין לפני כסא הכבוד, כן הוא גם בזה, כי איתא בתנא דבי אליהו (אליהו רבה פרק יח) כשם שהרשעים מספרים לשון הרע ועולה עד כסא הכבוד, ועל ידי שהוא לבוש תכלת יזכור ויתבונן איה דבריו עולים, וישמר מזה.

מקום שמצוה לספר לשון הרע

בתשובות והנהגות (ח"א סימן תקנח) הביא שבדברי החפץ חיים, מובא גם שלפעמים אין איסור לשון הרע אלא אדרבה מצוה לספר, כגון מי שמטעה את חבירו במקח וממכר, או שלוה מעות ואינו משלם, או בענין שידוכים שמציעים שידוך לא טוב ויזיק, והוא נמנע לדבר וחולה שאין רצונו לדבר רע או להזיק, הלא עובר על 'לא תעמוד על דם רעך' שהוא עוון חמור מאוד, וגם על מצות 'ואהבת לרעך כמוך', שאם היו עושים להם כן ודאי היו מצטערים ומתרעמים מאד, שעוברים גם בדיני ממונות כשיודע עדות ואינו מעיד, נמצא משתמש במצות אלוקינו ית"ש להזיק לחבירו, רק יש בזה כמה פרטי דינים, וכן יש ליזהר שלא לספר רק מה שצריך להצילו מנזק, אבל מה שמוסיף יותר ה"ה באיסור לשון הרע, ולכן יש ליזהר ללמוד היטב פרטי ההלכות לידע פרטי האיסורים ופרטי ההיתר שלפעמים יש חובה לספר בתנאים מסוימים.

'בעל' לשון הרע

בשו"ת באר משה (חלק ח סימן קיט) הקשה, בדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' תשובה הל"ו) באלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו' ובעלי לשון הרע, ומדוע לא נקט בלשון מספרי לשון הרע או אומרי לשון הרע, וכתב לתרץ כיון שלספר לשון הרע הוא עון גדול מאוד ושוה כנגד ג' עברות חמורות, ורק מי שהוא מבעלי לשון הרע אין לו חלק לעולם הבא, כמו באיש שדרכו להלבין פני בני"א ברבים ושש ושמח בזה שאין לו חלק בעוה"ב, שתופס דבר רע כדי לילך ולספר ולהגיד בין כל חבריו, שנעשה על אותו לשון הרע כבעלים.

החפץ חיים בבאר מים חיים (הלכות לה"ר כלל ד' סקמ"ט) הקשה, שהלא ידוע שאין דבר עומד בפני התשובה, ואיך יתכן שעל דיבור לשון הרע אין לו תקנה, ותירץ, על פי מה שכתב הרמב"ם (פ"ז הל' דעות ה"ב) שהפסוק 'יכרת ה' כל שפתי חלקות' מדבר במי שהורגל לדבר לשון הרע ונעשה אצלו הפקר, ובעל לשון הרע, היינו שיושב ואומר, כך וכך עשה פלוני, כך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי, על זה הכתוב אומר 'יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדבר גדולות'.

וכן ביאר בכסף משנה, אע"פ שיספר אדם בגנות חברו לא יקרא בעל לשון הרע מפני שאפשר שלא סיפר כן אלא במקרה אבל מי שמורגל תמיד לספר לשון הרע, יקרא 'בעל' לשון הרע, וזהו שכתב שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני כלומר שהוא קבוע ומורגל לדבר דברים אלו, וכ"כ רבינו יונה בשערי תשובה (מאמר רג), ולכן במציאות כמעט וא"א לו לשוב, שהרי אין לו כפרה עד שיבקש מחילה מחברו, וכיון שכ"כ נטמע והורגל בעוון זה אינו יודע כבר ממי לבקש סליחה ומחילה, ממילא אין לו תשובה וכפרה על חטא זה.

