ניגון שנחצב במסירות נפש - חסידות סלונים (1 צופה)

[יישר כח גדול]

זהו סיפור על חסידות סלונים של מעלה. הרבי זצ"ל אהב מאד ניגונים קדושים, ותמיד היה מי שהלחין ניגון חדש לקראת חג השבועות. אחד המלחינים המוכשרים ביותר בחצר הרבי היה חסיד צעיר, שכמה מניגוניו התקבלו בעבר אצל הרבי. יום אחד קיבל החסיד הצעיר מכתב, ובו בשורה קשה מאוד: הוא נקרא לשרת בצבא הפולני, מה יעשה? לא היה לו כסף כדי לשלם שוחד ולהשתחרר מהצבא, לכן הוא קבל על עצמו כל מיני קבלות, והרבי ברך אותו. ובכל זאת, בהגיע יום הגיוס, נאלץ החסיד הצעיר הזה להיעקר מביתו, להתרחק מחצרו של הרבי, וללכת לצבא. לפני שהתייצב בפני הממונים הוא הגיע לרבי. הרבי נאנח מעמק הלב: "כפי הנראה", אמר, "רוצים משמים להעמידך בפני ניסיונות. אני מברך אותך שתצליח לעמוד בכל הניסיונות".
הבחור הצעיר חויל. עברו שנתיים, ובערב שבועות הגיע החייל, החסיד הצעיר לסלונים, לבוש מדים. הרבי שמח לקראתו וקבל אותו ליחידות בחדרו. זמן רב נשאר הבחור בחדרו של הרבי, דמעות נשפכו שם כמים, אבל גם ניגון מרטיט ושובה לב, הושר שם מפי החייל בהיכלו של הצדיק, וזה בזמן שחסידים רבים המתינו בחוץ כדי לקבל את ברכת הרבי.
בהתלהבות, בשירה ובריקודים ובשמחה, התקבל חג השבועות בסלונים. החסידים שעמדו סביב שלחנו של הרבי נגנו ניגונים ישנים וגם חדשים, ושמעו תורה מפי הצדיק. כל הלילה למדו תורה, וכאשר הגיעה האשמורת השלישית של הלילה ואורו של יום החל עולה, עמדו הרבי וקהל חסידיו לפתוח בניגון החדש לכבוד חג השבועות. ניגון שבו יקבלו את התורה הקדושה. מי החסיד שהניגון שלו התקבל על הרבי? כולם היו מאד סקרנים. והרבי? הביט בחייל הצעיר, ואמר לו בפני כל החסידים: "ספר כיצד נולד בלבך הניגון הקסום והנשגב ששמעתי מפיך בשעת ההתייחדות".
החייל נעמד על רגליו, והחל לספר: "כשהלכתי לצבא, אמרתי בלבי: אני הולך לחיות בין נכרים, ובהם לא מעט שונאי ישראל אבל אלחם על יהדותי בכל מחיר. אעשה כל אשר מפקדי הצבא יטילו עלי. אבל לא אחלל את השבת, ובשר טרף לא אכניס לפי, ואשמור את כל מצוותיו יתברך. זה לא היה קל, אבל בסייעתא דשמיא הצלחתי למצוא חן בעיני מפקדיי והם התייחסו אלי בכבוד. כולם, חוץ ממפקד אחד נמוך דרגה שהיה שונא ישראל הקצין הזה נטפל אלי והציק לי מאד. פעם אחת, בשבת שלפני חג השבועות, ציווה עלי הקצין הזה ללכת לגינה שליד הקסרקטין, לחפור באדמה ולהכין ערוגות. הוא ידע שאני נזהר מחלול שבת... 'סליחה', אמרתי לו: 'עם כל הכבוד הראוי היום שבת ואסור לי לחלל אותה'. הקצין התרתח. 'פגעת בכבוד המלכות', אמר. הוא העמיד אותי למשפט. גזר הדין היה שעלי לקבל מאה מלקות. את יום בצוע גזר הדין קבע הקצין לחג השבועות, ופקד שכל החיילים היהודים שנמצאים בגדודי יהיו נוכחים בשעה שאוכה עם המגלב, למען יראו וייראו. ציוו עלי להשתטח על הארץ. העמידו עשרה חיילים גויים שעל כל אחד מהם הוטל להכות אותי עשר מכות – בכל הכח. שכבתי על הארץ, רועד מפחד, ואז נזכרתי שחג השבועות היום. נזכרתי בניגונים ששרים בסלונים. ולפתע החל להתנגן בלבי ניגון חדש, והתחלתי לשיר אותו מתוך שמחה על כך שזכיתי להיענש ולמסור את הנפש כדי לשמור את השבת קודש, ולא לחללה.
