מאמר תורני סיפור יציאת מצרים

סיפור יציאת מצרים​

מהיכן לומדים דין סיפור יציאת מצרים בפסח??? >>> מדוע דוקא דרך שאלה ותשובה??? >>> זכירת יציאת מצרים וסיפור יציאת מצרים??? >>> אם יש דין אמירה בסיפור יצאת מצרים או לשמוע??? >>> האם מועיל שומע כעונה??? >>> האם יש 'והגדת לבנך' ביו"ט שני כשהבן פטור??? >>> האם חייב ב'והגדת לבנך' כשנמצא אצל הסבא??? >>> האם נשים חייבות בהגדה??? >>> מדוע אין מברכים על ההגדה??? >>> סיפור יציאת מצרים שורש האמונה.

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. (שמות יג, ח)
(ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. (דברים טז, ג)
ובגמ' בפסחים (לו, א) דאמר שמואל לחם עני, לחם שעונין עליו דברים הרבה, וכתב רש"י, שגומרים עליו את ההלל, ואומרים עליו הגדה.

מקור דין סיפור יציאת מצרים

בספר החינוך (מצוה כא) כתב שלומדים מהפסוק של 'והגדת לבנך' שיש מצוה לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, וכבר פירשו חכמים דמצות הגדה זו היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה.

אמנם הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א) למד מהפסוק 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' שיש מצות עשה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, ומהפסוק של 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה' לומדים שהמצוה היא בליל ט"ו, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, וכ"כ בספר המצוות (מצות עשה קנז) שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר, והביא דברי המכילתא יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, כלומר מתחלת הלילה חייב אתה לספר.

והנה בבה"ג וכן ביראים וכן רס"ג לא מנו מצוה לסיפור יציאת מצרים, באור וכתב הגר"י פרלא (עשה לג) בדברי הסמ"ג, שמדאורייתא אין חיוב אלא להשיב על שאלת הבן, וכן מה שמצינו שאם אין דעת בבן אביו מלמדו הוא מדרבנן, וכן מה שמצינו כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו' שאינו יודע לשאול את פתח לו, אין זה אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן, וכן מה שהביא הרמב"ם (בסה"מ עשין קנ"ז) מהמכילתא דתניא מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך בנך אתה מגיד לו כו' ת"ל והגדת לבנך אף על פי שאינו שואלך, צ"ל דגם זה אסמכתא, ולכך גורמים לתינוקות לשאול בסילוק הקערה.

וכן נראה דעת המרדכי (פרק ערבי פסחים שם) בדיני הסדר שכתב ולפי שלפעמים אין תינוקות בשעת אכילת מצה ומרור שישאלו או שאין התינוקות פקחין לשאול לכך תקנו לעקור את השולחן בעוד שבני הסעודה מסובין להתמיה התינוקות, וכבר תמה השל"ה בביאורו שם כיון שעיקר שאלת הבן אינה באה אלא משום סיפור יציאת מצרים מדוע לא מסלקים את השולחן בזמן ההגדה ונדחק מאוד בזה, ואפ"ל שסבר המרדכי כדעת רש"י והרא"ש שסיפור יציאת מצרים שקודם אכילת מצה ומרור הוא מדרבנן ומדאורייתא אין מצוה אלא בשעת אכילת מצה ומרור כשישאל הבן טעם אכילתן יותר מבכל השנה וא"כ הוקשה לו שיש לתקן עקירת השולחן בשעת אכילה דקיום מעשים אלו הוא עיקר הזכירה ואז הוא שראוי לתקן השינוי כדי שיכיר התינוק וישאל ויתחייב להשיב לו לקיים מצות והגדת לבנך מדאורייתא.

דרך שאלה ותשובה

והנה בפסחים (קטז, א) במשנה, מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו, וכתב הרשב"ם שהבן שואל מה נשתנה שמוזגים כוס שני לפני האכילה, ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה וכו' ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה, ובגמרא, תנו רבנן חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה.