המדבר לשון הרע סופו שכופר בעיקר

בספר כד הקמח (לשון הרע) כתב, וידוע כי כל הרגיל לדבר דברים בטלים מתוך אותם דברים בטלים יבא לספר לשון הרע מהמון העם, ומתוך כך יספר לשון הרע מן הצדיקים, ומי שהרגיל את עצמו לספר בגנות הבריות שבארץ יספר בגנות של מעלה לכפור בעיקר, ולגודל חומר העבירה הזאת אין המחזיקים בה מקבלים פני שכינה, כמו שמצינו בסוטה (מב) שארבע כתות אין מקבלות פני שכינה, וכו' כת מספרי לשון הרע, ולא יאות לבעל לשון הרע שיעסוק בתורה, ומצינו במשלי (יח) 'מפרי פי איש תשבע בטנו' 'מות וחיים ביד לשון', הודיענו בשני כתובים אלה גודל כח הלשון אם לטוב אם לרע, כי אם הוא משתמש בלשונו בדברי תורה ויוכיח וזיכה את הרבים הנה זה שכרו אתו ופעולתו לפניו, ואם בדברי רכילות ולשון הרע הנה ענשו מעותד ומזומן ותשבע בטנו ממנו.

והנה מצינו בערכין (טו, ב) כל המספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר (תהילים יב, ה) 'אשר אמרו ללשננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו' וכן אסור לאדם לקבל לשון הרע, שנאמר (שמות כג, א) 'לא תשא שמע שוא', והטעם כמו שכתבו בספרי יראים כי ידוע הוא שמי שרוצה לדבר לשון הרע הוא מסתכל בכל צדדיו אולי עומד שם האיש ההוא, ועושה עין של מעלה כאלו אין רואה ח"ו, וכמו שאמרו חז"ל בגנב, ובמדרש תנחומא איתא קשה לשון הרע שאין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בעיקר.

גודל העון

בחפץ חיים (שמירת הלשון ח"א שער הזכירה פ"ד) כמה גדול כחה של לשון הרע, שהיא שקולה כנגד ג' עונות החמורות, כמו שאמרו בערכין (טו, א), וגורם לסלק שכינה מישראל, כמ"ש במדרש רבה (פרשת שופטים), אמר רבי מונא כל שאומר לשה"ר מסלק השכינה ממטה למעלה, תדע לך, מה דוד אומר, (תהלים נז) 'נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה', 'רומה על השמים אלקים וגו', אמר דוד ריבונו של עולם מה השכינה עושה למטה סלק השכינה לרקיע, וכן במדרש רבה (פרשת תצא), אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה ע"י שהיה לשון הרע ביניכם סילקתי שכינה מביניכם, ולא חרבה ירושלים במקדש שני אלא בעון מספרי לשון הרע שהיה ביניהם, בשביל שנאת חנם שהיה בהם, כמ"ש ביומא (דף ט, ב) ובגיטין (נו ונז, ב) וכפי שפירש"י.
והמסכסך בלשון הרע ורכילות שלו בין אנשים אהובים, ועושה ביניהם מחלוקת ח"ו, הוא מתועב עבור זה לפני ה', וקשה עון הזה יותר מעון גאוה ושקר ושפיכת דם נקי וכו', כמו שכתוב במשלי שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו, עינים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי וגו' ומשלח מדנים בין אחים, ואמרו חז"ל דזו היא השביעית הקשה שבכולן.
ויותר מזה מצינו במדרש, שאין הקדוש ברוך הוא רוצה להשתתף כלל עם בעל לשון הרע להציל אותו מצרותיו, ואין שום עצה לאדם רק שינצור לשונו מרע, וגם יטמין תמיד את עצמו מלישב בחבורת אנשים המדברים דברי גנאי מחבריהם, וכ"כ במדרש ובספרי זוטא, אמר הקדוש ברוך הוא מכל צרות הבאות עליכם אני יכול להציל אתכם, אבל בלשון הרע הטמן עצמך ואין אתה נפסד, וראה את המתקת דברי חז"ל שהמתיקו את דברי המקולקל בחטא זה כמו המנושך מכלב שוטה, כי באמת שניהם שוים, כמ"ש ביומא (דף פ"ד) שמי שנשכו כלב שוטה אין לו רפואה, ועל לשון הרע ג"כ אמרו שהמורגל בעון זה ח"ו אין לו תקנה, כמו שאמרו (ערכין טז, ב) סיפר אין לו תקנה.
ואמרו עליו שהוא כעובר על ה' חומשי תורה וככופר בעיקר ח"ו, שזה לשון המדרש רבה, אמר ר' יהושע בן לוי חמש תורות כתובות בפרשה, זאת תורת נגע צרעת, זאת התורה לכל נגע הצרעת, זאת תהיה תורת המצורע, זאת תורת אשר בו נגע צרעת, זאת תורת הצרעת המוציא שם רע, ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על ה' ספרי תורה וכו', על כן מי שיש לו מוח בקדקדו, יראה תמיד לזרז את עצמו וללחום מלחמת ה' עם יצרו שלא ילכד בעון המר הגדול הזה, ואז אשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא.

