נברא האדם יחידי — הרהור ראשון (1 צופה)

[נברא האדם יחידי]

''יחידי ודי לו''​

נברא אדם יחידי ללמדך שכל המקיים נפש אחת — כאילו קיים עולם מלא.

לחץ כדי לכווץ...

אבל דומני שיש כאן גם צד הפוך, פחות מדובר:


נברא האדם יחידי — כדי שלא יוכל לברוח מאחריותו בטענה של "כולם עושים כך".


כשהקב"ה ברא את העולם, הוא לא עשה "משתמשים מרובים".
אדם אחד. בלי קבוצות. בלי פורום. בלי אייקונים.


שום פסק הלכה לא חתם לו את האשמה.
שום דעת מיעוט לא תפסה עבורו את הקנס.


האדם עומד יחידי — וכל מעשה נרשם על שמו בלבד.


וממילא — גם כל חידוש. כל תפילה. כל כוונה. כל זכות.


העולם כולו נברא בשבילי — לא כדי להתגאות, אלא כדי לדעת שכל עיקום שפתיים שלי מכופף את כל המציאות.


אם נזכה לחיות כך — אולי גם נזכה לכתוב כך.


בכבוד וביראה,
@נברא האדם יחידי

 

[נברא האדם יחידי]

"ואתה כמה שווה הנשמה שלך?"​

נברא האדם יחידי — וכל אחד נבחן לא לפי מה שקיבל, אלא לפי מה שעשה ממה שקיבל.


לפעמים אדם מתרגל לשמוע על "גדולי הדור", על "אנשי חיל", על "עמלי תורה", עד שנדמה לו שהוא אחד מאלפי אלפים.
אבל באמת, אין עוד אחד כמוהו.


לא בתכונות, לא בניסיונות, לא בשליחות.
והשאלה היא לא רק "מה עשית", אלא:
"מה היית אמור להיות?"


אדם לא נשפט לפי התורה שידע, אלא לפי התורה שיכול היה לדעת.
לא לפי המידות שתיקן, אלא לפי המידות שהיה יכול לתקן.


וכאן מתגלה עומק המשפט: "לפיכך נברא האדם יחידי."
כדי שכשישאלוהו בשמים — לא יוכל לומר: "ככה כולם."
כי הוא לא "כולם". הוא — הוא. יחידי.

---

ומה נלמד מזה?​

כשאתה קם בבוקר עייף, אבל כן אומר ברכות השחר בכוונה — אולי כל העולמות מתהפכים.
כשאת פותחת ספר למרות הקושי — אולי את מקיימת תכלית בריאה.


ובשמים — לא משווים אותך לרש"י.
הם משווים אותך לעצמך.


ולכן השאלה הכי עמוקה שאפשר לשאול אדם אינה:
"מה עשית?"
אלא:
"ואתה, כמה שווה הנשמה שלך?"

 

[נברא האדם יחידי]

יחידי — כוחו של הבלעדי​

לא תמיד צריך להסביר.
לפעמים המילים מתנצלות רק כדי לא להרגיז את הרוב.


אבל יש רגעים שבהם אתה עומד מול עצמך, שומע את קול המחשבה, ואומר —
"זה מה שאני חושב. די לי בזה."


בלי אסמכתא.
בלי קונצנזוס.
בלי "תסביר שוב".


הפחד הכי גדול שלנו —
זה לא שיחשבו שאנחנו טועים.
אלא שיחשבו שאנחנו לבד.


אבל כל יחיד — הוא חתימה של אמת.
כי אין זיוף בבדידות.


וכשאדם מעז לכתוב בלי ללטף —
הוא מגלה שבסוף, דווקא מתוך השתיקה,
יש מי ששומע.


לא כי הוא מסכים.
אלא כי גם הוא... יחידי ודי לו.

 

[נברא האדם יחידי]

"ולפעמים — הדיבור הוא שתיקה"​

נברא האדם יחידי — והוא גם שומע יחידי.
מה שאדם שומע, איך שהוא מפרש, איך שהוא נעלב או מתעודד — הכל עובר דרך מסננת פרטית שאין לה העתק.


אבל יש מי שחושב: אם אני כזה יחיד, אולי כל דיבור שלי צריך להישמע, להדהד, להיאמר.
ומפספס דבר אחד חשוב:


לפעמים — הדיבור הכי עמוק, הוא השתיקה.
כי גם השתיקה שלך יחידית.
גם היא אמירה.

---

שתיקה של בחירה​

יש שתיקה של עצלנות — שלא לומר כלום כי לא אכפת.
אבל יש שתיקה של ענווה — כשיש הרבה מה לומר, ובוחרים לא לומר.


יש שתיקה של סבלנות — לדעת שהשני לא בשל עדיין.
יש שתיקה של יראה — לחשוב, אולי לא ראוי לי לדבר עכשיו.


ויש גם שתיקה של מחאה.
כשכולם צועקים — והיחיד שותק, לא משום שאינו יודע, אלא משום שהשקט שלו מדבר יותר מכל השערות.

---

סוף דבר​

לפעמים נדמה לנו שהמילה שלנו לא תישמע.
אבל נזכור — נבראנו יחידים, וכל בחירה שלנו, גם שתיקה, גם תנועה קטנה של רצון — נשקלת לפני מי שאמר והיה העולם.


וכשכולם מדברים — אתה שותק.
וכשכולם שותקים — אתה מדבר.
אבל תמיד — כיחיד.