וכן פסק הרמב"ם (פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"א-ה) מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר 'והגדת לבנך', לפי דעתו של בן אביו מלמדו, וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו אין לו בן אשתו שואלתו, אין לו אשה שואלין זה את זה, ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו, כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור, ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה, וכ"כ בשו"ע (או"ח תעג, ז) ובמקום ששואלים אותו אינו צריך לומר ה נשתנה, וכ' במשנ"ב (סק"ע) שכמו"כ אם שני תלמידי חכמים שואלים אין צריך להשיב לחברו מה נשתנה.

וכ"כ בספר החינוך (מצוה כא) ומה שאמר הכתוב לבנך, לאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה, וענין המצוה, שיזכור הניסים והענינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח הא-ל יתברך נקמתינו מהן, ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.

זכירת יציאת מצרים וסיפור יציאת מצרים

וכתב במנחת חינוך (מצוה כא, א) שהרי יש דין להזכיר יציאת מצרים כל יום וכל לילה כמו שמצינו בברכות (יב, ב) מזכירין יציאת מצרים בלילות אף דלכאורה חכמים חלקו מ"מ נפסק להלכה שמצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', א"כ מה התחדש בליל ט"ו, ושמא בכל השנה אי"צ בדרך סיפור ובפסח צריך לספר, והרי כתב הפרי חדש (תעג, ו) שבהזכרת יציאת מצרים בקידוש יוצא ויצא מהתורה וכן מבואר בר"ן (פסחים כה, ב מדפי הרי"ף), וכתב שאפשר לומר שתמיד המצוה להזכיר בפני עצמו ולא להגיד לבנו וכאן המצוה לספר לבנו רק שאם אין עמו אחר המצוה להזכיר בעצמו שוה לשאר הלילות, אך כיון דעיקר מצוה המחודשת לספר לאחר, והק' מדוע לא מנו למצות זכירת יציאת מצרים כל השנה ומנו את מצות סיפור יציאת מצרים בליל טו בניסן, וכ"כ בפמ"ג בפתיחה וכן בצל"ח הק'.

בעמק ברכה (הגדה סימן א) הקשה מדוע הביא בעל ההגדה את המשנה בברכות של זכירת יציאת מצרים בלילות שהיא מצוה בכל השנה ומה שייך להזכיר את עניין זה בליל טו שהיא מצוה בפני עצמה, והביא מהגרי"ז בשם אביו הגר"ח שביאר ג' חילוקים בין זכירת יציאת מצרים לסיפור, א. שבזכירה צריך להזכיר לעצמו משא"כ סיפור הוא לספר לאחר דרך שאלה ותשובה ואפי' לבדו צריך לשאול, ב. שבזכירה צריך להזכיר רק את יציאת מצרים בלבד אבל בסיפור צריך לספר את כל השתלשלות הדברים וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, ג. שהתווסף למצות סיפור שיספר גם בטעמי המצוות של הלילה שכל שלא אמר ג' דברים לא יצא יד"ח פסח מצה ומרור שזה מעיקר הסיפור, וכן הביא הרמב"ם שדברים אלו הכל נקראים הגדה, שהזכירה בכל השנה אינה מצוה אלא נכללת בקריאת שמע, ולכך בעל ההגדה ביאר מה החילוק בין זכירה של כל השנה לליל הסדר כנגד ארבעה בנים שצריך לספר ומתחיל בגנות, ונמצא שכל ההגדה היא גדר במצות סיפור יציאת מצרים.

אם יש דין אמירה בסיפור יצאת מצרים או לשמוע

בגמ' פסחים (קטו, ב) מצינו שאין עוקרין את השולחן אלא לפני מי שאומר את ההגדה, וכתב רש"י, שאין צריך להגביה קערה כשמתחיל הגדה אלא מלפני הגדול שבהן שעושה הסדר ואומר ההגדה, מבואר שהגדול שעושה את הסדר הוא צריך לומר את ההגדה, וכן מבואר מעשה רב (קצא) שמגביה את הקערה ואומר הא לחמא עניא וכולם שומעים ואח"כ נוטלין הקערה מעל השלחן ואז מוזגים הכוס ושואלים מה נשתנה ואומר הגדה וכולם שומעים.