טהרת המצורע לחטא לשון הרע

הנה מצינו בגמ' בבא בתרא (קסה, א) רובן בעריות מיעוטן בגזל וכולם באבק לשון הרע, ובגמ' בערכין (טז, ב) אמר רבי יהודה בן לוי, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה, יביא שתי ציפרים לטהרתו, אמר הקדוש ברוך הוא, לפי שהוא עשה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט, ופי' בערוך (ערך פט, ג) שפטפט והשמיע קולו בלשון הרעף, ולכך יביא קרבן פטיט צפרים שמשמיעים קול בכל שעה.

באור החיים (ויקרא יד, ב) כתב לפרש, שהצרעת כפי הטבע תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה שתתגבר באדם ועושה רושם בבשרו, ויהיה בעצבון וצרת הלב ושממון השכל, והרפואה הטבעית לזה היא ע"י דברים שמרחיבים ומשמחים את לבו, וכשיבוא לו צרעת הוא יכול לומר כי חולי טבעי הוא, ולא יאמין שהוא בגלל עוון לשון הרע, לכך צריך המצורע להיסגר בדד ובגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, ולכאורה דברים אלו אינם מרחיבים את דעתו, אלא כאשר יהרהר בתשובה ויתודה חטאתו, ועי"ז ישוב מחטאתו ויטהר לשונו ויראה כי נהפך הנגע, ידע שלא בא לו הנגע אלא בגלל שדבר לשון הרע, והוא אומרו זאת תהיה תורת מוציא שם רע, והוכחתו ביום טהרתו, שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו כנזכר אף על פי כן נטהר, בזה ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה הטבעי כחושבי מחשבות און וישמור פיו ולשונו, והוא מה שגמר אומר נרפא נגע הצרעת מן הצרוע פירוש מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו.

והנה טהרת המצורע הוא ע"י הבאת שתי ציפורים טהורות, והכהן שוחט ציפור אחת ואת השניה הוא משלח לחופשי על פני השדה, ובביאור הענין כתב בכלי יקר, ע"פ דברי הגמ' הנ"ל שהציפורים מרמזות על דיבור האדם שמצפצף כציפור, ובזה הדיבורים מתחלקים לשניים, דיבורים אסורים כאותו מצורע שדיבר לשון הרע, ודיבורים שמצווה ואף חובה לדבר אותם כגון דברי תורה ותפילה, שהם דיבורים שמחברים בין איש לרעהו, הרי שכנגד הדיבורים האסורים מביא המצורע ציפור אחת שהכהן שוחט אותה, לפי שהוא צריך להפסיק בדיבורים האסורים, ואת הציפור השניה שולח לשדה, לאמר שמצווה על האדם לשלח ולהוציא מפיו דיבורים מותרים, רק שבשביל שלא יתגאה בדברי חכמתו, צריך לטבול בדם הציפור השחוטה, שידבר בהכנעה ובענווה.