מתי הצטוו לברך על המזון?

[גרינפלד]

בגמ' ברכות מ"ח ב': משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן.
[והיינו שהוא תיקן את הנוסח, וכמו בהמשך שיהושע תיקן ברכת הארץ כשנכנסו לארץ].

וכתב המעדני יו"ט על הרא"ש (פ"ז סי' כ"ב אות ע') שמשה רבינו קבע זאת רק לאחר שכבשו את סיחון [וזו התחלת הכניסה לארץ];
כי שם נאמר "ואכלת ושבעת וברכת".
[ועי' רמב"ן ריש דברים שמסתפק האם כל המצוות האמורות בחומש זה - נהגו רק מהכניסה לארץ].

אולם החזו"א (או"ח סי' כ"ח ס"ק ח') הקשה שכל המצוות ניתנו בסיני, כמבואר בגמ' בחגיגה דף ו', ועוד;
וא"כ בוודאי כשניתנה תורה תיקן זאת משה.
ועדיין "בשעה שירד להם מן", אין הכוונה מיד כשהתחיל לרדת, שהרי התחיל לרדת קודם מתן תורה, עכ"ד. ולכאורה היה מקום לומר שבירכו גם קודם מתן תורה, כמו שהאבות קיימו את התורה קודם נתינתה.

אכן ברבינו בחיי שמות פרק טז פסוק יב, כתב בזה"ל:​

ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם. שתברכו את שמי על המזון, כענין שכתוב (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, ומכאן אמרו רז"ל משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן.​

וחזינן שהיה ציווי מיוחד בזמן ירידת המן.
ועי' עוד בתשובות ר' אברהם בן הרמב"ם.​

 

[אוצר התורה]

ועדיין "בשעה שירד להם מן", אין הכוונה מיד כשהתחיל לרדת, שהרי התחיל לרדת קודם מתן תורה, עכ"ד. ולכאורה היה מקום לומר שבירכו גם קודם מתן תורה, כמו שהאבות קיימו את התורה קודם נתינתה.

ייתכן לחלק בין תיקון הנוסח ומטבע הלשון שנכתב בזמן מ"ת ע"י משה, ובין מעשה המצווה - שאף שקיימוה אבל לא בנוסח המתוקן. וכ"נ מדברי הרשב"א ברכות מ"ח: ד"ה הא המצו"ב.

הרשב"א - הא דאמרינן משה תקן להם ברכת הזן יהושע תקן להם ברכת הארץ וכו'. ק"ל והא קי"ל בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו. וי"ל דמטבען הוא שטבעו להן, דאי מדאורייתא אם רצה לאומרה באי זו מטבע שירצה אומרה, ואתו משה ויהושע ודוד ותקנו להן מטבע לכל אחת ואחת בזמנה. וכדאמרינן לעיל בפרק כיצד מברכין (מ, ב) גבי ועל כלם אם אמר שהכל יצא, מנימין רעיא בתר דאכל אמר בריך מריא דהאי פיתא, אמר רב יצא. ואקשינן מאי קמ"ל אע"ג דאמרה בלשון חול יצא, תנינא אלו נאמרין בכל לשון וכו', איצטריך סלקא דעתך אמינא היכא אמרינן כי אמר בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכי דתקינו לה רבנן, אבל כי לא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן לא יצא, קמ"ל, דאלמא המטבע הוא שטבעו רבנן, ובודאי דקודם כיבוש הארץ ובנין ירושלים לא היו אומרין כמטבע שאמרו לאחר כיבוש ובנין, וכמו שאין אנו אומרים כאותו מטבע שתקנו דוד ושלמה, שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית, והם היו מבקשין להעמיד המלכות ולהעמיד הבית ולהמשיך שלות הארץ:

 

[ראש כולל בצפון]

אגב אורחא. האחרונים דנים, כיצד בירכו ברכת המזון על המן שאינו פת. ובשו"ת דברי יציב או"ח סימן קפט הביא מהרמ"ע מפאנו, דלעת"ל יוציאו צנצנת המן הנגנז ויברכו עליו המוציא לחם מן השמים.

 

[לב טוב]

אגב אורחא. האחרונים דנים, כיצד בירכו ברכת המזון על המן שאינו פת.

מנין שפת מן השמים לא צריכה ברכה.