במנחת חינוך (מצוה כא) כתב, שכמו בכל מצוות התלויות בדיבור שאחד מוציא את חברו כגון בברכת המזון, גם כאן אחד מוציא את חברו ואפי' אם כבר יצא מוציא רק שצריך שיהיה חייב בדבר שאם הוא פטור אינו מוציא, והוכיח כן מדברי הגמ' (פסחים קטז, ב) שסומא אם הוא פטור לא יכול להוציא את בני ביתו, שהרי ר' יוסף ור' ששת שהיו סומא ואמרו את ההגדה, ומוכח שרק מי שחייב יכול להוציא אחרים.

בשולחן ערוך הרב (או"ח תעב, כב) הביא שבקידוש של שאר יו"ט ושבתות יכול לשמוע הקידוש מאחר מה שאין כן בארבע כוסות של פסח שאף בני הבית שהן שומעין הקידוש וההגדה מבעל הבית אף על פי כן חייב כל אחד ואחד לשתות ד' כוסות דרך חירות, הרי מבואר שהוא אומר בקום והם שומעים ובזה יוצאים יד"ח.

אם מועיל שומע כעונה

הנה הבית הלוי (בראשית ליקוטים) הביא לגבי מי שאמר שיש דין שומע כעונה לכהן שיצא בברכת כהנים מחברו ע"י דין שומע כעונה, וכתב שאין יכול כיון שכל דין שומע כעונה הוא רק במקום שצריך אמירה בלבד, משא"כ בברכת כהנים שצריך לאומרה בקול רם כאדם האומר לחברו שנא' 'אמור להם' לא שייך בה דין שומע כעונה שמה שהכהן שומע לא נשמע לכל השומעים וכמו שהיה אומר בלחש שלא יצא.

ובחזון איש (או"ח סי' כט) הקשה שהרי אם הושלמו תנאי האמירה אצל העונה הרי מועיל עבור השומע, כגון בשומע קריאת מגילה שצריך לקרוא מתוך המגילה ואם שמע ממי שקרא מתוך מגילה יצא ואפי' ששמע בע"פ, וכן בקידוש שאי"צ כוס למי ששומע כיון ששומע ממי שמקדש על כוס, לכך נקט החזו"א שדין שומע כעונה הוא מועיל מדין ערבות ועי"ז מתאחדים השומע והמשמיע ומשתתף השמיעה והדיבור להיות מצוה שלמה, א"כ לדברי החזו"א יועיל דין שומע כעונה גם בסיפור יציאת מצרים ויש לשומע דין של מספר ומועיל גם אם לא אמר בפיו.

ובדעת הבית הלוי היה מקום לומר כיון שהדין בסיפור יציאת מצרים הוא לספר ויש דין באמירה לאחרים ולכך אינו מועיל באופן של שומע כעונה כיון שאינו מוציא בפיו בקול, ויש שנקטו שאין דין לספר לאחרים אלא המצוה לספר את הדברים בדרך שאלה ותשובה וזה הסיפור וההגדה, שחייב גם לספר לעצמו אם אין אחרים, אמנם אפשר לדחות שעיקר המצוה היא לספר לאחרים ואם אין אחרים יש גדר חדש שצריך לספר ועצמו ואינו מעיקר המצוה, אלא שדין הסיפור שאחד שואל והשני עונה בדרך שאלה ותשובה ושניהם מקיימים את המצוה ואינו מטעם שומע כעונה אלא שבעצם מה ששומע הוא קיום המצוה, והרש"ש כתב כן במצות משלוח מנות שגם מי שמקבל מקיים את המצוה, ומי שמספר צריך שיהיה חייב במצוה ולכך סומא אינו מוציא אחרים אפי' שהוא פטור.