שרתי, כאשר הונחתה עלי מכה, נחרדתי, כאב לי נורא, אבל התגברתי וחיזקתי את קולי ושרתי בכל כוחותיי: 'לפיכך, לפיכך אנחנו חייבים להלל...' המכות המשיכו לנחות עלי בזו אחר זו; אבל כמעט ולא חשתי כאב. הייתי שקוע לגמרי בתוך הניגון. לאחר סיום מאה המלקות, העידו בפני כמה מהמלקים שהניגון המס את לבבם, והם לא היו מסוגלים להלקותני בכל כוחם..."
הרבי מסלונים עמד על רגליו בכוונה לצעוד לעבר המקווה, והורה לחסיד באזני כולם: "נגן לנו את הניגון, ובניגון זה של מסירות נפש נקבל את התורה הקדושה!"...
'אקדמות' בתופת (על-פי סיפורו של שמעון קופר ב'אני מאמין')
השנה שנת ת"ש. החורף הִרפה מעט מתושבי גטו לודז' שבפולין, וקרני שמש ראשונות הסתננו אל הגיהינום, כדי להאיר את פניהם הכבויות של קרבנות השטן הנאצי.
קשה לומר שאפשר היה לחוש תחושת אביב בגטו. גטו הוא פלנטה אחרת, שאיננה מושפעת משינויי עונות. קיץ, חורף, חום וקור – הכול כאן מתגמד למילה אחת: הישרדות. אך היו מי שהצליחו לחשוב גם על הישרדות רוחנית. על אף התנאים הבלתי-אנושיים וסכנת החיים התמידית, ניסו לשמור ככל יכולתם על התורה והמצוות.
יום אחד הבחינו דרי הגטו בזיפים המעטרים את סנטרו ואת לחייו של אברהם-הירש. "האם נסתתרה בינתך?", שאלו אותו בחרדה עמוקה. "הלוא יודע אתה מה גורלו של מי שמגדל זקן ופאות בגטו!". ידידיו של אברהם-הירש דיברו על ליבו: "עת פיקוח נפש היא זו. גידול הזקן אינו בכלל המצוות שעליהן 'ייהרג ואל יעבור'. עשה טובה לעצמך". אך השכנועים נפלו על אוזניים אטומות. "הבינו", אמר לבסוף אברהם-הירש, "בחג השבועות יחול יום השנה לפטירת אבי. ביום הזה עליי לגשת ל'עמוד' ולהיות שליח הציבור. יהיה עליי לקרוא את פיוט 'אקדמוּת' לפני הציבור. אינני יכול לדמיין את עצמי", השתלהב קולו, "משמש בעל תפילה בחג מתן תורתנו בלי זקן ופאות!".
בינתיים קרב ובא חג השבועות. השמש שקעה, שערי הגטו ננעלו, והוכרז עוצר בסמטאותיו. אין יוצא ואין בא. אך בעבור אברהם-הירש וקומץ מקורביו – אין זה לילה רגיל. הוא עצמו, פניו נוהרות באור שאיש אינו יודע מניין נגה עליהן. זקנו הקצר ופאותיו מסודרים, וברוחב לב ובשמחה הוא מזמין את הציבור ל'בית הכנסת' הסודי שהכין. ואז נדהמו: עשבים וענפים ירוקים קישטו את החלל. המראה נראה תלוש כל - כך על רקע הגטו האיום.