 

[ראש כולל בצפון]

מנין שפת מן השמים לא צריכה ברכה.

זה נחשב פת מן הארץ?

 

[הספרן]

[]ועי' עוד בתשובות ר' אברהם בן הרמב"ם.[/]

שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן פד
ומה שהזכיר הטוען שברכת הזן משה ע"ה תקנה בשעה שירד המן שהיה לחם שלהם אז, הרי יפה טען ומורה זה על זכות מח ובינה מעולה, אלא שיש לומר בזה שתי תשובות. הראשונה שאז כל ישראל היו נאספים במקום אחד והמן היה לחם שלהם, ובני תימן אינם כל ישראל ולא רובם: ואין למדים אלא ממאכל רוב ישראל. והתשובה השניה והיא המדויקה, שאין אנו מברכים ברכת המזון מפני שלפי הקבלה משה ע"ה תקן הזן בשעה שירד המן, אלא מפני שאנו מקיימים המצוה המפורשת בפסוק ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. והרמז בפסוק זה אינו אלא לתבואת ארץ ישראל שהיא שני מיני חטים ושלשה מיני שעורים, כמו שבארו ז"ל בקבלה ומסייע לקבלתם הכתובי ארץ חטה ושעורה.
אבל אומר אני שלא צריך שתכרת ברכת המזון מפי רוב בני ארצכם, פן תשכח, אלא צריך שיאמרו אותה כלשונה אחרי הדראה והדוחן כמנהגכם, ולא יזכירו שם בברכה, שלא תהיה ברכה לבטלה, אלא יכנה ויאמר ברוך אתה השם הזן אותנו וכו' או ברוך הזן אותנו וג' ויחתם ברוך הזן את הכל, נודה וכו' ברוך הוא על הארץ ועל המזון, רחם וכו' ברוך בונה ירושלם ברוך הטוב והמטיב וגו', ויברך בורא נפשות רבות כתקנה בשם ומלכות, ובעשייה הזאת לא יבואו לידי ברכה לבטלה ויש בה זכר לברכת המזון שלא תשכח מרוב בני ארצכם.

 

[גרינפלד]

ייתכן לחלק בין תיקון הנוסח ומטבע הלשון שנכתב בזמן מ"ת ע"י משה, ובין מעשה המצווה - שאף שקיימוה אבל לא בנוסח המתוקן. וכ"נ מדברי הרשב"א ברכות מ"ח: ד"ה הא המצו"ב.

הרשב"א - הא דאמרינן משה תקן להם ברכת הזן יהושע תקן להם ברכת הארץ וכו'. ק"ל והא קי"ל בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו. וי"ל דמטבען הוא שטבעו להן, דאי מדאורייתא אם רצה לאומרה באי זו מטבע שירצה אומרה, ואתו משה ויהושע ודוד ותקנו להן מטבע לכל אחת ואחת בזמנה. וכדאמרינן לעיל בפרק כיצד מברכין (מ, ב) גבי ועל כלם אם אמר שהכל יצא, מנימין רעיא בתר דאכל אמר בריך מריא דהאי פיתא, אמר רב יצא. ואקשינן מאי קמ"ל אע"ג דאמרה בלשון חול יצא, תנינא אלו נאמרין בכל לשון וכו', איצטריך סלקא דעתך אמינא היכא אמרינן כי אמר בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכי דתקינו לה רבנן, אבל כי לא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן לא יצא, קמ"ל, דאלמא המטבע הוא שטבעו רבנן, ובודאי דקודם כיבוש הארץ ובנין ירושלים לא היו אומרין כמטבע שאמרו לאחר כיבוש ובנין, וכמו שאין אנו אומרים כאותו מטבע שתקנו דוד ושלמה, שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית, והם היו מבקשין להעמיד המלכות ולהעמיד הבית ולהמשיך שלות הארץ:

יישר כוח עצום!

 

[גרינפלד]

מנין שפת מן השמים לא צריכה ברכה.​

בפשטות כמו שכתב ר"א בן הרמב"ם שפת שמחייבת ברכת המזון זה רק חיטה ושעורה ומיניהם, כי אחרי הפסוקים של שבעת המינים נאמר "ואכלת ושבעת וברכת";
וכן לסמ"ג לומדים לחם לחם מחלה או מצה שרק בא לידי חימוץ מחייב ברכת המזון.
ועי' ריטב"א קידושין ל"ח א' שנראה מדבריו שבמן לא יכלו לצאת יד"ח מצה כי אי"ז מחמשת המינים.