והגדת לבנך ביו"ט שני כשהבן פטור

הגא"ב פינקל הביא לדון במי שהוא תושב ארץ ישראל ואביו תושב חו"ל שחייב ביו"ט שני האם צריך הבן לשאול את האב ואם האב חייב לספר לבן, והביא בשם הגר"נ פרצוביץ, שבאופן שהאב הוא תושב א"י והבן תושב חו"ל ודאי שאין חיוב של והגדת לבנך שאין האב חייב, ואם האב תושב חו"ל הרי אין חייב לספר כיון שאי"ז ביום הזה, אמנם הביא בשם הגרי"ש אלישיב, שאם האב הוא תושב חו"ל שהאב צריך לספר לבנו, והוכיח ממה שחייב לספר לכל בן קטן שאינו חייב, אמנם יש לחלק שבקטן הרי יש לו דין יו"ט כגון שנעשה בר מצוה במוצאי שבת ויו"ט שיכול לעשות הבדלה ומוכח שיש לו דין יו"ט משא"כ במי שתושב א"י.

והביא לחקור האם המצוה היא על האב וכל מה שצריך את הבן הוא האפן שבו האב יכול לספר, או שהבן בעצמו חייב שעיקר היום ותכליתו הוא מסורת הדורות שהבן ישמע מאביו, והביא לתלות במחלקות הרמב"ם והחינוך הנ"ל מהיכן לומדים את חיוב סיפור יציאת מצרים שלפי הרמב"ם נלמד מ'למען תזכור' ומה שלומדים מ'והגדת לבנך' הוא מצוה לספר לבן בלבד, ותלוי א"כ האם הבן חייב במצוה, ולחינוך הכל נלמד מ'והגדת לבנך' ולאו דוקא לבנך, ומשמע שעיקר המצוה היא על האב ולא משנה אם הבן חייב.

ובמאורי המועדים כתב להוכיח ממה שמצינו שהאב חייב למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה, ומזה שלא נקט גם לספר לו יציאת מצרים מוכח שאי"ז מהחיובים של האב על הבן אלא ששם הקיום נעשה בבן שהבן הוא נימול ולהפדות והתורה חייבה בזה את האבא, משא"כ במצוות והגדת לבנך אין הקיום בבן ולכך לא נמנה במצוות הבן על האב, ובשו"ת מנחת אשר כתב שברור שאי"ז מצוה על הבן שכל מה שנאמר הוא חיוב על האב כגון 'כי ישאלך בנך' וכן 'למען תספר באזני בנך' 'והיה כי ישאלך בנך' שאי"ז חיוב על הבן לשאול אלא על האב, ועוד מוכח שגם אם הבן אינו חייב מצווה האב לספר.

והגדת לבנך כשנמצא אצל הסבא

ובשו"ת בצל החכמה (ח"ו סי' סז) כתב לדון באופן שהאב מתארח אצל אביו ויש לו בנים, איך מקיים בזה מצות והגדת לבנך ע"י אביו שהוא קורא את ההגדה, וכתב שבמצוות אחד מוציא את חברו מדין שליחות, וא"כ גם אביו הוא שליח למצות והגדת לבנך ובפרט שהוא אומר את ההגדה להוציא את כולם, ולא שייך בזה מצוה בו יותר מבשלוח כיון שאומרים כן רק במצוות שביחיד משא"כ במצוה זו שהיא של רבים, והביא שלדעה שמועיל מדין שומע כעונה, הרי כשהנכד שומע מהסבא והא כעונה נחשב שגם שומע מפי אביו, אמנם כתב שמ"מ יאמר האב לבנו בסעודה או קודם הסדר מסיפורי הניסים שהיו במצרים.

ובתשובות והנהגות (ח"ד בי' קב, ג) הביא שמ"מ אי"ז כשאר שליחות שעושה את השליחות רק עבור המשלח וכאן הרי הסבא מוציא את כל המשפחה ואילו האבא היה מספר לכל ילד בפ"ע, ולכך כתב, שנכון שהבן ישאל את אביו דוקא מה נשתנה ובעבדים היינו יסביר לו האב שראינו במצרים ניסים ונפלאות והוא יסוד האמונה קודם מתן תורה.