אברהם-הירש התייצב במהרה ליד עמוד התפילה שהכין, ובעיניים בורקות דחק בנכנסים להתעשת ולנער את התוגה והדאגה. "יהודים, שִמחו!", גער בהם בעליזות, "היום חג מתן תורה! דיי לדאגה!". אט-אט התחממה האווירה. כשהחלה תפילת החג השילו היהודים האומללים את העצב, ואִפשרו למעט שמחה להזדחל לליבותיהם השבורים. אברהם-הירש נראה היה כמי ששרוי בעולם אחר. הוא התפלל ברגש ובדבקות, כאילו הוא נמצא בעיירת הולדתו.
למחרת התכנס המניין שנית. הפעם גברה התרגשותו של אברהם-הירש – הגיעה עת קריאת ה'אקדמות'. הוא זימר בקולו הערב, והמתפללים מחזרים-מחזיקים אחריו. לא היה מאושר ממנו.
שנתיים חלפו. סופה של המלחמה האיומה לא נראה באופק. אין יום שאין קללתו מרובה משל חברו. רבים אינם שורדים. אחרים נשלחים למחנות עבודה. שמעון קופר היה אחד ממתפללי המניין הסודי של חג השבועות בגטו לודז'. עם הזמן נדד והוגלה למחנה כפייה. יום אחד, בשעת ההפסקה, עמד בתור כדי לזכות במנת המרק הזעומה, שלא היה בה כדי להשקיט מעט מרעבונו, ופתאום שמע קול: "יהודים! שכחתם? היום חג השבועות! זמן מתן תורתנו! בשעת המנוחה הבה נתפלל ונאמר 'אקדמות'".
היהודים בקושי הִפנו את ראשם לעבר הקול הנלהב. מה שבועות, אילו אקדמות! בקושי נשמה באפם, מעונים וסובלים מקוצר רוח ומעבודה קשה. אך הקול הזה נשמע מוכר לאוזניו של שמעון קופר. הוא הסב את ראשו לעבר הדובר וצמרמורת עברה בגופו: זה אברהם-הירש! בקושי הצליח לזהותו. כפוף גו, פניו מצומקות וקירחות מזקן ומפאות, ובמקומם צלקות – מן הסתם סימני מקלו של סטלמן, הקלגס האכזר. אבל קופר היה משוכנע בלי צל של ספק – זה אברהם-הירש, או לפחות בן-דמותו או צילו. האיש השתנה כל-כך בשנתיים שחלפו... אך בהגיע העת, כשאברהם-הירש הוציא מכיסו סידור קרוע והחל להתפלל, וקולו החם מילא את האוויר – זה היה שוב אברהם-הירש מגטו לודז'. הנעימה והרגש לא קהו; הגו השחוח הזדקף, והקול שב והסתלסל לו בדבקות. וכאשר החל לפזם את ה'אקדמות', נמחק כל זכר של מכאוב מפניו. וכך, בלב מחנה העבודה, נראתה תמונה סוראליסטית: בין הדחפורים הגדולים, קרונות המשא המלאים עפר, שהעמיסו עובדי הכפייה בכותנות הפסים, התכנסה קבוצת אסירים קטנה. הם היו צעירים במיטב שנותיהם, אך כולם נראו קשישים וחלושים, לבושי סחבות ומזי רעב. ובלב התופת עומד לו אברהם-הירש ושר מעמקי נשמתו את ה'אקדמוּת'.
היו בין האסירים מי שלא הכירו את ה'אקדמות', וייתכן שמימיהם אף לא ביקרו בבית הכנסת. הם לא הבינו מילה מן הפיוט, אך נשמתם נשבתה בקדושת התפילה. כך עמדו להם בדממה, מוקסמים ומאזינים למילים המהללות את נותן התורה. באותם רגעים שכחו היכן הם נמצאים ואילו אִיומים מרחפים מעל ראשם. באותם רגעים התעלו לעולם עילאי שכולו נשמה ורוח.