אמנם היה מקום לדון שכאן התורה קראה לזה לחם [ולא סתם בתור שם כולל למאכל כרש"י באמור, אלא כתוב "בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע"] - שפיר י"ל שמחייב ברכת המזון.

וממו"ר הגר"ד מילר שליט"א שמעתי שהנה הגמ' בברכות ל"ה ב' אומרת שאם יבוא אליהו ויאמר שאדם אכן קובע סעודתו על היין [ואי"ז בטלה דעתו] - יברך ג' ברכות;
וממילא מובן היטב, שכאן שקבעו סעודה על זה - מתחייבים ברכת המזון.
מיהו כמדומה המנחת ברוך דן שהגמ' הנ"ל כוונתה מדרבנן.​

 

[גרינפלד]

[]מיהו כמדומה המנחת ברוך דן שהגמ' הנ"ל כוונתה מדרבנן.[/]

סי' ה-ו.
ושוב התבוננתי בדבריו, ויתכן שכוונתו מדאורייתא

 

[לב טוב]

זה נחשב פת מן הארץ?

דבר הכתוב בהווה
אבל לחם מן השמים גם פת שאפשר לברך עליו שהרי הקב''ה קרא לו לחם כמו שכתוב שהשי''ת אמר להם הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.

 

[גרינפלד]

שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן פד
ומה שהזכיר הטוען שברכת הזן משה ע"ה תקנה בשעה שירד המן שהיה לחם שלהם אז, הרי יפה טען ומורה זה על זכות מח ובינה מעולה, אלא שיש לומר בזה שתי תשובות. הראשונה שאז כל ישראל היו נאספים במקום אחד והמן היה לחם שלהם, ובני תימן אינם כל ישראל ולא רובם: ואין למדים אלא ממאכל רוב ישראל. והתשובה השניה והיא המדויקה, שאין אנו מברכים ברכת המזון מפני שלפי הקבלה משה ע"ה תקן הזן בשעה שירד המן, אלא מפני שאנו מקיימים המצוה המפורשת בפסוק ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. והרמז בפסוק זה אינו אלא לתבואת ארץ ישראל שהיא שני מיני חטים ושלשה מיני שעורים, כמו שבארו ז"ל בקבלה ומסייע לקבלתם הכתובי ארץ חטה ושעורה.
אבל אומר אני שלא צריך שתכרת ברכת המזון מפי רוב בני ארצכם, פן תשכח, אלא צריך שיאמרו אותה כלשונה אחרי הדראה והדוחן כמנהגכם, ולא יזכירו שם בברכה, שלא תהיה ברכה לבטלה, אלא יכנה ויאמר ברוך אתה השם הזן אותנו וכו' או ברוך הזן אותנו וג' ויחתם ברוך הזן את הכל, נודה וכו' ברוך הוא על הארץ ועל המזון, רחם וכו' ברוך בונה ירושלם ברוך הטוב והמטיב וגו', ויברך בורא נפשות רבות כתקנה בשם ומלכות, ובעשייה הזאת לא יבואו לידי ברכה לבטלה ויש בה זכר לברכת המזון שלא תשכח מרוב בני ארצכם.

הנה מבואר בדבריו ב' צדדים:
א' כיון שהיה מזון של כל [או אפי' אם היה רק רוב] ישראל - חייב ברכת המזון מדאורייתא,
ב' היה זה רק תקנה של משה רבינו לברך;
ונפק"מ למה שהביא בדרך שיחה עמ' רנז בשם הגרח"ק ראיה מהמן לפסק החזו"א שחולה שאוכל רק פירות - נחשב סעודה שלו לגבי קידוש במקום סעודה,
כי הרי לומדים את הדין של ג' סעודות מהמן, וזה לא היה פת,
ולכאורה זה רק לצד השני של ר"א בן הרמב"ם, כי לצד קמא זה כמו לחם רגיל.​

 

[זעירא דמן חבריא]

בספר שלמים מציון עסק בענין באריכות רבה.

 

[גרינפלד]

בספר שלמים מציון עסק בענין באריכות רבה.

תוכל להעלות לכאן?