חיוב נשים בהגדה

במנחת חינוך (כא) כתב בדברי החינוך שנקט שנשים חייבות בהגדה, שהרי מצוה זו היא מצוה שהזמן גרמא ומדוע נשים חייבות, והביא שהרמב"ם (פ"ו ה"י) לגבי אכילת מצה הביא שנשים חייבות כמו שמצינו בגמ' (פסחים מג, ב) ולגבי ההגדה לא כתב שחייבות, ובשאגת אריה (סי' יב) כתב שנשים פטורות כל השנה בזכירת יציאת מצרים וכ"ש בפסח, ומה שאשתו שואלתו אי"ז ראיה כיון שגם בנו אינו חייב וצריך לשאול אותו, והביא שאם אין האשה חייבת אינה יכולה להוציא יד"ח ואם היא חייבת תלוי אם נשים בכלל ערבות, ומ"מ מדרבנן נשים חייבות שחייבות בד' כוסות ובהלל, ובפרי מגדים (תעט, א"א סק"ב) שהדבר תלוי בשני תי' התוס' במגילה אם חייבות מדאורייתא.

כתב בשו"ע (או"ח תעג, יד) גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצוות הנוהגות באותו לילה, וכ' המשנ"ב (סקמ"ד) אפי' שהיא מצות עשה שהזמן גרמא מ"מ חייבות שאף הם היו באותו הנס, ובהמשך כתב, (סקמ"ה) שחייבות במצוות הנוהגות בלילה, כגון מצה ומרור ואמירת ההגדה.

מדוע אין מברכים

הקשו הראשונים מדוע אין מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים בהגדה, ונאמרו בזה כמה תי', באבודרהם כתב שיוצא במה שאומר בקידוש זכר ליציאת מצרים וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב ה ח"ד), וברשב"א כתב מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה שכל המרבה לספר הרי"ז משובח לכך לא תיקנו ברכה, בשבלי הלקט (סי' ריח) כתב שנפטר בברכת קריאת שמע שנאמרה בה יציאת מצרים וכ"כ במאירי בברכות (יב, ב), עוד הביא בשבלי הלקט שבברכת אשר גאלנו שמברכים בסוף אמירת ההגדה היא ברכה על מצות סיפור יציאת מצרים, וקבעוה בסוף לפי שאם היה מברכה בתחילה לא היה יכול להתחיל מן השעבוד אחר שהזכיר ענין הגאולה, בארחות חיים (הל' ליל הפסח יח) שאי"ז אלא סיפור דברים, ובשו"ת הרא"ש (כלל כד סימן ב) כתב, שעיקר המצוה בליל פסח הוא אכילת פסח ומצה ולא ההגדה עצמה, רק שאם הבן שואל משיבים לו, השפת אמת כתב שגם ללא הצווי היה חיוב מצד שהיינו עבדים ופדאנו המקום וחייבים להודות, ובשם האמרי אמת אמר שהברכה שמברכים על ההלל בתפילה כולל גם מצות סיפור של יציאת מצרים בצאת ישראל ממצרים וכו', ובגבורות ה' (פס"ב) כתב, כיון שעיקר בדבר הוא מחשבת הלב שצריך להבין מה שיאמר ואם לא הבין לא יצא שאין מברכים אלא על מצוה שעיקרה במעשה.

סיפור יציאת מצרים שורש האמונה

בספר החינוך (מצוה כא) כתב, מדוע באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ותי' כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו, ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו 'זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוק קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות, ובידו לשנותם, כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם.

והטור (או"ח סימן תרכה) כתב, תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים, וכן הרבה מצות, לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו, ואין אדם יכול להכחישנו, והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה, שהוא ברא הכל לרצונו, והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה, כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים.

ובמהר"ל (גבורות ה' פרק מד) כתב, כבר ידעת כי יציאת מצרים הוא שורש אמונת האמת והדת, ובדרשת שבת הגדול כתב, "מה שאמר (שמות כ, ב) 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', והלא בלא זה השם יתברך אלקי הכל, ומאחר שהוא אלקי הכל, יעשו האמת, ולמה תלה ביציאת מצרים, אבל פירוש זה כי באותו זמן היו האומות כופרים בידיעת השם יתברך ובהשגחתו, שהיה השם יתברך מברר הידיעה וההשגחה בעולמו, ושלא יעלה על הדעת כמו שהיו אומרים אע"ג שהוא יתברך מלך העולם, עם כל זה עזב הארץ, ואינו משגיח בעולמו לגדולתו ולרוממותו, ועל זה אמר 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים', שהרי תראה כי אני מבקש להיות מלך, ולא שאני מואס בכם, שהרי הוצאתיך מארץ מצרים במקום שהיית שפל ועבד, ועם כל זה היה השגחתי עליך ולא מאסתי בך, ואם כן האמת שאני מלכך.

 

[מבקש תורה]

אם מועיל שומע כעונה

הנה הבית הלוי (בראשית ליקוטים) הביא לגבי מי שאמר שיש דין שומע כעונה לכהן שיצא בברכת כהנים מחברו ע"י דין שומע כעונה, וכתב שאין יכול כיון שכל דין שומע כעונה הוא רק במקום שצריך אמירה בלבד, משא"כ בברכת כהנים שצריך לאומרה בקול רם כאדם האומר לחברו שנא' 'אמור להם' לא שייך בה דין שומע כעונה שמה שהכהן שומע לא נשמע לכל השומעים וכמו שהיה אומר בלחש שלא יצא.

ובחזון איש (או"ח סי' כט) הקשה שהרי אם הושלמו תנאי האמירה אצל העונה הרי מועיל עבור השומע, כגון בשומע קריאת מגילה שצריך לקרוא מתוך המגילה ואם שמע ממי שקרא מתוך מגילה יצא ואפי' ששמע בע"פ, וכן בקידוש שאי"צ כוס למי ששומע כיון ששומע ממי שמקדש על כוס, לכך נקט החזו"א שדין שומע כעונה הוא מועיל מדין ערבות ועי"ז מתאחדים השומע והמשמיע ומשתתף השמיעה והדיבור להיות מצוה שלמה, א"כ לדברי החזו"א יועיל דין שומע כעונה גם בסיפור יציאת מצרים ויש לשומע דין של מספר ומועיל גם אם לא אמר בפיו.

ובדעת הבית הלוי היה מקום לומר כיון שהדין בסיפור יציאת מצרים הוא לספר ויש דין באמירה לאחרים ולכך אינו מועיל באופן של שומע כעונה כיון שאינו מוציא בפיו בקול, ויש שנקטו שאין דין לספר לאחרים אלא המצוה לספר את הדברים בדרך שאלה ותשובה וזה הסיפור וההגדה, שחייב גם לספר לעצמו אם אין אחרים, אמנם אפשר לדחות שעיקר המצוה היא לספר לאחרים ואם אין אחרים יש גדר חדש שצריך לספר ועצמו ואינו מעיקר המצוה, אלא שדין הסיפור שאחד שואל והשני עונה בדרך שאלה ותשובה ושניהם מקיימים את המצוה ואינו מטעם שומע כעונה אלא שבעצם מה ששומע הוא קיום המצוה, והרש"ש כתב כן במצות משלוח מנות שגם מי שמקבל מקיים את המצוה, ומי שמספר צריך שיהיה חייב במצוה ולכך סומא אינו מוציא אחרים אפי' שהוא פטור.

כמדומני שיש שיח מכתבים בין הגרח"ק לגרד"ל בעניין שומע כעונה בסיפור יציאת מצרים.
אולי נדפס בעיון הפרשה באחד השנים.

אולי א' מהרבנים דכאן יביא לנו את הדברים.

 

[פסיק פומיה]

מאמר נפלא ייש''כ עצום !!!
בהקשר לשאלת הראשונים מדוע לא מברכים על סיפור יציאת מצרים, נודע תרוץ החתם סופר שלא מברכים מכיון שקודם סיפור ההגדה אנחנו עדיין בתוך השעבוד עבדים וממילא כל הברכה אפשרית רק לאחר אמירת ההגדה.
ודבריו חידוש עצום ומבואר מהם שיש גדר הלכתי ל''חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים'' היינו זוהי התיחסות ההלכתית קודם אמירת ההגדה